משחקים והרהורים

הקדמה:
קוראים יקרים (אם יש כאלה),
פרסום זה אמור להיות הפרסום העוקב ל"שובו של הסשן (חלק ב)",
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=233009&blog_id=31565
שהיה אמור, בתורו, להיות העוקב ל"שובו של הסשן (חלק א')".
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=229454&blog_id=31565
(אני מתנצלת, איני יודעת איך ניתן לשים את הקישור בצורה יפה יותר.)
כמו כן, פרסום זה היה אמור להתפרסם ימים ספורים לאחר יום העצמאות.
עקב אילוצים כאלה ואחרים, אני מפרסמת אותו רק עכשיו. עם הקוראים (אם יש כאלה) הסליחה.

---

בתשע ועשרה צלצלתי בפעמון ביתך. הייתי מגיעה בזמן לו חלק מהכבישים לא היו נחסמים. אבל ככה זה בערב יום העצמאות, ההמונים יוצאים לרחובות לחגוג. זה משהו שלא לקחתי בחשבון, חשבתי לעצמי, את הכבישים החסומים. למעשה, לא היה לי מושג שהכבישים הללו חסומים ביום העצמאות. כוסומו, חלפה בראשי מחשבה, הוא לא יכל להודיע לי? אבל אני מכירה אותך, בטח בכלל לא היה לך מושג בקשר לדברים הללו.
בתשע ועשרה צלצלתי בפעמון ביתך, נרגשת כולי. כשעליתי במדרגות, יצאה החוצה משפחה אחת לחגוג את יום העצמאות. אחד הילדים החזיק בידו פטיש ענק מפלסטיק. הממ, חשבתי לעצמי, לא יזיק לי אחד כזה... ניחא, אולי לסשן הבא.
דלת ביתך נפתחה. כשנכנסתי פנימה, כבר לא היית לידה. היה לי ברור למה; מצאתי אותך בחדר של המחשב, יושב ערום כביום היוולדך. "איזה יופי! לבשת את החליפה האהובה עליי!", צהלתי, ואתה הגבת בחיוך חצי-נבוך כהרגלך. "מוצא חן בעינייך?" גיחכת. "כן, סוודר נחמד", שעשעתי את עצמי.
דיברנו עוד דקה או שתיים על הא ועל דא. מסתבר שידעת שהכבישים חסומים, אבל לא חשבת להגיד לי. למה? שאלה טובה, גם אתה לא ידעת.
המתח היה באויר. הרגשתי שאתה מצפה שאתחיל, סקרן לדעת מה הכנתי עבורך.
---
אני כבר לא זוכרת אם התמזמזנו קצת או לא. סביר להניח שבשלב מסוים מצאתי את עצמי עליך, כשרק תחתונים לגופי, מריחה וטועמת אותך. עד שהחלטתי שהגיע הזמן. "טוב, מספיק עם השטויות!" הכרזתי. נעמדתי והעמדתי גם אותך, בכח. אתה לא התנגדת. עמד לך כמו מטורף. תפסתי אותך וגררתי אותך בכח לחדר השינה. זרקתי אותך על המזרן. אתה נגררת אחריי, נזרקת על המיטה ונותרת שם, מצפה בסבלנות.
הדבר הראשון שעשיתי היה לענוד לך את כיסוי העיניים. "אתה לא צריך לראות את מה שיקרה, רק להרגיש, זה יהיה יותר משעשע", הסברתי, ואתה צייתת בדממה.
השכבתי אותך על הגב, ידיך מפוסקות מעל ראשך. קשרתי יד אחת, המשכתי וכרכתי את החבל סביב הצוואר שלך, לאחר מכן קשרתי את היד השנייה. בצורה כזו, לא תוכל להזיז את הידיים מבלי להדק את החבל שעל צווארך. ורק ליתר בטחון, העברתי את החבל מתחת למיטה, כדי שלא תוכל לזוז.
"נוח?" שאלתי. "לא ממש", ענית. "טוב מאוד!" זרחתי, מאושרת. "אם תרצה שאשחרר", הוספתי מיד, כמו פולנייה טובה, "תודיע לי, כן?" "בינתיים זה בסדר", ענית בצייתנות שקטה.
את כפות הרגליים שלך העמדתי על המיטה. בפנטזיה שלי הן היו מקופלות מאחורי הגב, אבל גיליתי שזה בעייתי מבחינה טכנית. לא נורא, מה שחשוב זה שהביצים והתחת שלך היו בתנוחה מזמינה, כך שבשורה התחתונה הייתי מרוצה.
אחר כך מזמזתי אותך קצת, ליטפתי, נישקתי, הרחתי ונשכתי. הזין שלך עמד כל כך, זקוף ויפה, היה לי קשה להתאפק מלהחדיר אותך לתוכי. אבל היה לי בראש סשן מתוכנן לפרטי פרטים. כל כך ציפיתי לרגע הזה, כל כך פנטזתי עליו, שלא רציתי לסיים אותו כל כך מהר. רק התחלנו, לא?
