משחקים והרהורים

אז גיסתי ילדה לפני כמה ימים, והבת של הגננת שלנו, שגם היא עובדת בגן, ילדה שלשום. ועכשיו התבשרתי שאקס שלי הוליד, בשעה טובה, ילדה שניה.

ואני? מחכה שמצבנו הכלכלי ישתפר כדי להביא עוד ילד לעולם.

 

נכנסתי לכאן במקרה, כי מישהו אהב פרסומים קודמים שלי. קראתי אותם. באחד מהם מתוארת אהבתי לבן זוגי.

האם באמת אהבנו כל כך? לפעמים הימים האלה נראים לי כחלום רחוק ותו לא. קשה להאמין שתוך זמן קצר כל כך מערכת היחסים בינינו התדרדרה בצורה קיצונית כל כך. 4 שנים עברו בסך הכל. אלא שאז נפגשנו אחת ליומיים ובסופ"שים. היום אנחנו יחד בבית כל יום, כל היום, והדבר ניכר.

האם באמת צריך להתרחק כדי להיות קרובים?

 

באחד מהם מתוארת אהבתי לתינוקת שמתפתחת ברחמי.

אני אוהבת את הילדה. עד כה התחזית התממשה: היא אכן שובבה, מטספת על כל דבר, ועקשנית כמו אבא שלה.

 

אז מה חסר? עבודה "אמיתית", מעניינת, כזו שתכניס לנו יותר כסף. עבודה גם לבן הזוג. שנינו מחפשים, במידה כזו או אחרת. הוא יותר, כי לי כבר יש אחת - פשוט משעממת ובמשכורת בינונית.

האם באמת, עבודה כזו תפתור את כל בעייותינו? כבר לא נהיה יחד כל היום וזה יקל על המצב. יהיה לנו יותר כסף וזה יקל על המצב. נוכל להביא לעולם ילד נוסף וזה ישמח אותי מאוד.

 

האמנם? אי אפשר באמת לדעת. עד כה רוב התוכניות שהיו לי לעתיד לא התממשו: לא קיבלתי דוקטורט בפיסיקה בגיל 30, כן הבאתי ילדים לעולם, יש לי בן זוג שאינו צמחוני ועוד היד נטויה. כך שאין לי מושג מה הלאה.

 

צר לי, אך אין לי מילות סיכום. רק תהיה מתמשכת ותקווה לעתיד טוב יותר.

חיים חדשים צומחים בתוכי.

מיום ליום את גדלה והולכת, צומחת ומתחזקת. כבר קבלת צורה של אדם קטן. משקלך זעיר, גודלך קטנטן. את עדיין לא שולטת בתנועות, מזיזה ידיים ורגליים לכל עבר ללא שליטה. מדי פעם פותחת וסוגרת את הפה בתנועה חסרת משמעות.

כמה אני מחכה. מחכה להרגיש אותך בועטת בפעם הראשונה. מחכה לשיר לך, לאהוב אותך. מחכה לרגע בו תגיחי לאויר העולם, לבכי הראשון שלך. לרגע בו יניחו אותך על בטני ואני, מוצפת הורמונים, אביט בך ואתאהב בך לנצח.

את תהיי ילדה של אבא, אני יודעת. את תהיי דומה לאבא כמעט בכל דבר, וזה יהיה נפלא ונהדר, כי אני אוהבת את האבא שלך. את תחשבי שאמא שלך מדברת שטויות לפעמים, ולא תהססי להתווכח ולעמוד על שלך. את תהיי ילדה חושבת. ילדה נהדרת, ילדה טובה, ילדה מקסימה, ילדה נפלאה. ילדה שובבה, שמטפסת על כל דבר. ילדה סקרנית וחקרנית. ילדה חכמה, ששואלת ושואלת עד שהיא מקבלת תשובה המניחה את הדעת. ילדה חקרנית, שלא מסתפקת בתשובה שטחית אלא דורשת להבין לעומק. ילדה נהדרת, ילדה מופלאה. ילדה חכמה ובוגרת, ועם זאת - שובבה. ילדה מלאת אנרגיה, שתצליח, לפעמים, לעייף אפילו את האבא שלה. ומעל לכל, את תהיי הילדה שלי.

מתוקה שלי. חמדתי, יפתי. אמא אוהבת אותך!

*** הבהרה: מה שכתוב להלן לא קשור לבדס"מ כלל. אני כותבת את זה כאן כדי שאף אחד לא יקרא ויתאכזב. מי שמחפש סיפור בדס"מי נחמד, יאלץ כנראה למצוא אותו במקום אחר. צר לי. ***

 

לפני כשלושה שבועות, כשהמלחמה בעזה היתה בתחילת המבצע, כנס אותנו ג', המורה שלנו. מורה = מורה לאמנות לחימה (מטעמי שמירת פרטיות לא אזכיר את שמה), אותנו = את כל הבכירים והותיקים. ישבנו כולנו במקום נחמד על שפת הים ושתינו בירה. שמעו, אמר לנו המורה, כך וכך קרה, המצב בעבודה שלי כזה וכזה, והחלטתי להתמקם מחדש, מה שנקרא בלעז רה-לוקיישן, בחו"ל. למה? כי שם יש תפקיד שמעניין אותי ושעשוי לקדם אותי מאוד מבחינה מקצועית. אם אשאר בארץ, כך הסביר, יהא עליי להתפשר או לוותר. חשבתי על כך הרבה, הוסיף ואמר, והחלטתי שמהבחינה המקצועית זהו הדבר הטוב ביותר עבורי. בראשון לאוקטובר אעזוב את ישראל למשך שנתיים. ומה יהיה אחרי שנתיים? - אין לדעת.

לפרוטוקול אבהיר מספר דברים: העיסוק באמנות לחימה אינו העבודה העיקרית של ג'. הבחור עובד כמנהל פרויקטים באחת מחברות ההיי-טק הגדולות בעולם. לחברה יש סניפים במספר מדינות באירופה, באחד מהם ג' יעבוד. כמו כן, אקדים ואומר לכל המלעיזים שהבחור הוא אוהב ישראל וציוני מסור. לדוגמה: לפני מספר שנים התקיים בישראל מפגש בין לאומי של אמני לחימה. כש-ג' ספר לנו על המפגש ובקש מאיתנו לבוא, הוא ציין כי בין שאר הדברים, מפגש זה יאפשר לנו להראות למבקרים מחו"ל צד נוסף ויפה של מדינת ישראל ושל הישראלים. רק שיהיה ברור.

