זה היה יום מציף למדי
הקבוצות היו לי קשות ואז לחכות שעה ומשהו לטיפול הפרטני ואז הטיפול עצמו...
ואני מותשת ושחוקה ובעיקר בהרגשת ניתוק + "אני לא רוצה להיות קיימת"
שוחחנו לקראת סוף הפגישה יותר על בדס"מ, על שינויים שהיו לי בחיים בתחום הזה וגם נגענו קצת בנושא של הפחדן
הקשר הבדס"מי הרציני הראשון שלי
קשר מתעלל
קשר עם אונס אנאלי
קשר שנטע את השנאה העצמית שלי עוד יותר עמוק
הייתי כזאת מטומטמת
ילדה טיפשה שנכנסה לעולם שהיא לא קראה עליו, לא חקרה עליו
ילדה מטומטמת עם ביטחון עצמי בקרשים שברגע ששמעה ממישהו מילה טובה עליה אז היא רצתה לעשות הכל בשביל לספק אותו
ואהבתי אותו
פאק כמה שאהבתי אותו
או טכנית - כמה שהלוחמת אהבה אותו כי היא זו שהיתה איתו בעיקר.
לא היתה מילת ביטחון, לא היו גבולות וזה היה פחות או יותר 24/7
ההתמסרות שלי... שלה... שלנו... וואו, זה היה פשוט בלי גבולות כמעט בכלל
אני חושבת שהדבר היחידי שהצלחתי לשמור עליו היה שאני אומרת את הדעה שלי גם אם זה נוגד את הדעה שלו ואני כותבת אותה במקומות גם אם הוא לא אוהב את זה
וכמה שאנחנו רבנו על זה... כל כך הרבה ריבים רק מסביב לזה.
אבל מערכת היחסים איתו "לימדה" אותי כמה אני נשלטת רעה, שאסור לי לרצות, שאני לא נשית, שאני שמנה, שאני לא אינטליגנטית, שאני לא אינטלקטואלית, שאני לא יפה.
שנים שלא הצלחתי לומר מילת ביטחון אחרי הקשר הזה
ועד היום אני מתנצלת משהו כמו שתי דקות שלמות אחרי שאני עוצרת סשן כי אני מרגישה כל כך רע עם זה
כי אני מרגישה שאני מאכזבת, שאני לא מבצעת את התפקיד שלי בתור נשלטת, שאני רעה
והנזק המיני?
התיעוב שלי על הגוף שלי התעצם במערכת היחסים הזאת וזה שהוא חשב שהגוף שלי (והכוס) דוחה רק החריף את המצב
היום אני כמעט ולא מסוגלת לגמור עם פרטנר, אפילו עם לוקי זה קשה ואנחנו כבר 8 שנים ביחד.
אני מרגישה כל כך דפוקה
כל הקטע של "צעצוע שבור" ו"חפץ מקולקל" לקוח משם
יש לי פלאשבקים כרגע כשאני כותבת
ואיכשהו השיר הזה מתאים לי, למרות שזה בכלל שיר שהיתי שומעת בתור ילדה והיה תמיד מחובר לי להיסטוריה המשפחתית