יש לי איזה צעצוע, שנראה כך: ידית מתכת, שבקצה האחד גלגל. הגלגל הזה מורכב מפינים דקים שקצותיהם חדים, כך שניתן לגלגל אותו על הקורבן ולדקור אותו בהמון דקירות קטנות אגב הגלגול. איני יודעת מהו שמו, לכן המצאתי לו שם משלי.
"טוב, עכשיו תכיר את הצעצוע הנחמד שלי, אולי הראיתי לך אותו פעם", הוצאתי את הצעצוע מהשקית הגדולה שהבאתי. "בטח יש לו איזה שם מקצועי ומפוצץ, אני קוראת לו גלגל הכאב",
העברתי עליך את הגלגל. "כואב?" שאלתי. "לא ממש", ענית. העברתי קצת יותר חזק. "כואב?" שאלתי. "אה-הא", ענית. "ועכשיו", שאלתי. "תמשיכי", ענית, שזה אומר: כואב, אבל אני רוצה עוד.
---
החלק הראשון עבר פחות או יותר כמו בפנטזיה שלי. רק שבפנטזיה לא חשבתי שיעמוד לך כל כך. לו רק היית יודע כמה טוב עשה לי לראות את הזין שלך ככה, עומד במלוא תפארתו והדרו, מצדיע לי, מצפה בכיליון עיניים לרגע בו אתענג עליו...
נתתי לזין המדהים שלך לק וניגשתי לחלק השני; שחררתי קצת את החבלים שקשרו לך את הידיים, מה שאפשר לי להפוך אותך על הבטן. עכשיו היית על הברכיים, ידיך פרושות מעל ראשך והתחת שלך פונה למעלה, מתחנן שיפתחו אותו לרווחה. אחח, איזה מראה מלבב!
חיזקתי את הקשירות, שיחקתי עוד קצת עם הגלגל. עכשיו גם יכולתי להצליף בך כרצוני. מדי פעם בדקתי האם עדיין עומד לך. ועמד. זה היה פשוט מדהים!
"עכשיו, יש לי הפתעה בשבילך!" הכרזתי מאושרת. אני חושבת שניחשת מה ההפתעה הזו הולכת להיות. שמעת אותי מחפשת משהו בשקית, מוציאה אביזר ועוד אחד, רעש של נוזל היוצא מבקבוקון קטן (אולי באמצעות משאבה?) - ולפתע הרגשת משהו נתקע לך בתחת. אהבת את זה. אני יודעת שאתה אוהב שתוקעים לך דברים בתחת, אני יודעת שאהבת גם את זה. אתה לא נוהג לגנוח, למרבה הצער, אבל את התקצרות הנשימה שלך אי אפשר היה לפספס. "מוצא חן בעיניך?" שאלתי אותך. "אולי", חייכת. אצלך, "אולי" יכול להיות כל דבר. אני החלטתי שהפעם התכוונת ל"בהחלט!". מה שבטוח, זה שבעיניי העניין הזה מצא חן. מאוד.
שיחקנו עוד קצת, כשלפתע קרה משהו שלא ציפיתי שיקרה: הפלאג נבלע לך בתוך התחת. "שיט!" פלטתי. "אה... שמע", התפתלתי, תוך שאני מנסה לחלץ אותו ללא הצלחה, "נראה לי שיש איזו בעיה קטנה..."
אני לא זוכרת מה אמרת, אבל די הבנת מה קרה. בדיעבד אמרת לי שלא הרגשת אותו נבלע בפנים אבל כן הרגשת שהוא שם. "תתהפך", פקדתי, נלחמת בבהלה שמתחילה לעלות בי. לא הצלחת להתהפך. שחררתי את הקשירות, מהר, לפני שהפלאג יבלע בפנים לנצח. "תתהפך ולחץ כאילו אתה מנסה לחרבן", אמרתי, תוך שאני מחטטת עם אצבעי בקצה המעי הגס שלך. בכוחות משותפים הצלחנו להוציא אותו. הפעם, אחרי שהפכתי אותך, דאגתי לא לדחוף אותו פנימה עמוק מדי.
"בוא נראה מה עוד הבאתי לך", המשכתי, מניחה לבהלה להתפוגג ונכנסת שוב, בהתלהבות מחודשת, לתוך המשחק. הסתכלתי בשקית. איזה יופי! חבל שאין לי אחד ירוק. ניחא, חייל צה"לי יכול להסתדר גם עם אחד כחול. "נחש מה הולך לקרות עכשיו!", חדתי, צוהלת, כשהוצאתי את הציוד מהשקית. קיוויתי שלא תנחש, אבל אתה זה משהו מיוחד; הכל אתה יודע, קשה מאוד עד בלתי אפשרי להפתיע אותך. וגם אם לא היית בטוח במאה אחוז, הרי שהצליל שבקע מהמצית (אותו ניסיתי להסוות ללא הצלחה) הבהיר לך היטב מה עומד לקרות לך בעוד רגע.
במהרה התהווה "צ" תקני עשוי שעווה על חצי התחת הימני שלך, מוקף בעיגול כיאה וכיאות. "חבל שאני לא יודעת מה המק"ט", אמרתי לך, משועשעת, "הייתי מוסיפה גם אותו. " בפועל, אני מכירה היטב את הגבול הזה שלך, כך שהסכין בכל מקרה היה נשאר בצד.
---
הסתקרנת לראות איך זה נראה. הוצאתי את הבוקסר שהיו תקועים לך בפה, כדי שתוכל להסביר לי איפה נמצאת המצלמה. צילמתי מכמה זוויות, עם הבוקסר ובלי. מצד אחד הם קצת הרסו את האווירה, דהויים ולא שייכים, מצד שני - אנחנו רוצים צילומים מהימנים, לא?