מי שמעולם לא התאמן באמנות לחימה לא יכול להבין את מה שאנחנו מרגישים בחיי היום היום של הקבוצה. את המסירות, את ההתמדה. את האוירה בקבוצה. את הגיבוש, את הבטחון, את האהבה, את החברות. אולי רק מי שמשרת ביחידה קרבית יכול להבין זאת, את הרעוּת ואת המסירות. גם אני לא הבנתי זאת פעם. לפני שנים רבות היה לי בן זוג שגר רחוק ממני, והמפגשים שלנו היו נדירים וקצרים. יום אחד היינו שנינו בחופש ויכולנו להיפגש, אבל הבחור אמר שאינו יכול משום שבאותו היום יש לו אימון קונג-פו. "אז תוותר על אימון אחד", אמרתי, נעלבת במקצת. היום אני מבינה. היום, לא הייתי מעלה על דעתי להציע משהו כזה.

אם כן, ג' עוזב. ישבתי שם, במקום הנחמד ההוא על שפת הים, עם החברים שאני כל כך אוהבת ועם האדם הזה שאני כל כך אוהבת ומעריכה, ולא קלטתי את מה שנאמר. כל שידעתי הוא, שלפתע נפלה עליי עצבות גדולה. פתאום, לא התחשק לי לעשות כלום, להגיד כלום. הרגשתי כבדות שלא חשתי קודם. כשהמורה שאל אותי מה דעתי (הוא עבר אחד אחד ושאל), אמרתי שאין לי מה להגיד. לקח זמן מה עד שהתאוששתי.

זה כבר קרה פעם אחת בזעיר אינפין, לפני כשנה. אז הודיע לנו ג' שעליו לעזוב את הארץ למספר חודשים על מנת לדאוג לפרויקט כלשהו, גם הוא באותה המדינה. עבור תקופה זו הגיע אלינו צ', מורה מחליף, מישהו שאנחנו (=החבר'ה בקבוצה) מכירים ואוהבים. אבל מה? הוא לִימד בצורה קצת שונה מ- ג'. לא כל החבר'ה בקבוצה שרדו, היו כאלה שהפסיקו לבוא. גם לי היה קשה. אישית, היו אימונים אליהם באתי רק כי הרגשתי שאני חייבת את זה ל-ג'. וגם אלה שכן אהבו את צ' ואת שיטת הלימוד שלו חוו קשיים. כמו שהסביר לי חבר טוב שלי, "צ' הוא מורה מעולה. יש לו רק חסרון אחד - שהוא לא ג'."

בחזרה לאותו המפגש. מה יהיה עם הקבוצה? אין לדעת. כל מיני אנשים העלו כל מיני הצעות. אני אמרתי, בקול שקט מאוד, שאני לא מאמינה שהקבוצה תשרוד. בפעם הקודמת היה קשה, וזה היה רק לארבעה-חמישה חודשים. עכשיו זה לשנתיים, ואין מורה מחליף. ואין, אין לי כח נפשי להחזיק את הקבוצה. אז היה לי קשה, עכשיו אין שום סיכוי שאצליח. חזרתי הביתה שבוזה ועייפה מאוד.

למחרת בבוקר לא רציתי לקום מהמיטה. אהובי המתוק היה צריך להאיץ בי מספר פעמים לקום, הזכיר לי שאני צריכה לקחת אותו לרכבת ואת עצמי לעבודה. לא התחשק לי. התארגנתי כמי שכפאה שד. הגעתי לעבודה. עבדתי בלי חשק. לא היה לי כח לכלום.

מאוחר יותר באותו היום דיברתי עם החבר הטוב שלי מהקבוצה. "מה דעתך על מה ש-ג' אמר לנו?", שאלתי. "אני גבר", השיב לי החבר, "כמו כל גבר גם אני בהכחשה". ביום אחר דיברתי עם חבר נוסף, אמרתי משהו על כך שמעכשיו ימי שני בערב, ימי האימון, יהיו פנוים. "מה ז"א יום שני יהיה פנוי?", תהה אותו חבר, "אני לא מבין מה את אומרת. זה לא מתקמפל". לכולנו קשה.

אוקטובר. באוקטובר אהובי המתוק אמור להשתחרר, סוף סוף. והנה, החודש שכל כך ציפיתי לו, טומן בחובו גם בשורות לא משמחות (בלשון המעטה). כמה עצוב לי.

יש שיגידו, אולי זה לטובה. זו הזדמנות לשינוי: עבודה חדשה, אהובי המתוק משתחרר, אולי יהיו שינויים נוספים בחיי. התחדשות. אולי אמנות לחימה חדשה, אולי מורה חדש. ובכל זאת, אני מתאמנת באמנות הזו ועם המורה הזה כבר שבע או שמונה שנים. אמנות הלחימה הזו היתה הדבר הכי יציב בחיים שלי בשנים הללו. והעיסוק בה תרם לי כל כך הרבה! שיפר את הבטחון העצמי שלי, לימד אותי הרבה על החיים. הרגיע אותי, לימד אותי להתמודד עם מצוקות ועם כשלונות. לימד אותי שאני יכולה להשיג הרבה יותר ממה שחשבתי. גרם לי להאמין בעצמי, להיות סבלנית יותר כלפי אנשים. לכבד אחרים ואת עצמי.

ועכשיו זה נקטע. ואני מרגישה אבודה. לצערי, לא הצלחתי לשקוע לתוך העצב הזה, מה שמונע ממני להשתחרר ממנו. אז במקום לשקוע ואז לצאת החוצה, מרחפת מעליי עננה של עצבות.

יש שיגידו שזה מוגזם. שזה טיפשי. במדינה שלנו, ובמצב הזה, להתמלא עצבות בגלל כאלה דברים? בסך הכל ג' עדיין חי ונושם ויתקדם קצת בחיים וכולנו ילדים גדולים שיכולים להסתדר. לא באמת קרה אסון נוראי. אך כידוע, הדברים הקטנים של החיים הם אלה שמעצבים אותם. זהו דבר לא קטן כלל, לא בעיניי, והוא אכן מעצב (ומעציב) את חיי.

 

וכאילו זה לא הספיק, היום נודע לי שמגהדת' ביטלו את ההופעה שלהם בישראל. עוד משהו שציפיתי לו בהתרגשות. הייתי בכל ההופעות שלהם מאז שנת תשעים וקצת (מאז סיבוב ההופעות שליווה את האלבום "יות'נאזיה"), כולל בבזיון בפסטיבל המטאל. ביטול זה דיכא אותי מאוד. אני לא אדם של דכאונות, לרוב אני מנסה להיות שמחה ולמצוא את הטוב בכל דבר. אולי בגלל שזו הלהקה האהובה עליי וכל כך ציפיתי לזה, אולי בגלל שאני גם כך במצב בו אני לא מרוצה מהחיים (לא מוצאת עבודה חדשה, שבוזה בגלל העזיבה של ג' וכולי). אבל אני מאוכזבת. וגם מדוכאת.

