הכל התחיל בקליק

-אני חייב להכנס למשרד לסדר כמה עניניים שהם רק בסמכותי,
יש לי חמש דקות.
התגעגעתי, אז התקשרתי.
מה שלומך מנגינה?
-היייי אדון יקר שלי, כמה חיכיתי לשמוע אותך, איזה אושר...
אפשר לשתף אותך ב...?
-ששש... לא כרגע, את שותקת עכשיו, הזמן שלי קצר.
אני משאיר לך משימה לסופ"ש
זה יעזור לך להתכונן.
עליך.......
ולא לשכוח...............
ואני בטוח שזה יתבצע בשלמות ואפילו תהני מזה.
-ממממ... אדוני...
-לא הייתי מספיק ברור? שקט!
אני חייב להכנס למשרד.
נשיקה ושתהיה לך שבת נפלאה.
ניתוק!

ככה משתיקים נשלטת דברנית המכורה לשיחות מתמשכות.
:/

התיק מוכן: יומן מורה, מחברת עם ראשי הפרקים של החומר שאלמד היום.
כמה עטים ( כיאה למורה חסודה), משקפי שמש,
דאודורנט (המורה חייבת להשאר מריחה ורעננה)
לפסטיק ( נו שיהיה להם על מה להסתכל)
מברשת שער (למקרה ששערה חוצפנית תחליט לזוז ממקומה)
גליל נייר טואלט ( זה גורל המורים)
ספל פרטי לקפה ( המשך גורל המורים).

כולי מבושמת, מעוקבת ומחוייטת (לא ממש אבל זה ביטוי נאות להדגיש את יחסי הרציני).
מוכנה נפשית ליום העבודה הארוך והאינסטנסיבי שבפתח.
הבגרות מתקרבת, אני מגישה 4 כיתות.
אוחח אני הולכת להרביץ בהם את תורת המקצוע.
חתיכת מורה שולטת כמוני שמקבלת סיפוק מלראותם סופגים בצמא את חומר הלימודים.
אצלי אין לחפף!
שיזיעו, שיוציאו את נשמתם, מצידי שיקיאו דם,
אני המורה הקפדנית והמכשפה הדגולה עלי אדמות.(סתם סתם זה רק כדי ליצור דרמה)
העיקר שביום הבחינה, אראה אותם רגועים ומחייכים.
אלו הפירות המתוקים שאני אוהבת לקצור.
צילצול
שלוש שעות ראשונות מאחורי
נותר עוד יום לימודים ארוך, אין זמן לכלום!
פה ושם נגיסות משקית הירקות, ספל קפה שנגרר איתי מכיתה לכיתה (גם הם יכולים לשתות בשיעור העיקר שיקשיבו)
הליכה קצובה לשירותים
ומפעם לפעם זמן קצר להתרווח על כסא העץ החצי שבור בחדר מורים.
הראש בתוך המולת הלימודים
הלב מרחף רחוק מכאן, אליך.
המקום שמפשיט אותי מכל השליטה הונילית ומביא אותי לטירוף האורגזמי שלי.

השיעור הרביעי בעיצומו
דפיקהבדלת
תלמיד מגיש לי פתק:
"אפשר לבקש מימך טובה ולקבל את הכיתה לשעתיים הבאות כדי לתת להם תיגבור בפיזיקה...?"
מעולה, יש לי שעתיים חופשיות, אנצל את הזמן לבדיקת מתכונות, והכנת עוד מבחן מתכונת.

אני במשרדי, שקית המתכונות מחכה על השולחן, יומן המורה פתוח כדי לרשום ציונים והערות.
ספל הקפה מעלה אדים.
נעלתי את הדלת, ניתקתי את הטלפון.
לא רוצה הפרעות
יש לי שעתיים חופשיות וצריך להתרכז.

זוכרים את הכלוב מעץ המקשט את פינת המשרד....
לעזאזל הכל
אני בתוכו!.