המשכתי להצליף ולנשוך. אני כל כך אוהבת להצליף, נראה כאילו מפרק היד שלי פשוט נועד לזה. עוד הצלפה, ועוד הצלפה, ועוד אחת... ואתה לא מוציא הגה. נשכבתי עליך, מניחה לאדמומיות הטריה שלך להתחכך בגוף שלי. מרחרחת את גופך, נושכת בתאווה. מושכת (קלות, קלות) את החבל הכרוך סביב צווארך. רואה אותך מזיז את ידיך בחוסר אונים, כל תזוזה כזו מגבירה את תחושת החנק ומאלצת אותך להתפתל בחוסר נוחות. תופסת את שערך ומושכת את ראשך למעלה. מוצצת את צווארך בתאווה, מתאפקת בכח לא להשאיר סימנים. עוברת לגב, נושכת בכח. "היי!", אתה פולט. אני מתנצלת בצחקוק, מלקקת את הסימנים שהופיעו תחת מעטה השיער שלך. מתחככת בך עוד ועוד. תופסת את התחת המדהים שלך, מתפעלת בפעם המיליון מהעיצוב המושלם שלו. מרגישה את ה"צ" שעליו ואת הפלאג שתקוע לך שם, מצחקקת שוב בהנאה ומתחרמנת יותר ויותר. מתחככת בך עוד, מרגישה את החזה שלי נמעך עליך, מתחככת בגב שלך עם הכוס שלי עד שאני כמעט גומרת.
רגע, עדיין לא. יש עוד חלק אחרון, קטן. וכך, כשאני משתוקקת להרגיש את הזין שלך בתוכי, הפכתי אותך שוב על גבך.
---
שכבת כך על גבך, בציפייה דמומה. יש עוד כמה נרות ממתינים, והחזה שלך חף משעווה. ממש לא תקין, אני חושבת לעצמי. מחפשת את המצית. עד שהשעווה תמס, אני מתלבטת בין אוילר-לגרנז' לבין נוסחת אוילר. אוילר-לגרנז' יהיה ארוך ומאוד מסורבל לכתיבה, אני מחליטה לבסוף, נוסחת אוילר זה מספיק. אני מתחילה לטפטף.
אתה מתכווץ לרגע. "כואב?", אני שואלת בדאגה. "זה בסדר", אתה עונה. אני ממשיכה. "היית צריך להוריד שערות!", אני נוזפת בך כשהשעווה נתפסת על שיער החזה שלך, "ככה אי אפשר לראות מה כתוב!"
אתה משיב תגובה חצופה שאני בוחרת להתעלם ממנה. אני אוהבת את הגוף השעיר הזה, חולפת בראשי מחשבה מענגת. וגם את הגבר הזה. הייתי אוהבת את הגוף הזה יותר אם היו בו פחות שערות, אבל את הגבר שבתוכו אני אוהב בכל מצב. לבי, כמו גם הליבידו שלי, עולה על גדותיו. אני מסתכלת עליך באהבה. הנוסחה יצאה עקומה בגלל כל השערות, אני נוזפת בך בצחוק. אבל לא באמת איכפת לי, אני מאושרת.
"עכשיו אני עומדת לחנוק אותך", אני מכריזה. אתה יודע היטב למה הכוונה; לא אחנוק אותך באמת, אלא אחסום לך את מעברי האוויר. הידיים שלך קשורות, כך שאין לך דרך לסמן לי מתי נגמר לך האויר. "כשתרגיש שנגמר לך האויר תזיז את יד ימין", אני אומרת. "תזיז אותה עכשיו, שאראה איך אתה עושה את זה". אתה מזיז אותה. "יופי", אני ממשיכה", "עכשיו סגור ופתח את היד". אתה מציית.
מתיישבת לצידך, מחפשת את התנוחה הנוחה ביותר. עליי למצוא אחת כזו, בה אוכל גם לחנוק אותך כראוי וגם לראות את היד שלך. בסופו של דבר אני מוצאת אחת כזו - וחונקת.
מדי פעם אני אומרת לך לסגור ולפתוח את היד, ואתה עושה זאת. בשלב מסוים אתה מנפנף בה. אני לא לגמרי בטוחה למה אתה מתכוון, אבל ליתר בטחון אני משחררת. בדיעבד הסתבר שצדקתי. נו, גם זה קורה לפעמים.
---
הזין שלך עומד כמעט לאורך כל הסשן. והוא ממשיך לעמוד, אני לא מבינה איך זה אפשרי. מפתה כל כך, מגרה כל כך. סקסי כל כך. אני פוקדת עליך להזיז אותו, ואתה מציית. אני מאושרת, מחורמנת. מלקקת אותו בתאווה, מלבישה אותו לקראת האירוע הממשמש ובא ומתחילה לרכב עליך בחרמנות בלתי נדלית. הו, כן! התחושה המדהימה של זין בתוכי, הזין שלך. מורידה את כיסוי העיניים שלך. אתה כל כך יפה כשאתה מזיין, אני רוצה לראות אותך כשאנחנו עושים את זה. אני רוכבת, מסתכלת ונהנית.
---