כשאסיים לכתוב את הבלוג אלך לאכול משהו ולישון. מחר היתה אמורה להתקיים ההופעה. מחר אקום ליום מאכזב, יום בו היא לא תתקיים. ובכל זאת, מחר יהיה יום חדש. אולי הוא יטמון בתוכו קצת תקווה.

 

** אם מישהו קרא את כל מה שכתוב כאן, מההתחלה ועד הסוף, אני מודה לה או לו.

כשהייתי בת נוער אהבתי מאוד את השיר you could be mine של להקת רובים ושושנים. קודם כל אהבתי את המוזיקה, מטאל סוחף וקליל כמו שאני אוהבת. ומאוחר יותר אהבתי גם את הקליפ, הלקוח מהסרט "שליחות קטלנית 2". קצבי, עשוי היטב, עם דיסטורשן ברקע - מה עוד צריך?

בשלב מסוים ניסיתי להקשיב גם למילים. מובן שהצלחתי להבין משהו כמו עשירית, ואת השאר ניחשתי בהתאם לנסיבות. היה לי ברור, מעבר לכל ספק, שהשיר הזה עוסק בסרט, ולכן "שמעתי" את המילים בהתאם. למשל, הבנתי מילים כמו "העיר עומדת להישרף" (למרות שאין שום שריפה בסרט) וכולי.

לםני זמן קצר נזכרתי, מסיבה כזו או אחרת, בשיר הזה, והחלטתי לבדוק את המילים. מתברר שהשיר עוסק בכלל במערכת יחסים. וכיאה לרובים ושושנים, הדובר אומר על עצמו שהוא שובר לבבות קר לב (באנגלית זה לא נשמע צולע), ושמערכת היחסים הזו היתה יכולה להצליח אם בת הזוג שלו לא היתה צורכת סמים וסוטרת לו "סטירות כלבה" (bitch slaps). אתם יכולים לתאר לעצמכם מה רבה היתה אכזבתי משגיליתי זאת! לא שיר המתאר רובוט שחוזר מהעתיד כדי להגן על האנושות, אלא שיר שמתאר מערכת יחסים זוגית ודפוקה. אוף. איזו באסה.

החלטתי לכן לשכוח מהמילים האמיתיות ולהמשיך להשלות את עצמי. אשר על כן, בתחילת השיר, במקום:

I'm a cold heartbreaker
Fit ta burn and I'll rip
your heart in two

אני עדיין שרה לעצמי:

When the cold big city
Did to burn and I
Leave you hot in too

מתוך תקווה שיום אחד, כשאדע את המילים האמיתיות, סביר להניח שזה יישמע טוב יותר.

 

 

כבר עבר כמעט חודש, כך שהגיע הזמן לשתף.

אתם מוזמנים לאחל לי מזל טוב.

אני יודעת שהרבה זמן לא כתבתי כאן, אז חשבתי שתשמחו לעדכון קטן.

אוּס!

את הקטעים הללו רציתי לכתוב כבר מזמן. לא ממש קשורים לבדס"מ, לא קשורים אחד לשני, ואולי סתם לא קשורים.

 

* עריסת חתול

אז קראתי את "עריסת חתול" של קורט וונגוט. למה המתרגם לא קרא לספר "סבתא סורגת"? אולי כדי להיות נאמן לשיר הקצר שמגיע יחד עם המשחק? אין לדעת. מה שבטוח זה, שכיף לקרוא ספר שתורגם ויצא לאור לפני עשרות שנים, המכיל עמודים מצהיבים ועדינים.

 

* קרח 9

לאחר שקראתי חלק מהספר, התחלתי לתהות האם שם הלהקה "קרח 9" מגיע מהספר הזה. אם כן, אמרתי לעצמי, הרי שמגיע להם שבח כפול: הם גם התפרסמו בזכות להיט שמדבר על יחסים בין גברים, וגם קראו לעצמם על שם ספר של קורט וונגוט. יותר מזה?

בשלב כלשהו, הסתכלתי בויקיפדיה וראיתי שצדקתי: הם אכן קראו לעצמם "קרח 9" בזכות הספר. שמחתי מאוד.

 

* פרקים קצרים

מה עוד אהבתי בספר הזה? שהפרקים שלו קצרים, אבל ממש: פרק יכול להכיל גם פסקה אחת או שתיים. מה שאומר, שהזמן עד סוף הפרק מתקצר משמעותית. במיוחד כשאני אומרת לעצמי "אני כבר אקום ואעשה משהו מועיל עם עצמי, רק ייגמר הפרק..." - והופ! הפרק נגמר.

אולי זה מה שהשרה עליי לכתוב אוסף של קטעים קצרים.

ואולי לא.

 

* רגעים קטנים של אושר

יום אחד שכבת במיטה, ואני נשכבתי עליך. "מותר להסתובב אליך?" שאלת. "עוד לא", אמרתי, והמשכתי לשחק קצת. כעבור כדקה שאלתי: "אתה רוצה להסתובב אליי?" "בטח!", ענית לי, "אני תמיד רוצה לראות אותך, אני אוהב אותך!"

או כשאתה מסתכל עליי, ופתאום מחייך סתם כך. סתם, כי ראית את הקירי המתוקה שלך.

או כשאני אומרת לעצמי "אוף, אני צמאה", ופתאום אתה מופיע עם כוס מים ביד.

כתבת איזו תוכנה פרטית חדשה, ואני, מתוך הרגל, השתמשתי בסיסמא של התוכנה הישנה ונכנסתי. בכלל לא חשבתי על כך שבעצם אני פותחת תוכנה אחרת, הכנסתי את הסיסמא הישנה מתוך הרגל. ורק אחר כך חשבתי על זה, שפרנואיד כמוך, שמשנה את כל הסיסמאות שלו שלוש פעמים בשבוע, בדר"כ למשהו מופרך המכיל לפחות 11 תוים, ושאין לו שני התקנים או שתי תוכנות עם אותה הסיסמא - בוחר את אותה הסיסמא לתוכנה החדשה שלו. כששאלתי אותך על כך, ענית: "עד שקירי שלי הצליחה ללמוד את הסיסמא לתוכנה הראשונה, רציתי שיהיה לך קל לזכור גם את הסיסמא לתוכנה החדשה". וואו! פרנואיד כמוך מוותר קצת על הפאראנויה שלו רק למען הנוחות שלי? זה לא דבר של מה בכך.

כשאנחנו הולכים לישון, אתה מחבק אותי עד שאני נרדמת, ורק אז מסתובב לצד שלך, עובר לתנוחה נוחה יותר - ונרדם.

בכל פעם שאני רואה אותך אני מאושרת. ונוסף על כך, אתה מוסיף לי רגעים קטנים של אושר.