עוד שלושה ימים ו-5 שעות.
עוד יומיים, ו- 3 וחצי שעות
עוד יום
ואווו רק עוד יום, הנה זה מגיע, זה כל כך קרוב
סוף סוף
כמה צפיה, כמה התרגשות, כמה מתח, כמה עונג,
שתעבור כבר השבת, שארגיש שהשבוע הזוהר מתחיל.
היום שלפני
מקלחת שיגרתית
ממרקת את נשמתי, משתדלת להעלים את קמטי המתחים שהצטברו
אולי לא, אולי עדיף להשאיר הכל ככה. לבוא טבעית, להביא את כל המיצטבר.
ממרקת את עורי, אצבעות, ליפה, סבון נוזלי, מים חמים, מים קרים.
הקור מרעיד איברים פנימיים.
שטויות! זה לא הקור זו את.
זה לא בושה להתרגש, להודות שכולך מכונסת בתוך צמרמורת צפיה מתוקה.
זהו, מחר זה קורה.
את יודעת שעשית הכל לקראת זה.
למדת היטב את הנושא, קראת, צפית בהסברים חיים, קנית מה שצריך.
הכל מוכן
ועכשיו צריך אותך, אדוני.
תעבור את מיפתן הדלת ואיתך הדרת השקט האופיינית לך.
תצחק לראותי מנסה להצפין את הרעד.
תסמן לי לבוא אליך, תחבק
תטמון אותי בתוך ריח גופך.
תקבור את ראשי בין צלעותיך, עמוק, חזק, שאנשום את ישותך, שאגע בחדרי ליבך.
ניחוחות מגרים של אוכל ירצדו מסביב.
לילה שלם עמדתי במטבח.
אתה תטעם מהכל. תשבע, תהנה
אני למרגלותיך מתמלאת רסיסי אושר לראותך מעונג מתבשילי.
עוד דקות ארוכות של הכלה.
אצבעותיך הגדולות פורטות על גופי.
אני יודעת שעוד רגע זה יגיע
הרעד מתגבר.
ידיך החסונות לופתות אותי בחזקה
מקרינות גלי חום, מנסות להרגיע.
אני מתחתיך, רגועה ונסערת
מוכנה לצלול למעמקי הכאב, לקבל אותך, כמו שהסברת בשבועות האחרונים,
כמו שהכנת אותי, כמו שאתה רוצה.
מחכה
מנסה לעצום עיניים, להעלם למרומים.
אתה מכריח אותי למקד מבט לתוך עינייך היוקדות, רוצה את כולי בתוך זה.
רוצה להרגיש שאני שם חווה את העונג והכאב: צועקת, גונחת, בוכה, צוחקת- בשבילך.

עוד 8 שעות אתה תהיה כאן.
המרחשות מתבשלות בסירים, התנור צולה ומשחים
והיין מבעבע בנחת במושבו במקרר.

אני ואתה יחד, כמעט יום שלם של עינוגי כאב ואושר
ולמחרת נפגש שוב, נתנשק ונשב סביב ספלי הקפה להתקשקש עם עוד כמה חברים בדסמיים.
עוד 7 שעות זה מתחיל
יומיים של חלום.....

בוקר
אני לבד
הדמעות ניגרות.
היום ירד לטמיון ואיתו גם הפגישות של מחר.
גם באנג שלי, נשמע שבור בטלפון.
שיחות עידוד מימנה, גם היא לא תוכל להגיע לקפה.
אני לרוב מקשיבה, קצת צוחקת ויותר בוכה.
שיחות מרובות ממנו, מחפשים נחמה בקולו של השני ו... אין!
החיים גדולים עלינו!
מתכננים, מחכים, מתרגשים והם באים ומנפצים הכל, כי ככה!

ביטלתי את החופש
הגעתי לעבודה
נעלתי את דלת המשרד
אני לבד
הדמעות ניגרות.
יהיה טוב
אולי בשבוע הבא?
אנחנו רוצים!
מי אנחנו מול החיים?!

שקט
זה מה שאני מבקשת עכשיו, קצת שקט.
פסעתי לחדר מורים, מזגתי מים רותחים, כפית גדושה קפה, סוכרזית אחד.
חלב, אה בעצם אין חלב, טוב זה צפוי אצל המורים.
יהיה בלי חלב.
החלקתי לגרוני אופטלגין לעידון כאבי הראש
והתרווחתי בכסא העץ.
(במסגרת התנאים זה מה יש אל תצפו לכורסא או כסא נוח).