אחרית דבר
אחרי הסשן רבנו. לא משנה על מה, כן משנה שזה היה ריב גדול. מאוד. ריב שהיה עלול לסיים את החברות שלנו.
בסופו של דבר השלמנו, ברור שהשלמנו. קלישאתי ככל שיישמע, אני חושבת שבאיזשהו מקום הריב הזה דווקא חיזק את הקשר.

אני חושבת, שזו הפעם הראשונה בה ראיתי אותך מזיל דמעה. נבהלתי. באותו הרגע, הייתי מוכנה לעשות הכל כדי שזה יפסיק. הבנתי פתאום שאתה מזיל דמעה בגללי, שאני גרמתי לך להרגיש ככה. הבנתי שאני, שכל כך אוהבת אותך, שכל כך רוצה לגרום לך אושר ולעשות לך טוב, דווקא אני מכולם גרמתי לך לבכות.
באותו הרגע שנאתי את עצמי כל כך. רציתי לנחם אותך, להכות על חטא, להחזיר את הגלגל לאחור. להיות מישהי אחרת, מישהי שלא פגעה בך ככה, להיות כל אחת שאינה אני, רק לא להיות אותה מרשעת שהכאיבה לך. הרגשתי אומללה, נוראית וחסרת אונים.
הרבה יותר מאוחר הבנתי, שהזלת דמעה בגלל שפחדת שאתה מאבד אותי. באיזשהו מקום, זו גם מחמאה אדירה. כי זה מה שגרם לי להבין, בעצם, עד כמה אני חשובה לך.

הקדמה: אי עמידה בלו"ז
יום חמישי. אתמול היה יום מאכזב מאוד, הכל בגלל התרגולים המחורבנים הללו. כוסומו, מי היה מאמין שייקח לי כל כך הרבה שעות לעבור על תרגול מסריח אחד? והקטע המרגיז הוא, שלו הייתי מסתכלת בויקיפדיה מלכתחילה במקום לנסות ולהבין מה כתבנו בשיעור או מה כתוב בדפים שבאתר, הייתי חוסכת לעצמי חלק גדול מהזמן הזה. אתמול גם לא הלכתי לחדר הכושר, בגלל התרגול המחורבן הזה. לא עומדת בלו"ז, מתכננת ללכת עכשיו.
כוסומו, אלך יותר מאוחר. זוכרת גם אותך. אני צריכה לקפוץ אליך, אולי תרצה לדבר קצת, לפרוק. אני צריכה גם ובעיקר ללמוד, המבחן ביום שלישי ואני מרגישה כאילו הידע שלי בסטתרמית הולך ומתמעט.
קמתי שעה וחצי מאוחר מדי, דחיתי את ההליכה לחדר הכושר. לא יודעת מתי תחזור לאיזור ותרצה להיפגש. אולי תבוא אליי, סביר להניח שתעדיף שאבוא אליך.
מנסה ללמוד. בדיוק החלטתי לדחות את אימון הכושר, וחשבתי שאם כך אני יכולה לאכול עכשיו. פתאום, הטלפון מצלצל. משבר מס' 1 ניצב בפתח.