 

* אייקון

בפעם הקודמת לא עשיתי את זה כי היה לי חבל לבזבז ימי חופשה. השנה החלטתי לעשות מעשה. לקחנו שנינו חופשה בשלושת ימי חול המועד, ואנחנו נהיה באייקון מהבוקר עד הערב. איזה כיף!

 

* אהבה

אהבה זה אתה, ואתה זה אהבה.

 

* ספר טלפונים

לפני זמן קצר שיניתי את השמות בספרי הטלפונים שיש לכל אחד מאיתנו בטלפון הנייד. את המספר של הדירה שלנו שיניתי בטלפון שלך מ"קירי" ל"בית", כי עכשיו זהו הבית של שנינו. את "קירי" שיניתי ל"קירי שלי המתוקה", כמו שאתה קורא לי. ובטלפון שלי, את השם שלך שיניתי ל"אהובי המתוק". עכשיו נחמד לי.

 

* השיחה המזוהה בדקסטר

התחלנו לצפות בעונה השביעית של דקסטר. סדרה מעולה, אם מתעלמים מכמה דברים לא הגיוניים. בעיקר, מכך שהרבה פעמים דברים הולכים לדקסטר הרבה יותר מדי בקלות, בעיקר במדיום האינטרנטי. אבל מכל הדברים הלא הגיוניים, יש דבר אחד שהכי מטריד אותי: השיחה המזוהה. לא משנה איזה מכשיר טלפון יש לאדם, תמיד, כשמישהו מתקשר אליו, הוא יראה על המסך את הכיתוב "שם האיש מתקשר", כתוב בלבן על רקע כחול. פאק באמינות!

 

* לגור איתו

כבר שלושה חודשים. איזה כיף!

 

* 12 שנים

12 שנים יש לי את הכלבה המתוקה שלי. 12 שנים אנחנו יחד. 12 שנים אני מוציאה אותה לטיולים, מאכילה אותה, מחסנת אותה, דואגת לה. והיא, בתמורה, מעניקה לי אהבה אין קץ.

12 שנים. וואו!

 

enter sandman* 

כשהייתי באייקון גיליתי שתרגמו את הכרך הראשון של "סנדמן" לעברית. ברור שלא עמדתי בפיתוי.

האמת? בינתיים מוצא חן בעיניי.

 

* וידוי לא פופולרי

לא אהבתי את "עולם הדיסק". קראתי רק את הספר הראשון, אני מודה, אבל הוא לא ממש עשה לי חשק להמשיך ולקרוא.

מישהו אמר לי שזה בגלל שקראתי את התרגום, והרבה משחקי מילים הלכו לאיבוד בדרך. אולי. בכל מקרה, זה המצב.

אני יודעת שבקהילת המד"ב והפנטזיה "עולם הדיסק" נחשב ליצירת אמנות. לא טענתי שהוא לא. אולי אני פשוט לא מבינה אמנות.

אני גם יודעת שזה לא פופולרי לא לאהוב את "עולם הדיסק". האמת? אני גם לא סובלת את שר הטבעות. וגם לא ממש נהניתי מהסרט טריינספוטינג.

 

* 5 ק"ג כביסה

על אבקות, ג'לי ומרככי הכביסה תמיד כתוב: "להוסיף פקק ל- 5 ק"ג כביסה". אני שואלת אתכם בכנות: האם מישהו טרח, אי פעם, לשקול את הכביסה שלו?

 

* ג'ון ורדון

לפני זמן מה קניתי שני ספרים: "הבית ברחוב 18" ו"חשוב על מספר". השמות משכו אותי - לשני הספרים יש שמות של ספרי מתח. ולא התבדיתי.

"הבית ברחוב 18" הוא ספר טוב, טוב מאוד אפילו. מותח בדיוק כמה שצריך, ועוד קצת. לא יכולתי להניחו מידי. נקודה מעניינת: הוא נכתב ע"י אישה, אך מנקודת המבט של גבר. ספר מצוין, מותח לכל אורכו עד סופו המפתיע. ספר קצת עצוב, קצת מריר, קצת כמו החיים.

"חשוב על מספר" הוא ספר מצוין. הוא מספר על בלש שיצא לפנסיה מוקדמת ועבר לגור עם אישתו באיזה מקום פסטורלי. הספר מתחיל בכך שידיד רחוק מהעבר מרים אל הבלש טלפון, ומספר ימים לאחר מכן - נרצח. הבלש לשעבר, דיוויד גרני, לא יכול להניח לחקירה. אישתו כמובן לא אוהבת את זה - היא קיוותה שפנסיה פירושה פנסיה.

אהבתי מאוד את כל קטעי הבילוש. לא אהבתי את התיאור, המפורט מדי לטעמי, של יחסיו עם אישתו. אני מעדיפה את הדרמה המותחת ולא את הדרמה הבינאישית. מכל מקום, אם אתם מתכוונים לקנות ספר אחד השנה - זה הספר.

חבר קנה לי ליום הולדתי את שני הספרים האחרים של אותו הסופר, "עצמי עיניים חזק" ו"תנו לשד לישון". שניהם מעולים ומומלצים בחום. חלק קטן מאוד מהספר "עצמי עיניים חזק" אכזב אותי - לקראת הסוף היו איזה דבר או שניים שיכולתי לנחש, ואני אוהבת שספר מפתיע אותי. אך בגדול, רוב רובו של הספר הפתיע אותי. לגבי "תנו לשד לישון": ניחשתי אולי דבר אחד קטן, שלא היה מאוד משמעותי לעלילה. ג'ון ורדון, מתי תכתוב את הספר הרביעי שלך?

 

* יום הולדת

הילדה בת 35, איזה יופי!

 

* תספורת

סוף סוף נפטרתי מחלק מהשיער שלי. אפשר לתאר את אורך השיער שרציתי באופן הבא:

המינימום על {שיער באורך שעדיין אפשר לאסוף לקוקו}.

אהובי המתוק התנגד בהתחלה, אך לאחר שהבין שאני ממש סובלת מהנטל אפילו עזר לי לחתוך. הוא ביקש לשמור את השיער. זכותו.

אחר כך הלכתי לחפוף ראש. איזה תענוג! ועכשיו כמעט שאין לי קשרים.

 

* קרוקס

מכוערת? כן. יקרות? הרבה יותר מדי. אבל מה? נוחות להפליא, קל מאוד לרחוץ. שווה את המחיר ואת הכיעור.

 

* עמידה בלוחות זמנים

רציתי לפרסם את הבלוג הזה, או לפחות חלקים ממנו, ממש מזמן. או שלא היתה לי גישה למחשב, או שלא היה לי זמן, או שפשוט התעצלתי. לכן, הקוראים היקרים (אם יש כאלה) קיבלו עירוב של הרהורים מזמנים שונים. מקווה שתסתדרו.

