BDSM connecting people

מזמן הלב שלי לא דפק כ"כ חזק.
זה התחיל בכך שהחלטתי לבדוק שיחות שלא נענו ב-12 שעות אחרונות
היו כמה לא חשובות, 3 SMSים וזהו.
כשהתחלתי לקרוא את ההודעות, הלב שלי החסיר פעימה.
את? אני מדמיין?
אז נכון שאת באה לבקר אותי בחלומות.
נכון שהאותיות הזוהרות על הקו השחור, הי שם על הדף הלבן, זה השם שלך.
אבל SMS? ממך? אחרי הכול?
אחרי שכתבת לי את המכתב האחרון?
ביקשת להיכנס לאינטרנט.
ראית דברים.
קראת דברים.
דברים שתהית פתאום קיבלו בסיס.
למה?
הרי את יודעת ומכירה!
את, שמכירה אותי לא פחות טוב ממני!
את שמכירה אותי כמו את כף היד שלך... או הכרת פעם...
למה דווקא בחרת במילה הזו?
לתקוע לי סכין בלב?
לנקום?
לא! חד משמעית, לא!
אז זה באמת נכון? אותך אני שואל!
את יודעת כמה חשובה לי המילה הזו!
יודעת איזו משמעות אני מייחס לה!
ואני רק מקווה שאת פה.
שתדעי למצוא אותי פה ולקראו את זה!
אחרת, אני אשאר בלי תשובות...

טוב, זה כבר נהיה הרגל... סופ"ש, וויסקי, עיניים, מחשב, מיטה...
די, מתי יגיע קץ לכל זה?
למה אנשים אוהבים הצגות זולות?
למה אנשים מחפשים משהו אחד, אבל ממהרים להתפשר על משהו אחר?
"טוב ציפור אחת ביד ושתים על העץ"?
מוזר...
למרות כל זה, היה ערב מדהים!
שלושה גברים, אישה אחת, אינסוף מצב רוח טוב!
אך זה נגמר, כמו כל דבר טוב, זה נגמר.

D.D., תחשוב, חצי מהמועדון מצצו לך ועוד אמרו תודה!
ש.ח., תעזוב את החדרנית, קום מהמיטה ותן לה להחליף מצעים!
זרונת, כמה שהרטבת אתמול, מבטיח לך שבשישי הבא תרטיבי, כמו שלא הרטבת בחיים!!! :))))))

חייב תדלוק דחוף, אחרת, נגמרות לי המילים....

שוב את באה בחלום...
חלום שמחזיר אותי לתקופה הקשה בחיי.
לתקופה היפה בחיי.
לאושר ולסבל.

החלום הזה, הזיכרונות...

דף לבן. קו שחור ועבה שחוצה את הדף הלבן.
אותיות צהובות הזוהרות על הקו השחור.

רק אחלום מחזיר אותי לקו השחור.
רק בחלום אפשר לראות את האותיות.
חמש אותיות זוהרות.

כל מה שנשאר, זה רק החלום.
כל מה שנשאר מהחלום זו הזיעה הקרה, היובש בגרון והסיגריה בידיים רועדות.

[b]פרק ראשון - תחילת יום[b/]

בוקר קיצי. מזה שנים שכל בוקר הוא עושה שני פעולות בצורה אינסטינקטיבית כמעט.
מדליק סיגריה ואת מסך המחשב. מזל שגילה איזה נפלאות עושה שעון שבת לקומקום.
ההתראה של ה-OUTLOOK משפיעה על כל המשך יום העבודה, והמילים של החזאי מאתמול רק מחזקות את העובדה שהיום הולך להיות קשה.
"פגישה אצל XXXX בבאר שבע, 09:30 – 12:30"
"סיור 12:30-13:30"
" סיכום וסגירת עסקה 14:30-16:30"
לפחות השאיר שעה למנוחה וארוחת צהריים...

כוס קפה, רפרוף בעיתון של הבוקר, מקלחת.
הכביש יחסית ריק והמטרה הראשונה, קפה בכביש 6, כבר באופק.
בראש עוברות מחשבות איך לנהל את הדיון.

והינה, כניסה לבאר שבע מעלה חיוך. הגענו!
כניסה לבית עסק. לובי מפואר, מעלית, פקידת קבלה.
"שב בבקשה" עומר קול רך ונעים.
"הו, זה הקול שרציתי לשמוע מהבורק" עונה בנימוס ומתיישב.
"הוא בפגישה, יחזור עוד חצי שעה. ביקש שאדאג לך כמו שצריך"
חיוך עולה על פניו.
"קפה שחור, בבקשה. חצי סוכר" הוא אומר. ולמרות המילה בבקשה, זה נשמע כדרישה.
"אספר..." היא לא מספיקה לסיים את המילה, "שחור אמרתי".
העיניים הירוקות שלה נפתחו בתדהמה עד שהיה אפשר לחשוב שהם יוצאים מהמקום.
בלי להוציא מילה היא נגשה למטבחון. "חצי סוכר, אדוני?" היא שאלה.
"אדונך? כבר?" הוא ענה בחיוך.
"כן, חמודה. חצי סוכר. ותכיני גם לעצמך, נצא לעשן ביחד"
נשיפת הקלה נשמעה כ"כ חזק שכמעט גרמה לו לצחוק בכול רם.