***

חלק א': משבר מס' 1
יש אדם אחד בעולם כולו כלפיו יש לי רגשות אמהיים חזקים כל כך. נכון, יש לי רגשות אמהיים גם כלפי האחים שלו, אבל כלפיו הם הכי חזקים. אולי בגלל שהחיבור בינינו חזק כל כך, אולי כי יש בינינו כל כך הרבה במשותף. אולי כי הם שבעים, מרוצים, ואילו הוא כמוני - רעב, עמוס משברים.
כשהאדם הזה מתקשר אליי, אני לא יכולה שלא לענות. כשהאדם הזה מבקש ממני משהו, אני פשוט לא מסוגלת לסרב.
כך, מצאתי את עצמי שמחה על שלא נסעתי להתאמן; לו הייתי נוסעת, לא הייתי יכולה לענות לטלפון ולא הייתי אוספת אותו. אז אספתי אותו, וחיבקתי אותו. חיבוק של אם אוהבת ומגוננת. חיבוק, של מי שרוצה לתת את הכל, אך יודעת שלא משנה מה תעשה - היא עדיין תהיה רק תחליף לדבר האמיתי. ובכל זאת היא רוצה. והוא חיבק אותי חזרה, חיבוק של ילד קטן בעולם הגדול הזה שמחפש מקלט, שמחפש מקום בו יוכל לנוח סוף סוף.
מדהים. הוא כל כך צעיר, וכבר עבר עליו כל כך הרבה. הדברים שהוא עבר לא רק שלא עברו על בני גילו, אלא גם על רוב בני גילי. וכשהוא מדבר, לפעמים אני שואלת את עצמי למה אדם כל כך צעיר צריך להתמודד עם כל כך הרבה כאב.
דיברנו קצת. לשנינו היו דברים לעשות, השתדלתי להעביר את הכאב על ידי מעשיו?ת: לי יש מבחן ללמוד אליו ותרגיל להגיש, לו יש כל מיני סידורים אחרונים.
בזמן שהסעתי אותו אתה צלצלת. "לבוא אליך אחר כך?", שאלתי. אתה השבת: "לשיקולך". על סמך הכרותי איתך, זה יכול להגיד "אני רוצה שתבואי", "יהיה נחמד אם תבואי" או "לא איכפת לי אם תבואי". "אתה בטוח שאתה רוצה להשאיר את זה לשיקול הדעת שלי? אתה הרי יודע מה יקרה בסוף!", הכרזתי בעונג. ואתה, כחלק מאותו ריטואל קבוע שלנו, ענית כמצופה: "אוף, איך אני עושה את הטעויות האלה בכל פעם מחדש...". "אחי, אתה פשוט לא מפיק לקחים!", צהלתי. סיימנו את השיחה כשאני מבטיחה להגיע אליך יותר מאוחר.
הילדון, א' לצורך העניין, הוא טיפוס דברן. במובן הכי חיובי של המילה: הוא תמיד יכול להגיד משהו כשצריך, הוא יכול לרתק אנשים בדיבור או בכתיבה. השפה שלו קולחת, עשירה, מדויקת. אבל כשכואב לו, הוא מנסה להביע את עצמו ולא מסוגל.
הוא מדבר, ואני מקשיבה. זורקת מילה פה ושם. לפעמים תומכת, לפעמים ביקורתית. כזו אני; גם כשהאדם שמולי סובל, אני אומרת בדיוק את מה שאני חושבת. לפעמים מעדנת את זה קלות, לפעמים לא. ל-א' לא תמיד קל עם זה, אבל הוא יודע להעריך את הכנות שלי. הוא יודע שאני מתכוונת לכל מה שאני אומרת. לפעמים זה מרגיז אותו, הרבה פעמים זה לא קל עבורו. אבל הוא נבון ובוגר, גם אם הדברים לא מוצאים חן בעיניו הוא עדיין מקשיב.
א' מספר שקשה לו. אני רוצה להקל על הקושי שלו. זה מתסכל; עם כל הרצון הטוב שבעולם, אני עדיין לא האמא שלו. שום דבר שאגיד או אעשה לא יכול לחפות על כל הדברים שהיא אומרת ועושה. אבל אני מנסה, מנסה כמיטב יכולתי.