 

* יופי

אין דבר יפה יותר מהעיניים שלך כשאתה מסתכל עליי, כשאתה אוהב אותי.

 

 * רעיונות?
קודם, כשרחצתי כלים, עלו בראשי אלף ואחד דברים עליהם אני רוצה לכתוב בבלוג. עכשיו, כשאני יושבת מול המחשב, אני לא זוכרת אף אחד מהם.

* שערות
באייקון ראיתי לפחות בחורה אחת שלא הורידה שיער מבית השחי, ועוד אחת לפחות שלא הורידה מהרגליים.  הלוואי עליי האומץ שלהן!

* תלישת שערות
מדהים כמה אתה מוכן לסבול למעני. תודה!

* סדר
יש עוד הרבה לסדר. אוף. בכל פעם אני מתכננת לעשות משהו, ואז עושה מחצית מכך. אולי כדאי שאתכנן יותר, ואז אספיק יותר?

* עלבון
אתמול גיליתי שלא טעיתי: האחין שלי, בן החמש, לא אוהב אותי. אתמול הוא הצהיר על כך במפורש. כשאביו, אחי, שאל אותו למה הוא לא אוהב את דודה קירי, התקבלה התשובה: "כי היא לא יפה". מצחיק, לפני כמה ימים הייתי בהרצאה על "מכשפה, נסיכה, אישה" באייקון. ניסיתי להסביר לילד שאפשר לאהוב גם אנשים לא יפים, אבל הוא לא ממש הקשיב לי. ניחא, אני מאמינה שיום אחד זה יעבור לו.

* זכרון גורלי
שני כרטיסים קטנים, והמחשב שלי עובד פי ארבע יותר מהר. תודה!

* דיקור סיני לכלבים?
מסתבר שיש כזה דבר. הכלבה שלי קיבלה כבר 4 או 5 טיפולים, והצלחנו להוריד לה את המינון של התרופה.

החזיקו לנו אצבעות!

* המפצחים

מסתבר שגם בטירת כרמל יש כאלה. לפעמים אני עוברת ליד ספסל, ורואה שהרצפה מלאה בקליפות של גרעינים. הבעיה היא, שבטירת כרמל, ככל הנראה, מנקה הרחובות עובר פעם בשלושה ימים ולא בכל יום. ניחא.

 

* כמה צופים בי?

מסתבר שאני אכן תאבת פרסום. לפעמים אני לא יכולה להתאפק, ובודקת כמה צופים היו לבלוג היום. אם יש הרבה אני שמחה.

לכל מי שמחכה למכתב תשובה ממני,

 

אני מתנצלת, אני בתקופה קצת עמוסה (לטובה). אחזור בעוד שבועיים.

 

יום עצמאות שמח ומלא גאוה!

לאהוב אותך זה כמו כישוף.

 

לאהוב אותך, זה לרצות אותך יומם וליל. לאהוב אותך, זה לרחף בתוך עננה של קסם.

לאהוב אותך, זה להיכנע לכח חזק ממני. לכישוף שכמו נכפה עליי. לכישוף שגורם לי לרצות הכל: להיות שלך, שתהיה שלי, לשלוט בך, להתמסר אליך, לחוש אותך צמוד אליי. לאהוב אותך, זה להצמיד אותך אליי בכוח, לשאוף אל מלוא ריאותיי את הריח שלך - ולהתמכר, להתמסר, לאבד שליטה. לאהוב אותך, זה לרצות אותך כל כך חזק שזה כואב. לרצות אותך בתוכי, מעליי, מתחתיי, לידי, כחלק בלתי נפרד מהחיים שלי, מהעבר שלי, מההווה שלי ומהעתיד שלי.

לאהוב אותך, זה כשאני מרוכזת מאוד במשהו, לחשוב עליך פתאום ולאבד כיוון. לאהוב אותך, זה להרגיש חופשיה לחלוטין, רק כשאני אסורה בחבלי הכישוף של רגשותיי אליך. לאהוב אותך זה לפחד, לפחד שאולי יום אחד אאבד אותך, ובה בעת להרגיש בטחון שתהיה שלי לנצח.

לאהוב אותך, זה לרצות להכאיב לך כל כך כדי שתדע, וגם אני אדע, שאתה רק שלי, ובה בעת לרצות להגן עליך מכל כאב אפשרי. לאהוב אותך, זה לאפשר לך להתקרב אליי, להכיר את כל הפחדים, לתת לך את היכולת לשבור אותי מתוך בטחון אמיתי שלעולם לא תשתמש בזה.

לאהוב אותך זה לרצות לחדור לתוכך יותר, ויותר, ועוד, ועוד, בכל המישורים. לאהוב אותך זה להרגיש אותך בוטח בי, להתמכר לתחושה הזו, לדעת שאתה מפקיד את רגשותיך בידיי. לאהוב אותך זה להשתוקק, תשוקה עזה, להכנס לתוך הראש שלך ולהבין אותך באמת, כמו שאף אחד אחר לא מסוגל. לאהוב אותך זה לרצות לפשוט מעליך את עורך, רק כדי להרגיש אותך יותר. זה לרצות להתקרב אליך עוד ועוד, להכיר את הגבולות שלך, לגרום לך להרשות לי לפרוץ אותם. לאהוב אותך, זה להתייחס אליך ברכוּת כדי שתרשה לי להתייחס אליך בקשיחות, ולהתייחס אליך בקשיחות רק כדי להגיע לשלב בו אוכל להפגין כלפיך רכוּת.

לאהוב אותך זה כישוף. זה סוחף אותי, זה שולט בי. לאהוב אותך זה משכר, זה מסחרר, זה מכאיב וזה נפלא. זה מענג, זה מאמלל, זה מביא אותי לפסגות ולשפלים שלא ידעתי על קיומם. לאהוב אותך זה לרצות להתבזות כדי לְרַצות אותך, זה לשאוף למשהו נאצל יותר כדי להיות איתך, זה לרצות לרדות בך ולהשפיל אותך ולאהוב אותך כמו שלא אהבתי גבר מעולם.

לאהוב אותך זה כמו כישוף. זה ללכת כסומא בערפל, ללכת אחריך רק כי אמרת, ללכת רק כי אתה שם, כי בסוף אגיע אליך. לאהוב אותך זה ליפול אחורה ללא חשש, כי אני יודעת שתתפוס אותי בדרך. לאהוב אותך זה לנגוס בך, לקחת ביסים קטנים ולהתאפק לא לאכול את כולך. לאהוב אותך זה לנהות אחריך באשר תלך, כי עמך עמי ואלוהיך אלוהיי, וכי תלך אחרי באש ובמים ובאויר וביבשה, וכי תחכה לי בכל מקום אליו אגיע.