אחרי היכרות בסיסית, כוס קפה וסיגריה לא נשאר לו ספק. היום היא שלו.
"אני מסיים עם הבוס שלך בסביבות 4:30. תדאגי לצאת מפה 10 דקות אחרי"
"למה?" היא שאלה. טון ההיסוס והפחד שוב העלה בו חיוך.
"אנחנו יוצאים היום לארוחת ערב" הוא ענה.
"ב 4:30?"
"אם אסיים לפני, אנחנו נקדים. אבל איך שאני מכיר את הבוס שלך, תתפללי שזה לא יהיה ב 6"
"ו... אני רוצה עוד קפה"
"אבל.." היא שוב לא הספיקה לסיים את המשפט. "אני רוצה לחגוג היום את סגירת העסקה. ואת, תהיי הפרס שלי"
"פרס? על איזה פרס אתם מדברים?" מהמשפט הזה היא כמעט קפצה במקום.
לחיצת יד מהבוס שלה עשתה לי את הבוקר.
"מקווה שהיא טיפלה בך כראוי." הוא צחק והמשיך "אחרת היא תיענש"
הוא רק לא ידע, כמה שהוא היה יכול להיות צודק...
"בו למשרדי" הזמין.
"אחריך" הוא ענה בקריצה.
ונשיקת לחי לפקידה השאירה את שניהם עם פה פעור.
"מה, גנבתי לכם את ההצגה?" שאל והתחיל ללכת לכיוון המשרד שהוזמן אליו.

למה החיים הם לא סרט הוליוודי?
למה כשמשהו מתחיל טוב, אתה אינסטינקטיבית יודע ש Happy End לא יהיה פה?
למרות זאת, משהו שמתחיל בצורה הזויה, עתידו להיהפך למשהו טוב.
אני מנסה לחפור בזיכרוני, וכל מה שאני נתקל בו, זה החוקיות הזו.
הלימודים... כמה פעמים התחלתי ועזבתי. החלפתי מקצועות... ולבסוף זה נגמר לא רע בכלל.
מצד שני, אחת העבודות הקודמות שלי, אחרי רעיון עבודה חזרתי הביתה מאושר. הינה, התגשם חלומי!
ומה? אחרי שלושה חודשים לא הפסקתי לחשוב איך אני בורח מהמקום הזה.
אז מה עכשיו? מראש לשלול כל מה שמתחיל טוב? או לעשות הכול רע מלכתחילה?
אממ... מחשבות לא עוזבות אותי. שאלת השאלות "למה"!
זו שאלה שכול ילד שואל מיליון פעם בילדות עד שלהורים נמאס לשמוע את המילה הזו.
זו שאלה שכל מבוגר שואל את עצמו עד שלא מתייאש מחוסר יכולת לענות.
זו שאלה שכל זקן שואל לפני סוף חייו.
אז למה החיים הם לא סרט הוליוודי?
אם הם גם ככה קשים, למה אנחנו מקשים עליהם עוד יותר?
אתגרים? האומנם?
שירבו אתגרים אמיתיים!

החיים הם ספיראלה אחת גדולה.
מעגלים, מעגלים...
לא סתם אומרים שבחיים הכול חוזר, הכול בומרנג.
הרי שאתה תמיד חוזר לאותה נקודה, אך שלב אחד קדימה.
אתה יכול להביט אחורה ולזהות שהייתה פה. אולי הפרספקטיבה תשתנה?
אולי הצבעים יהיו שונים אבל הכול אותו דבר. וכך, אם בהיקף הראשון של הספיראלה
לא יעשו מאמצים, לא יושקע מחשבה על העתיד, אנחנו נשאר באותו מצב.
השנים יקדמו אותנו בספיראלת הזמן, אבל שום דבר מעבר לזה.
אני מרגיש את ריח מעבר המישור.
הוא מתקתק, הוא מזמין, הוא זוהר... אבל יש משהו שצועק ליד האוזן: "עצור!"
"עוד לא השלמת את המישור הזה!" ואני... מה אני? מנסה לשחות נגד הזרם בשביל להאט את הזמן.
יש עוד מלכה רבה במישור הנוכחי. ואני מתחיל להיחנק. הידיים חותרות בכל הכוח נגד הזמן.
זמן, זמן... מה יעצור אותו? שאלה נצחית שאין עליה תשובה...
ואולי, אולי לכל אחד יש את המנגנון האטה שלו?
אולי כל אחד יכול לעצור את הזמן שלו?
אולי "זמן" זה משהו אינדיווידואלי?
כל אדם אלוהים בשביל עצמו!
אז אולי כל אחד חיי במישור משלו? חוקים משלו?
ואני... אני אמצא את המנגנון שלי, את המנגנון שיעצור או לפחות יאט לי את הזמן.
והמנוחה, היא מחכה לי בהיקף הבא. הריח המתוק, האור... זה המנוחה!