אני מורידה אותו בתחנת הרכבת. אנחנו נפרדים לשלום. הוא נותן לי חיבוק ענק, מועך אותי. אני מצליחה לנשום, לא רוצה להרוס לו את החיבוק הזה. חיבוק של התרגשות, חיבוק של פרידה. חיבוק של תודה, של תמיכה. חיבוק של אהבה.

***

חלק ב': משבר מס' 2
לאחר חדר הכושר אני מתקשרת אליך ומגיעה. אתה פותח לי בלבוש האהוב עליי, הלבוש שהעניק לך הטבע. אני מחבקת אותך חזק, שמחה.
אני תמיד מחבקת אותך כשאני מגיעה. לפעמים אתה משיב לי חיבוק פושר. לפעמים זה לוקח לך זמן, אני מחבקת אותך כמה שניות עד שאתה מואיל בטובך לחבק אותי חזרה. לפעמים אני מבהירה לך שעד שלא תחבק אותי חזרה לא אשחרר אותך, ואתה מחבק אותי אגב "אוף, אם צריך" מתלונן שכזה.
הפעם אתה מחבק אותי חזרה, מתרפק עליי ממש. אני מאושרת; זהו אחד מאותם רגעים נדירים. חושבת לעצמי שוב, שמאז שאני לא מאוהבת בך אני אוהבת אותך יותר.
הולכת אחריך לחדר העבודה. כרגיל, אתה באמצע משהו. מסתבר שבדיוק הכנת שיעורים. אני שואלת מה אתה עושה, אתה מסביר לי.
"למתי התרגיל", אני שואלת. "לעוד... שמונה שעות", אתה עונה. אני נבוכה, לא לגמרי בטוחה האם להישאר או ללכת.
אתה ממשיך לפתור. אני קצת עוזרת. בשלב מסוים אני כבר כמעט מתייאשת. "תגיד, אתה רוצה שאלך ואחזור מחר?", אני שואלת. אתה מסתכל עליי, לא עונה. אני שואלת שוב. "אני גם יכולה ללכת ולא לחזור לעולם, זה בטח ישמח אותך הרבה יותר", אני פותחת בריטואל הקבוע שלנו. אתה ספק עונה משהו, ספק לא. אני מבולבלת.
אתה ממשיך לפתור. "אני יכולה ללכת ולחזור מחר, או לחזור יותר מאוחר, אתה יודע", אני אומרת שוב. השעה כבר מתחילה להיות די מאוחרת, קיוויתי שנלך לישון לכל המאוחר בחצות. "אתה יודע", אני מתחילה כבר להתעצבן, "יש לי עוד דברים לעשות. להזכיר לך שיש לי מבחן בתרמו ביום שלישי?"
"אז למה באת?", אתה שואל אותי. אני קצת נבוכה, לא בטוחה מה לענות. לא רוצה להגיד במפורש, עדיין לא. "אמרתי שאבוא אליך, לא?" אני מתחמקת. "לא יודע, באת לכאן למטרה מסוימת, לא?", אתה מגיב. "מה רצית?" "רציתי לדבר איתך", אני עונה, מבולבלת קמעא. "אז דברי", אתה מסתובב אליי, עיניך היפות נעוצות בי עמוק. "דברי, על מה רצית לדבר?"
"לא עכשיו", אני נבוכה קלות, לא יודעת איך להעלות את זה. במילים המפורשות? אני חוששת שארגיש מטופשת אם אומר "חשבתי שתרצה לדבר על זה". חוששת קצת, נמנעת מלהגיד את זה כרגע.
אתה פונה למחשב וממשיך לפתור, מתעמק באלגברה שמולך. "אתה רוצה שאלך ואחזור מחר?" אני שואלת שוב. ושוב אתה נפנה אליי: "רצית לדבר, על מה רצית לדבר?". ושוב אני: "נדבר אחר כך". ואתה: "למה? בואי נדבר עכשיו". "אחרי שתסיים עם התרגיל", אני מתעקשת. ואתה: "אז על מה את רוצה לדבר?"
אני נכנעת ואומרת לך, קצת נבוכה. "חשבתי שתרצה לדבר על זה", אני מוסיפה, לאחר מכן. "טעיתי?"
איכשהו אני מבינה ממך שלא טעיתי. "בואי נדבר על זה עכשיו", אתה אומר. אתה מביט בי, ואני מרגישה קצת שלא בנוח. לא מצליחה לפרש את מה שהמבט שלך אומר. אני רוצה לדבר איתך על זה, אבל לא עכשיו. "קודם תסיים עם התרגיל", אני אומרת. "למה?" אתה שואל.
רק אחרי שתסיים עם התרגיל והראש שלך יהיה פנוי אליי לחלוטין, רק אז נוכל לדבר. רק לאחר שתגיש אותו נוכל לדבר בנחת, ברוגע, מבלי שהתזכורת המעיקה של תרגיל שטרם הוגש תרחף מעל ראשנו. איך אתה לא מבין את הדבר הכל כך טריוויאלי הזה? איך אתה לא מבין, שכל עוד לא הגשת את התרגיל, עצם הידיעה שצריך לפתור ולהגיש אותו תטריד אותי?
בסופו של דבר אני מוצאת את המילים שמסבירות את זה, את מה שנראה לי מובן מאליו. אני חושבת שאתה מבין. בשלב הזה אני מרגישה כאילו כולך נעוץ בי, לא רק העיניים הגדולות והמהפנטות הללו שלך. מתבונן. מתחיל ללטף אותי רכות. "גם חשבתי...", אני אוזרת אומץ, עדיין מהוססת קלות, "חשבתי אולי להישאר לישון אצלך, אם זה בסדר מצידך. זה בסדר מצידך?"
אתה לא עונה לי, לא במילים. במקום זה אתה אוסף אותי אליך בחיבוק חם ורך. אני מוצאת את עצמי בתוכך, אותך בתוכי, שנינו יחד במערבולת אחת של חום. אתה נצמד אליי, מטפס עליי. אני שבויה בעולם של עונג, מכורה כולי למגע שלך. מחבקת, מחובקת. אפופה באדים שלך. "אני מבינה שזה אומר כן?", אני שומעת את עצמי ממלמלת. ולמרות שזה נראה בלתי אפשרי, אתה עוטף אותי אפילו יותר. אני נמסה כולי, רק להיות בזרועותיך עוד ועוד.
"סיים את התרגיל, אני אחכה", אני אומרת. "זה בסדר, בינתיים אשעשע את עצמי בלהפריע לך לפתור אותו". ובסופו של דבר, אחרי זמן לא רב, אתה מסיים.