לאהוב אותך זה להישלט ע"י מצבי הרוח שלך, ע"י הדברים הקטנים שאתה אומר. לאהוב אותך זה לפחד, אולי תגיד משהו לא נחמד וכל היום יהרס לי. זה לקוות, אולי תגיד לי משהו נחמד וכל יומי יואר באור יקרות. לאהוב אותך זה לרצות, לראשונה בחיי, להישלט ע"י מישהו אחר, לאפשר לעצמי להרפות. להרשות לך לעשות כל מה שתרצה. לאהוב אותך זה להוריד את הדריכות המתמדת ולהרשות לעצמי להרגע באמת.

לאהוב אותך זה טירוף. זה לא שפוי, זה אובססיבי, זה חולני. זה מגיע בהתקפים. לאהוב אותך זה לא לשלוט בעצמי, להסתער עליך ללא הכנה מוקדמת, לקחת אותך, להשתמש בך ולחבק אותך אחר כך. לאהוב אותך זה לתהות האם זה בכלל חוקי, להרגיש רגשות חזקים כל כך כלפי מישהו. לאהוב אותך זה לרצות לקחת תרופות כדי להיפטר מזה, כדי להחזיר לעצמי רגע של שפיות, אך לרצות להרגיש כך לנצח. לאהוב אותך זה להתחנן לעזרה, שמישהו יציל אותי מהמצב הזה, ולקוות שהעזרה לא תגיע.

 

לאהוב אותך זה הדבר הכי טוב, לעזאזל, הכי מדהים, הכי כואב, הכי מפתיע והכי נפלא שיכול היה לקרות לי.

 

לאהוב אותך זה כמו כישוף.

הגעתי לאתר "הכלוב" לפני כשלוש שנים, בעקבות א', בנזוגי דאז. תמיד היתה בתוכי המלכה השולטת, א' עזר לה לצאת החוצה ולהביא את עצמה לידי ביטוי.
כשהגעתי לכאן הייתי בתקופה בחיי אותה חשבתי לטובה. הפסקתי לעבוד במקום שלא אהבתי, מקום בו הייתי מוקפת באנשים שלא חיבבתי במיוחד, עם לחץ מטורף וכמעט ללא מילה טובה מהמעסיקים. הייתי מאושרת לקראת החזרה ללימודי הפיזיקה, אליהם התגעגעתי בכל נים מנימי נפשי. עברתי לדירה חדשה, ומעל לכל - הייתי מאוהבת. הייתי בזוגיות שנראתה לי מושלמת, עם בחור שהיה בו את כל מה שחיפשתי והרבה ממה שאי פעם העזתי לקוות. העתיד נראה מבטיח מאי פעם.
ואז, הכל התחיל לקרוס. הבחור המושלם עזב אותי, חזרנו - ונפרדנו בצורה הרבה יותר קשה וכואבת. התרסקתי. שקעתי בדכאון עמוק. שבוע שלם לא אכלתי. רק בדיעבד ראיתי את כל הבעיות במערכת היחסים שהייתי בה, הבנתי כמה רחוקה היא היתה ממושלמות ושקעתי עמוק יותר. ההבנה הכתה בי: לא תהיה לי מערכת יחסים זוגית לעולם.
התחלתי ללמוד כשאני בדכאון קשה. במהלך הסמסטר, או זה שאחריו, החליט בעל הדירה לעשות בה שיפוץ. בטיפשותי הסכמתי; וכך היה לי בלגן נוסף, בלגן בדירה בנוסף לבלגן בחיי. המון בלגן והמון לכלוך לנקות, והעומס הנפשי שלי הלך וגדל. כל דבר כזה העמיס והכביד עליי עוד ועוד.
חשבתי שאני מתחילה, איכשהו, להתמודד עם הקשיים. עדיין לא להתגבר עליהם, אבל לפחת להתמודד איתם. שכבתי עם בחורים, פתחתי בתולים. הכרתי בחור שהפך להיות חבר מאוד טוב שלי. היינו באותו ראש בכל כך הרבה נושאים, הוא היה מישהו שיכולתי לדבר איתו באמת. וכך גם הייתי אני בשבילו, מישהי שאפשר לדבר איתה ולתנות בפניה את צרותיו.
בשלב מסויים התחלתי לפתח כלפיו רגשות; הוא לא רצה להיכנס איתי לזוגיות כי הפרש הגילאים בינינו הפריע לו. אבל הוא עדיין היה חבר טוב שלי. בכלל, הדברים עשו רושם של מתחילים להסתדר; היתה לי עבודה נוחה, מהבית, עם בוס שהעריך אותי מאוד. זה היה כבר הסמסטר השלישי לחזרתי ללימודים והלך לי ממש לא רע. למעשה, מצבי הלימודי היה כל כך טוב, עד שהגשתי את תרגילי הבית כמה ימים לפני מועד ההגשה. הייתי במצב בו הסברתי לכולם את החומר בכל הקורסים, התחלתי להקליד סיכומי הרצאות. פרחתי, או לפחות התחלתי לפרוח.
ואז, קרה הנורא מכל: החבר הכל כך טוב שלי נמצא שרוע למרגלות בניין אמאדו. תאונה? מעשה מכוון? עד היום איני יודעת. וזה גם ממש לא משנה; מה שמשנה זה שאיבדתי אותו. לנצח.
נשברתי. זה היה כל כך מוזר, כל כך לא קשור לכלום. רק בלוויה שלו הבנתי שזה אמיתי, רק אז הרשיתי לעצמי לבכות. זו היתה הפעם הראשונה שבכיתי בפומבי, אל מול עיניהם של עשרות אנשים זרים, אבל לא היה לי איכפת. הכל היה כל כך מוזר; מהלוויה שלו הגעתי ישר לתרגול במכניקה אנליטית. זה היה כל כך מוזר, כאילו לא קשור לכלום.
תקופה ארוכה הסתובבתי כך: מבולבלת, אבלה. אכולת רגשות אשם. לקח לי המון זמן עד שהבנתי שזו לא היתה אשמתי, שאני בכלל לא קשורה לעניין הזה. שהעולם לא באמת סובב סביבי. אבל עד שזה קרה, עד שעלתה בי ההבנה הזו, המחשבות עליו ועל מה שהיה יכול להיות רדפו אותי יום וליל, הדירו שינה מעיני ואמללו אותי ללא הפוגה.
למותר לציין, שהציונים שלי בסופו של אותו סמסטר היו בינוניים מינוס, אבל לא היה לי איכפת להיכשל בכל הקורסים אם זה היה מחזיר אותו.