נ.ב.
הרעיון המרכזי אינו שלי.

הוא התעורר באותה שעה, כמו אתמול.
מקלחת, SMS, צחצוח שיניים, שני SMSים, ארוחת בוקר, שיחה של שעה...
מצב רוח מבלבל, משהו לוחש באוזן שזה מוגזם.
אבל לא, הוא מחליט ללכת עד הסוף.
כוח שכנוע מופעל בחצי עוצמה, וזה תמיד מצליח.
הוא כרגיל יסיג את שלו.
היא עושה את מה שהוא אומר לה.
רק שהוא... אף פעם לא מקשיב לקולות שלוחשות באוזן.
אחרי הכול, הוא הולך למקום הרגיל.
בתקווה שהאלכוהול שזורם לו בוורידים לא יתערבב עם הדם.
כשהוא נכנס, הוא מקבל פלאשבאק וברגע אחד מבין למה הוא פה.
למה דווקא פה ולא בשום מקום אחר.
אבל היא... היא לא שם.
מסתכל לעבר הכניסה, זורק מבטים מסביב.
אבל לא מוצא אותה באף אחת שסביבו.
אולי... אולי הוא יראה אותה שוב במישהי.... עד אז הוא חופשי.

הפוגה או שהתדרים התאחדו והתהודה הקפיצה את האמפליטודה?
זוכרים את גשר המכביאדה, אולם ורסאי?
כך מתמוטט כל דבר ואין אפשרות לדעת מראש מתי זה יקרה.
מפחיד לחשוב שעוד רגע, שעה, חודש, שנה ו..... הכול יחרב.
אני עוצם עיניים והמחשבות רצות בלי הפסקה... "לא כך, או יותר או פחות, אבל לא עוד כך!"
מזל שהחורף קרוב. אולי הוא יעצור את ההרס.

היא הייתה שם.
זו לא הפעם הראשונה שלי, אבל אותה לא ראיתי עד אותו ערב.
ואתמול…. אתמול לא ראיתי כלום, חוץ ממנה.
השאלה הראשונה שלי בכניסה הייתה, "היא תבוא?"
והתשובה: "היא? היא לא באה לפה כמעט. מה יש לה לחפש פה?"
ואז, הנשימה נעצרה. "מה לעזאזל את עושה פה? בדיוק שאלתי עלייך!" (זה כמובן מה שעמד לי בגרון)
אבל מעבר ל"היי" לא הצלחתי להוציא הגה.
היא רקדה שם, עשתה חיים, השתוללה…
לא פעם תפסתי את מבטה עליי. האם זה כי אני לא הפסקתי להסתכל עליה?
אני זה שחיפשתי את מפגש המבטים או שזו הייתה מקריות?

ומה שהכי מוזר, זה לא שהלב שלי מפרפר. ותכלס, אין לי מה להגיד עליה חוץ מזה שהיא חמודה ומקסימה…
מצד שני, המוח שלי בד"כ פועל לפני הלב, וכך לא נותן לו פקודות לפני שבודק בעצמו.

אממ… לא, דווקא מצאתי הגדרה הרבה יותר מדויקת!
היא מלאכית! פשוט מלאך שהחליט ללבוש בגדי ויניל.
תשמרי על עצמך, (ניק)!

זהו פוסט הבא להחליף את הפוסט הקודם.
הסיבה היחידה שאני מחליף אותו, הוא בכייני מידיי.
לא, זה לא שהגברים לא בוכים, זה לא שבמאסטרים קשוחים וחסרי אכפתיות.
פשוט בכייני, נקודה.

אז, פשוט אנסה לכתוב את זה בדרך שונה.

כמו שטאבי הגיב לפוסט הקודם, אהבה לא מחפשים.
היא באה לבד, ובד"כ בדיוק כשאתה לא מחכה לה.
להתעורר כל בוקר ולהגיד שהכול דבש, השמש זורחת, יש עבודה, בית...
לא, זה עדיין לא עושה את הכול דבש, אבל דיי ממתיק את החיים.
להסתובב עם חיוך קבוע, נראה אינפנטילי, אהבה לזולת. אממ... לא משהו מיוחד.
אבל כן להיפתח לאטמוספרות, לאנרגיות ולחיים.
לג'ון לנון היה משפט: "החיים עוברים לידינו בזמן שאנחנו עסוקים בתכנונים אחרים"
אולי זה לא הציטוט המדויק, אך זו הייתה כוונתו.
נמאס מלתכנן, נמאס וארמונות חול, נמאס מנימוסים דיפלומטיים.
"בחזרה לעתיד", איזה משפט עמוק!
שוב החיים חוזרים לשליטתי, שוב הגורל שלי בידיים שלי. והעתיד חוזר אליי.
מה שמזכיר לי, לא להתקרב למחשב כשהדם שלי נראה כך C2H5OH :)))