השעתיים האחרונות היו תוססות.
לא היה תלמיד אחד שלא דיבר.
חלק כעסו ממש
חלק ניסו להרגיע
אפילו האדישים שבד"כ לא משתתפים בדיונים, הרגישו צורך להתבטא.
בשלב מסוים אחד לא החזיק מעמד, יצא מהכיתה וטרק את הדלת.
אני מבינה אותו, הנושא היה מאוד טעון ויתכן שבשבילו אף יותר.

זוכרים את זה שהייתם חוזרים מבילויי יום העצמאות והמורה היתה שואלת אתכם איך בילתם אתמול?
במקרה הטוב הייתם רק מספרים בהתהבות על הבילוי המשפחתי.
במקרים המדכאים המורה היתה מבקשת לכתוב חיבור על זה....(איך את מדברת מנגינה? את הרי מורה בעצמך).
אז היום היה יום הלימודים שאחרי יום העצמאות.
מולי ישבו 34 תלמידים.
מממ... הייתי מגדירה זאת יותר כאנשים בוגרים, כי רובם יותר גבוהים ממני ובטח נראים חסונים יותר.
ברור שלא פתחתי את השיעור בשאלה הניצחית והמוכרת.
אבל בכל זאת, אני אוהבת להתחבר לחוויותיהם בדרך כל שהיא וביקשתי מכל אחד להגיד מה הוא לוקח איתו מהחג שעבר.
הראשון אמר: את כאב הבטן כי טרפתי בשר כמו חיה רעה.
השני קילל שני נערים שהתיזו לעברו מיכל קצף שגרם לפיצעונים בפניו.
השלישי החל את דבריו:
" מה הוא חושב לעצמו היואל שליט המתהולל הזה, מיהו בכלל שיעיז להפריע בטקס הממלכתי המכובד.
לא מבין למה מוותרים לו? אם זה היה מישהו אחר מזמן היה נרקב בכלא"?
אני לא חושבת שנתנו לו לסיים את הנאום הנלהב.
תוך שניות החלה בערה:
"תשתוק! אני אומר לך יותר טוב לך שתשתוק ושלא נשמע אותך איך אתה מעז לצאת נגדו"
"נראה אם אח שלך היה שבוי 5 שנים היית מדבר ככה"
" מה אתם יוצאים עליו? הוא צודק, למה מי זו משפחת שליט שהשתלטה פה על המדינה, מה הם חושבים שהבן הנמושה שלהם ישוחרר תמורת מאות מחבלים שיהרגו יהודים?"
"הוא חתיכת פחדן הגלעד שליט הזה, החברים שלו נלחמו ומתו והוא ישר נכנע, אז מה הפכו אותו לגיבור האומה? "
"בחיים, בחיים לא חשבתי שמישהו יכול להעז לצאת נגד המשפחה הזו, אתם בכלל יודעים מה עובר עליהם? הייתם באוהל? סתם העיקר לזרוק מילים..."

זהו לקט מידגמי מהשעתיים שעברו עלי.
היה כעס
פה ושם נזרקו קללות
היה טעון מאוד
היה מעניין
והיה משקף דעות שונות שרווחות בעם.
רוב הזמן העדפתי לשתוק.
התערבתי רק כשהרוחות להטו במיוחד ואף אחד לא שמע את השני.
לקראת סוף השיעור נזכרו שאני שם.
" המורה בעד מי את?"
"אני, בעד כולכם, היה מעניין לשמוע אתכם.
בנושא הזה אני חושבת שיש דברים שהשתיקה יפה להם ולכן מעדיפה לא להכנס ולא לשפוט אף אחד"?

האופטלגין בתוספת הקפה (נטול החלב) מתחילים להשפיע לטובה.
עוד מעט אסע הביתה.
גם גלעד יזכה לשוב לשם?!