אתה לא הטיפוס שמדבר, ממש לא. אתה לא הטיפוס שחופר על רגשות, אתה הרבה יותר מדי לוגי בשביל זה. אבל התאבדות זה משהו שעלול לזעזע אפילו אדם כמוך. במיוחד, כשאותו אדם היה צעיר ("הוא לא היה כל כך צעיר", אתה מגחך, "הוא היה זקן כמעט כמוך"). במיוחד כשזה מישהו שהכרת, אפילו אם לא הייתם קרובים. אמרת לי שאתה מזועזע קלות. גם אם לא היית אומר לי, הייתי בטוחה שזה השפיע עליך בצורה כזו או אחרת. יש דברים שקשה לנו להישאר אדישים אליהם.
אז דיברנו קצת. אני מקווה ששאלתי את השאלות הנכונות, שאמרתי את הדברים הנכונים. אני יודעת, שזכיתי ממך לחיבוקים ולליטופים שלא יסולאו בפז. אני יודעת שחיבקתי אותך, שניחמתי אותך. אני מקווה שגרמתי לך להרגיש טוב, שהקלתי עליך ולו במעט.
אתה לא דברן גדול, אני כן. אז אני דיברתי הרבה, ואתה דיברת קצת. אני שאלתי, ואתה ענית. אני היססתי, ואתה - חיבקת.