המצב הנפשי הקשה בו הייתי הניע אותי לעשות משהו שמעולם לא חשבתי שאעשה: פניתי למתקשרת. הרגשתי כמו שאול המלך, שבצר לו הלך לידעונית, למעלה באוב. שאול האומלל עשה זאת לאחר שציווה להכרית את כל מעלות האוב מהארץ, לאחר שהכה אותו האל בשגעון פעם אחר פעם, ולאחר שהתפלל לאלוהיו אך לא נענה. אני, באומללותי, עשיתי זאת לאחר שחוויתי משבר אחר משבר, אובדן אחר אובדן, ולאחר שבזתי לרוחניים למיניהם כל חיי. אך באותו הרגע, עלה בי צורך עז לדבר דווקא איתה. בשעותיו הקשות נאחז אדם בכל דבר שיוכל.
דיברתי איתה. השיחה הזו, באופן בלתי צפוי, ניחמה אותי מאוד. לאחריה חשתי טוב יותר. עדיין הייתי אבלה, עדיין חשתי אשמה. המשכתי להירדף על ידי כאב, תסריטים של "מה היה אילו" ורגשות אשם במשך זמן רב לאחר מכן. אבל עדיין, השיחה הזו העניקה לי איזושהי נחמה.
---
לאחר זמן מה חזרתי לאותה מתקשרת והתחלתי לעבור אצלה טיפול. השיפור היה מיידי; מעט פגישות, הרבה תוצאות. ההשפעה היתה חזקה מאוד. אחרי הפגישה הראשונה איתה הצלחתי להגיד את השם שלו בקול רם, בפעם הראשונה. אחרי פגישות נוספות קרו עוד ועוד דברים, התחוללו עוד ועוד שינויים בחיי. השיא היה, כשהצלחתי לאכול משהו חדש; אני, שתמיד נרתעתי מאוכל לא מוכר, אכלתי מאכל חדש, מיוזמתי! היה זה אחד הרגעים המאושרים בחיי.
הרבה דברים קרו בתקופה הזו. התחולל בי שינוי אדיר; הייתי על סף התאבדות, ולאחר מכן - ורק אז - התחלתי לחיות את החיים. לחיות באמת; להריח אותם, לטעום אותם, לשמוע אותם, לראות אותם, למשש אותם. להרגיש אותם. לתת להם לפעום בתוכי. השתניתי מאוד, ורק לטובה: הפכתי להיות גמישה יותר. קבעונות שליוו אותי כל חיי פרחו להם, ואת מקומם תפסה גמישות מחשבתית. פחדים שרדפו אותי מאז ומתמיד הרפו בהדרגה, ואת מקומם תפסו הריגוש והשמחה. הפחד מגלגול בקפיצה הפך לאושר שבהצלחתו; הפחד מנפילה במדרון הפך לריצה מלאת חדווה בו; הפחד מהחיים, אי הודאות שבהישארות כאן, הפכו לרעב אדיר כלפיהם; רעב, שאני מוצאת אינסוף דרכים חדשות ומענגות לספקו.
חוויתי כשלון צורב, חוויתי התאהבות אמיתית. אני מרגישה, שלאט לאט אני מבשילה לזוגיות. התחלתי להתאמן בחדר כושר. אני מתחילה, לאט לאט, לאכול נכון. אני יותר שולטת בעצמי, יותר רגועה. יותר נינוחה עם הקיום שלי ועם העולם הזה. מתמודדת עם אנשים ועם החיים בצורה טובה יותר. לא מתביישת לפנק את עצמי, לשים את עצמי במרכז של חיי. להתגאות במי שאני. לעשות דברים בשביל עצמי. הגעתי למצב בו אני עוברת את כל הקורסים שאני לוקחת במהלך הסמסטר, ובסמסטר הבא אני מתעתדת להוציא ציונים גבוהים במיוחד. הסמסטר הבא יהיה, בשעה טובה, הסמסטר האחרון שלי ללימודי התואר הראשון. ואני על סף מעבר דירה, למקום גדול ומרווח יותר. החיים נראים מבטיחים מאי פעם.
---
לאחר שלוש שנים אני עוזבת את הכלוב. "לעולם אל תאמר לעולם לא", אמרו חכמים ממני. אולי בעתיד אשוב, איני יודעת. איני נביאה. כרגע, אני מרגישה שאיני זקוקה לאתר הזה עוד. הוא שרת אותי נאמנה, ענה היטב על הצרכים שלי בתקופה מסויימת. אבל כרגע איני זקוקה לו יותר.

אני רוצה להודות לכולם. להודות לקוראיי הנאמנים, אם יש כאלה. להודות לאלה שהגיבו לפרסומים שפרסמתי כאן, בבלוג שלי. להודות לאלה שהסכימו או התווכחו איתי בפורומים. להודות לאלה ששלחו הצעות, לאלה שהיו נחמדים ומקסימים. גם לאלה שהיו נחמדים פחות, לאלה שעצבנו אותי או שכתבו שטויות, וגם לאלה שאכזבו - כי מכולם למדתי. כל חוויה כזו העניקה לי משהו.
אני רוצה גם להתנצל. בפני אלה שפגעתי בהם. בפני אלה שהצעתי להם משהו שלא התממש, או שנראה שנעניתי להצעתם אך בסוף זה לא יצא לפועל. סליחה ממי שטיפחתי בו תקוות שווא, סליחה ממי שהייתי אמורה להיפגש איתו אך לא נפגשתי. זה לא אתם, זו מי שהייתי.

שלוש שנים זו תקופה ארוכה מאוד. אנשים מסיימים תואר בזמן הזה. עבורי, היו אלה שלוש שנים חשובות ומלאות משמעות. עברתי המון, למדתי המון. והיום, לאחר שלוש שנים אלה, אני נושאת את פניי לעתיד, לשלוש השנים הבאות.

היו שלום, ותודה על הדגים.

הערה לקוראים, אם יש כאלה: קטע זה, כמו גם הקטע שפורסם לפניו, היה אמור להתפרסם לפני כמה חודשים. עקב אילוצים שונים הוא מפורסם רק עכשיו. עם הקוראים, אם יש כאלה, הסליחה.
---