שעת בוקר מקדמת
כולנו על הכוונת.
יוצאים לקרוע את הטבע, על סוסים.
ברקע נופי הגלבוע
באויר ניחוחות הפרחים
באופק פרפרים במיצהל אביבי.
מסביב עוד כמה זוגות חברים.
ילדים
צחוקים
אושר אמיתי.
בהמשך לא ניפסח על מצוות היום
וזבח החג יצלה כראוי.
הגברים הכינו במעוד מועד:
פרגיות, כבדי עוף שרויים ביין, שוקיים,
טחול ממולא, פרפרי חזה עוף מתובלים.
קצת שיגרה של המבורגרים וקבבים
ונקנקיות למי שלא אוהב בשר אמיתי.
סלטים
צי'פס- המון, כי זה טעים ככה על האש.
כייף אמיתי
אוחח אני זקוקה לזה.

חג שמח
תהנו באשר אתם.

את שנת השירות עשתה איילת כמרכזת בתנועת נוער ידועה.
יחד איתה הביאה המון מרץ, יצירתיות ורצון עז לתרום ולהפריח את המקום הקטן.
בתוך מספר שבועות מתחילת ריכוזה, מספר החניכים במקום הכפיל את עצמו.
איילת אהבה את המקום, החניכים והמדריכים וכשהיא אוהבת היא משקיעה את נשמתה לכולם.

כמו בכל שנה עמדה להערך תחרות השירים הארצית,המסורתית.
כל סניף הכין לביצוע שיר שכתב והלחין בעצמו.
איילת ידעה שניצחון יעלה את קרנו של הסניף. מעבר לכך הפרס הינו סכום כסף שיעזור לשיפוץ המקום.
החניכים הגישו הצעות לשירים, אבל אף שיר לא תפס את עיני המדריכים והיה ראוי לעלות לתחרות.
כולם חיכו לשיר של איילת. כישרון הכתיבה שלה ניכר בפעילויות השונות.
ערבים שלמים היא ישבה וניסתה לכתוב. מוזת השקט הליילי לא באה לעזרתה.
מילים שורבטו על דפים שמצאו את עצמם מקומטים ונשלחים לאשפה.

ערב אחד זה הגיע. בשעת המקלחת ובתוך הטיפות הנוטפות ריצדו מילות השיר:
שיר על יאיר, התותחן שנפצע קשה במלחמה.
הרופאים לא נתנו הרבה סיכוי לשיקומו, אבל עוז רוחו ורוח הלחימה שאחזה בו, הביאו לידי שיקומו המהיר וחזרתו ליחידה בניגוד לכל צפיה.
ביום למחרת מיתרי הגיטרה של איילת פרטו את לחן השיר.

מילות השיר היו מצמררות ומרטיטות, המנגינה הענוגה הוסיפה נופח רגש לשומעים.
השיר זכה, כצפוי במקום הראשון.

עברו מספר שנים.
איילת הסטודנטית הכירה בחור שכעבור שנה הפך לבעלה.
שמו יאיר
הוא היה תותחן קרבי במלחמת לבנון השניה נפצע אנושות בקרב, אושפז תקופה ארוכה בבי"ח רמב"ם ובניגוד לכל תחזיות הרופאים, השתקם במהירות וחזר ליחידה.

-השמות בסיפור בדויים
הסיפור אמיתי
איילת זו אני!

הקצין שלי קיבל אחריות על טקסי הזיכרון באחד מבתי הקברות הצבאיים.
לכל משפחה שכולה, נשלחים שני חיילים המייצגים את צה"ל בטקס.
בני חילק את רשימת החללים לחייליו ולבסוף נשאר בידו שם אחד,
הוא יפקוד את קברו, ישוחח עם משפחת הנופל וייצג את צה"ל בטקס ליד קברו.
אמש נכנסתי עם ערימת כביסה לחדרו.
על השולחן צדה את עיני תמונה של חייל חתיך.
בקריאה ראשונה הבנתי שזהו החלל שבני יפקוד את קברו.
הסתקרנתי וקראתי את קורות חייו.
נהרג במלחמת יום הכיפורים, בן 22 היה במותו.
עוד שם ברשימה הארוכה של החללים, חשבתי לעצמי.
בראש הדף צויין מספרו האישי.
קראתי את המספר
קראתי שנית
לא יאמן
זה בדיוק מספר תעודת הזהות שלי!