מזה זמן מה שאני לא מאוהבת בך. התחלתי לחשוד בזה לא מזמן, שלשום הגעתי להבנה שזהו. זה נגמר.
אמרתי לך שאני רוצה לבוא אליך, לקיים מעין טקס קטן. טקס פרידה מהקשר שהיה לנו, וקבלת פנים לקשר שיבוא. קצת חששת, לא היית בטוח מה יקרה בטקס הזה, אבל הסכמת. זה נראה לך טיפשי, אני יודעת, אבל לא איכפת לי - ידעתי שזה בדיוק מה שאני צריכה. ואתה, משלים עם העובדה שחברתך הטובה היא פסיכית על כל הראש, הסכמת לשתף פעולה.
דיברנו בטלפון לפני שהגעתי, נשמעת קצת עצבני. לא באמת כעסת, פשוט לא הבנת מה אני מתכננת ורצית שאעשה את זה כבר. הבנת שמדובר במשהו שאני מייחסת לו חשיבות רבה, אבל לא הבנת מה בדיוק אמור לקרות. וזה הטריד אותך. רצית להיות כבר אחרי הדבר הזה, יהא אשר יהא.
הגעתי אליך נרגשת. טקסים אינם מעשים, טקס אינו דבר ממשי. אני יודעת זאת היטב. אין להם השפעה אמיתית על מהלך החיים, אין להם תוצאה הניתנת למדידה. אבל החשיבות שלהם טמונה בעצם קיומם. לטקס יש משמעות, זהו אקט סמלי. ואת האקט הסמלי המסוים הזה היה לי חשוב לעשות.
הגעתי אליך. פתחת לי את הדלת. חיבקתי אותך, נישקתי אותך. ליטפתי את הפנים היפות שלך. נישקתי אותך שוב. ושוב. ואתה עמדת שם, משיב לי חיבוקים מהוססים ונשיקות מרפרפות, לא בטוח מה בדיוק אתה צריך לעשות.
בדקתי משהו. קצת כעסתי; ביקשתי ממך לעשות משהו ולא עשית. לא משהו קשה, משהו שלא מהווה טרחה גדולה. וקצת הרגיז אותי שלא עשית את הדבר הקטן הזה. קצת נפגעתי; אתה יודע כמה הטקס הזה חשוב לי, לא יכולת להשקיע קצת ולעשות את הדבר הקטן שביקשתי ממך לעשות? חשבתי שאיכפת לך ממני, שאני חשובה לך. "אני לא מבינה, חשבתי שאתה רוצה שאני לא אהיה מאוהבת בך יותר!" נזפתי בך, קצת כועסת, קצת כאילו-צוחקת, מתלבטת האם להסתיר את העלבון שאני חשה.
אבל אז, נרגעתי. הבנתי, שלו היית מודע לחשיבות שיש לזה עבורי, היית עושה את זה. זה עדיין הרגיז אותי, כי ביקשתי את זה ממך לפחות חמש פעמים. אבל זה לא באמת משנה; הטקס הזה אינו נוגע לך, הוא נוגע לי. הוא על ההתאהבות שלי. נכון, ההתאהבות היתה בך, אבל אני הנושא כאן. נפגעתי, אבל הרגשתי מספיק חזקה כדי להתגבר ולהמשיך הלאה. הבנתי שאני כבר לא זקוקה לקטנוניו?ת, שאני מסוגלת להתגבר על דברים בכוחות עצמי. ועברתי לשלב הבא, לשלב החשוב באמת.
הודיתי לך. תודה, אמרתי, על שאפשרת לי לחוות זאת. על שאפשרת לי לחוות התאהבות בטוחה. בטוחה בשני אופנים: מצד אחד, ידעתי שלא תנצל את ההתאהבות הזו כדי לפגוע בי. שלא תנצל אותי, את העובדה שאני מוכנה לעשות (כמעט) כל דבר בשבילך. את העובדה שהייתי כרוכה אחריך. מצד שני, ידעתי שאין סיכוי שההתאהבות הזו תתממש אי פעם. גם הידיעה הזו סיפקה לי סוג של הגנה; אם ההתאהבות הזו לא תתממש לעולם, אזי לא נהיה בקשר זוגי. ואם לא נהיה בקשר זוגי, לא קיים חשש שניפרד. והחברו?ת בינינו תחזיק לעד.
אז הודיתי לך. לא ממש ידעת מה להגיד, אז לא אמרת. אבל נענית. בהיסוס חסר בטחון, לא בטוח מה הולך מסביבך, אבל נענית.
ואני מודה לך שוב. תודה על תקופה נפלאה. תודה על התאהבות בטוחה. תודה על שלא הולכת אותי שולל, תודה על שלא ניצלת את הרגשות שהיו לי כלפיך. ומעל לכל, תודה על שנשארת חבר.

---
אחרית דבר
הקטע הזה, כמו גם הקטע הקודם שפרסמתי, היה אמור להיכתב לפני חודש לפחות. אולי יותר. סביר להניח שיותר, הערכת זמנים אינה הצד החזק שלי. מאז קרו בינינו הרבה דברים, שרק חיזקו את הקשר שלנו; הגעתי למסקנה, שמאז שאני לא מאוהבת בו אני אוהבת אותו יותר. מיקה החכמה אמרה שזה ברור; התאהבות היא פוטציאל לפגיעה, וברגע שהפוטנציאל הזה ירד אני יכולה להרגיש בטוחה יותר. וגם, ואת זה אני אומרת, אולי גם מבחינתו; אולי, כל עוד הייתי מאוהבת בו, הוא עצר את עצמו במובן מסוים כי הוא חשש לפגוע בי או כי חשש שאפרש את זה לא נכון. ועכשיו, משחלפה התקופה הזו, גם הוא יכול להרגיש בטוח.
היו לנו עוד כמה ריבים, לפחות שניים מהם אני זוכרת בבירור. אחד מהם היה לחלוטין באשמתי; בגלל שקצת כעסתי, בגלל שקצת נלחצתי ובגלל שלא בדיוק ידעתי איך להגיב, בהיסח של רגע, פלטתי משהו שלא הייתי צריכה להגיד. רגע לאחר מכן עלו בראשי המון אפשרויות תגובה אחרות, אבל זה היה מאוחר מדי; בגדתי באמון. הדבר הכי נורא שאי פעם עשיתי.
אחר כך סיפרתי לו את זה, רועדת מבושה. הוא כעס, נפגע והתאכזב, ואני לא ידעתי איך להתמודד עם רגשות האשם והכאב. עם הידיעה הברורה שפגעתי בו. ועם הפחד, הפחד שאאבד את החבר הכל כך טוב שלי. אבל לשמחתי, גם על המאורע הנורא הזה הקשר שלנו הצליח להתגבר. שמחתי כשגיליתי עד כמה הקשר שלנו חזק ובעל משמעות גם בעיניו.

אנחנו עדיין החברים הכי טובים. עדיין תומכים זה בזו וזו בזה. עדיין שוכבים, עדיין משתעשעים. יום אחד, לי יהיה בן זוג או לו תהיה בת זוג, ונפסיק לשכב. אני לא נביאה, כך שאיני יודעת מה טומן בחובו העתיד. אני רק יכולה לומר שמבחינתי, אעשה הכל כדי שגם אחרי שנפסיק לשכב, נישאר חברים כל כך טובים. אם זה תלוי בי, וזה בהחלט תלוי בי, את החבר הזה אשמור לעולם.