מקריות מעניינת?
קישור מיסטי?
קטונתי לדעת.
ביקשתי מבני לשתף את המשפחה בעניין.
יש לי הרגשה ששמו, יהיה בשבילי הרבה יותר מעוד שם ברשימה.
יהי זיכרו ברוך.

היום האינטנסיבי ביותר בעבורי
השעות שלפני הטקס הגדול.
תושבי העיר יגיעו בהמוניהם.
ראש העיר ואיתו מישלחת מהעיר התאומה מחו"ל.
נציג הכנסת (בשאיפה שאכן יגיע, כי הם לצערי נוטים לזלזל ולבטל ברגע האחרון כמו אשתקד).
התלמידים
ובעיקר
ההורים השכולים ובתוכם חברתי ששכלה לפני 9 שנים את בנה ז"ל, בפעילות מבצעית.
מינימום תפאורה.
רקע כחול לבן, העדפתי זאת על השחור. הצבעים מהוים סמל למדינה גם ברגעי עצב וגם בשמחה.
אנדרטה גדולה במרכז, לזכר- כולם באשר הם.
עמדות של נרות זיכרון שידליקו נציגי המשפחות השכולות.
בצדדים סמלי חילות צה"ל והיחידות השונות.
ובמרכז, להקת הייצוג בניהולי. שתמחיז, תשיר. תנגן, תדקלם ותכניס את כולנו לאוירת הזיכרון.
אני אשב שם בצד לצידו של הסאונד מן.
בדרך כלל בהפקות, אני דרוכה וקשובה בכל רגע, כדי לודא שהכל מתנהל בתקינות.
היום, אני אהיה שם פיזית.
אבל הם יתפקדו לבד.
הם כבר מכירים אותי, בטקס הזה עיני הדומעות, מרצדות על פניהם של ההורים השכולים ובמיוחד בוחנות את פני חברתי בעלה וילדיהם.
אז מה אם אני הבימאית והמפיקה ויש לי אחריות על האירוע,
גם לי מותר פעם בשנה להיות אני.
יהיה בסדר
סומכת עליהם מאוד
יצדיקו כל דמעה ודמעה שתוגר מעיני.

הנה פירור קטן מקטעי הטקס:
רק חמש דקות / יפעת נגר
"אם היית נותן לי, אלוקים. לבחור רק משאלה אחת.
מכל ים המשאלות, הייתי מבקשת , אחת זעירה.
" תן לי רק 5 דקות איתה, בחזרה".
דקה אחת לומר לו ש... " אני יודעת שהיא צריכה ללכת".
ודקה שניה לומר לו ש... " לעולם לא אשלים עם לכתה".
ודקה שלישית שעל הבחירה דווקא בה אני קצת כועסת.
ודקה רביעית שאני כל-כך אותה אוהבת.
ודקה חמישית כדי לבקש ממך. אולי תוותר ואל - תיקח לי אותה...."

לא שומרים בבטן כלום!
מעלים הכל, מדברים, כותבים, פורקים, פותרים בעיות
משאירים חלל ריק ומרגישים איך האושר נוזל פנימה וממלא את החסר.
זוהי תיאוריית הדגל שאימצתי לי בבגרותי.
ככה אני מייעצת לכל יקירי
להרגיש איך המצפון מרוקן מחשבונות ואני מנוהלת מהווית החיים.

בתקופה האחרונה משהו מיטלטל באידיליה הזו.
מגירות עמוקות ניפתחות ומרוקנות לתוך המודע מחשבות גנוזות.
אט אט מתפוגג האבק מעליהן.
מתוכן ניבטת אישה, מוצפת מרירות.
הרבה רגעים בחייה היא מוצאת את עצמה מקללת את המקום הנוכחי בחייה.
לא מבינה איך גילגולי החיים הביאו אותה להיות:
אישתו של...
אמא של..., מנהלת של..., מורה של..., בת של....
אין בכל זה קורטוב מחיי הזוהר שפונטזו ותוכננו בקפידה בעבר.
בכל הסטטוסים הנוכחיים אין אחד שבאמת מביא נחת רוח.
הכל מתנהל כי ככה החיים דורשים.
אבל
מה הטעם בכל זה אם לא נסוך בפנים אושר אמיתי?

רגע אחרי אני תופסת את הראש בבהלה
מה עובר עליך?
איך את מעיזה לחשוב מחשבות אויליות כאלו?
את נשואה באושר, התאמצת שנים לזכות בילדיך האהובים,
אין יום שאת לא רואה אור בעבודתך
והוריך, מודים בדרכם השגויה איתך ומנסים בכל דרך לכפר על העבר.
על אלו מישקעי מרירות את חושבת?
אולי הם לא באמת שם? אולי הכל תסריטים שבונה מוחך ברגעי לחץ?

אבל אז מגיע רגע נוסף בו נשפכות קללות על החיים
וכשהקללות נישנות וחוזרות אי אפשר להתעלם ולהגיד שהכל נובע מלחץ?

שוב מציפות רגשות אשם, איך אני מעיזה להלין על מצבי? שהרי במבט מסביב
מקומי הרבה יותר טוב מיגונם של אחרים.
לעזאזל למה לחיות רק בהשוואה לאחרים?
למה למרות שהכל טוב לכאורה, לא מרגישה את ניצוצות האושר שאמורים למלא אותי?

רובד ייחודי שבי, מצליח לייצב את חיי ולטמון בהם עונג בלתי מוסבר.
להיות נשלטת של אדוני.

אסור שזה יקרה בשום מקום.
לא עם עמיתים בעבודה
לא עם ידידים
לא עם חברות טובות
לא עם שכנים
לא עם אף אדם שאני בוטחת בו
ולא הכי גדול
עם אחותי!

אני לגמרי מבולבלת
בטוחה בצידקתי
לא יודעת איך לנהוג?
ונוטה לעמוד על שלי
ולא לוותר!

זהו
היה לי חשוב קודם לשפוך רגשות
עכשיו לסיפור המעשה:
באחד מהימים שטופי השמש בפסח האחרון,
יצאנו לטיול משפחתי.
אחד ממאפייני שאני אישה ללא תיק.
שונאת לסחוב תיקים,
כשתיק נתלה על כתפי או בידי, מרגישה כמו איזו גברת אצילה, זקנה ומהודרת.
זו לא אני!
אז מעדיפה לקחת ביד ארנק קטן עם כל הנדרש ובזמן מועקה, דוחפת אותו לכיס של בעלי.
בטיול המשפחתי הגענו לאיזור של מיתקנים לילדים, בתשלום.
התנחלנו על כר הדשא, פרקנו ציוד ושמנו פעמינו לעבר המיתקנים. שהרי מרכז הטיול הוא הנאת הילדים.
כהרגלי בקודש לקחתי ארנק קטן שהכיל 600 שקל.
אחותי הנאמנה התנדבה לשמור לי על הארנק בתיקה.
צללנו בחיק החוויות והארנק הטמון נשכח לחלוטין.
עברו מספר ימים ונזקקתי מיידית למזומנים.
נזכרתי שיש בידי 600 שקל זמינים.
הארנק לא נמצא במקומו הקבוע.
עוד חיפוש בבית במקומות אפשריים, לא עזר.
אולי איבדתי אותו, אולי השם ישמור פרצו לנו לבית וגנבו לי אותו?
התעמקות קטנה, הזכירה לי שהארנק נשכח בתיקה של אחותי.
לא היה לי ספק שהוא שם.
התקשרתי אליה באותו ערב.
היא הכחישה שהתנדבה לשמור עליו ואחרי בדיקה שערכה בתיקה, לבקשתי, הודיעה לי שהארנק לא שם.

בעלי אמר לשתוק, לוותר ולא לעשות עניין.
גם אם לקחה את הכסף לעצמה, שתהנה וכפרה על הכסף!
לי קשה לוותר, בכל זאת 600 שקל לא ניקטפים על העץ.
למה לשתוק על חוסר היושר שהיא מפגינה?ו
מה עכשיו?
לשמוע בקול הבעל?
לערב את בעלה או לחלופין את אחותי השניה שהיתה עדה לשמירת הארנק אצלה?
לעשות מהומה?
להבליג ולאכול את עצמי בפנים, העיקר לא להסתכסך עם אחות?
רעיון אחר?