***

לסיום: סימן שאלה
בגלל אותו תרגיל הלכנו לישון הרבה יותר מדי מאוחר. שכבנו מחובקים והיה לי נעים, הכי נעים בעולם. ואז קמתי כדי לכבות את האור שהפריע לי, ונשארתי עומדת עד שנכנעת ואמרת לי שטוב, אני יכולה לפתוח את הארון ולקחת משהו כדי לכסות בו את הרגליים, אתה יודע שאחרת לא אצליח להירדם כי אני פסיכית. ואני, שזכרתי לתת לכלבות את כל התרופות לפני שיצאתי מהבית, לא זכרתי לקחת איתי בוקסר כדי לכסות את העיניים כשאני הולכת לישון.
אחרי שהוצאתי מהארון את הסדין חזרתי למיטה כמה שיותר מהר. השתדלתי להתכרבל איתך, להיות כמה שיותר קרובה אליך. אבל את אותה התנוחה המענגת בה היינו לפני שקמתי לא הצלחתי לשחזר.
---
באמצע הלילה, כמו תמיד, התעוררתי כשאתה מלטף אותי קלות. אתה תמיד עושה את זה; ליטוף רך, עדין, שהולך ומתגבר, הופך לעוד כמה דברים בדרך. ובכל פעם שאתה עושה את זה, אני נקרעת בין הדחף לישון לבין תענוג ההתמכרות למגע שלך.
פקחתי חצי עין. השעה: שש וחצי. "ישנו פחות מארבע שעות!" הצהרתי, מבועתת. לשמחתי או לצערי, הפסקת ללטף אותי. חזרנו לישון.
---
אחר כך שכבנו. שיחקנו קצת. באמצע התעצבנתי עליך, בדיעבד התגובה שלי היתה מאוד מאוד לא במקום. ואחר כך, כשישבנו במיטתך זה מול זו וזו מול זה, שאלתי אותך מה יש לך להגיד. לא "מה יש לך להגיד להגנתך", פשוט מה יש לך להגיד. או אם יש לך משהו להגיד, אני לא בדיוק זוכרת. "נו, תגיד משהו!" אני חושבת שכמעט צעקתי מרוב תסכול. הרגשתי לא נעים כי רבנו. קצת כעסתי, קצת היה לי לא נעים, הרבה רציתי שכל הקטע הזה יהיה כבר מאחורינו. רציתי ללטף אותך שוב. ואז, פתאום, בתשובה לקריאה הנואשת שלי, צמצמת את הפער שהיה בינינו וחיבקת אותי חזק.
תחושת הקלה הציפה אותי. אני זוכרת ששחררתי אנחה, צליל קטן של אושר. כל המצב הלא נעים שהיה קודם נמחה באחת, ואני רק רציתי שתחבק אותי עוד ועוד.
אחר כך תהיתי האם אתה קורא מחשבות. הייתי צעד אחד מלחבק אותך בעצמי - ואתה הקדמת אותי. מדהים.
---
לפני שהלכתי קרה משהו שקצת אכזב אותך. לי זה פחות הפריע, אני חוששת שאתה מאוד אכזבת את עצמך. ניסיתי לנחם אותך ככל יכולתי, חיבקתי אותך את החיבוק הכי חם שיכולתי. אני לא חושבת שזה עבד.

***

היום לא יכולתי להתאפק, צלצלתי אליך לשאול אם עשיתי משהו מועיל עבורך. אם לוקחים את האינטגרל על סך הביקור שלי, החל מ- t = הרגע בו הגעתי אליך ועד ל- t = הרגע בו הלכתי, האם גרמתי למשהו שלילי, אדיש או חיובי. אמרת שחיובי. עשית אותי מאושרת. התאפקתי לא לקפוץ אליך רק בשביל לתת לך עוד חיבוק.

השלמנו, ברור שהשלמנו. השלמנו עוד לפני שהוא הלך ממני, באותו לילה. אבל עדיין כעסנו, עדיין זה עמד באויר.

אחר כך דיברתי איתו. לא ידעתי אם לדבר על זה או לא. לא ידעתי מה לעשות; מצד אחד, ידעתי שהדבר שהוא הכי צריך עכשיו זה דוקא לא לדבר איתי. מצד שני, לא הייתי מסוגלת להרפות: הרגשתי שהרסתי משהו ושחובה עליי לתקן. והידיעה שאני לא מסוגלת לתקן את זה גרמה לי לתחושת תסכול וחוסר אונים והוציאה אותי מדעתי.
כשדיברתי איתו בערב, שאלתי אותו לגבי משהו שהבטחתי לו לעשות עבורו. "את עדיין מתכוונת לעשות את זה?", תהה. "למה לא?", תהיתי אני. "מה, בגלל שאני כועסת עליך?" וכדי להבהיר, הוספתי: "נו, אבל למה אתה טיפש? זה שרבנו וזה שאני כועסת עליך לא אומר שאנחנו לא חברים יותר. אני יכולה גם לכעוס עליך וגם לעשות את הטובה הקטנה הזו בשבילך."
"טוב, תודה", הוא ענה, קצת נבוך. "ותפסיק להיות כזה טיפש", הבהרתי אני.

דיברנו למחרת. קצת על עניינים טכניים (אותם סידורים כאמור), וקצת על עניינים אחרים. אחר כך הוא היה צריך ללכת, ולי גם כך היה מבחן ללמוד אליו, כך שלא היה לי זמן לחפירות.

זהו, זה עבר. אולי דיברנו על זה עוד פעם או פעמיים, אבל ממש בקצרה וכמובן ללא תוצאות. סיפרתי לו שהמאורע ממנו חשש לא התרחש. זה קצת הרגיע אותו, אני חושבת. מכל מקום, אני חושבת שהוא היה מופתע לטובה מכך שלא חפרתי לו על הנושא. בכל זאת, יש לי מבחן ללמוד אליו.

הזמן חלף. לא הרבה, יום או יומיים. נראה שהמאורע עבר. המתח בינינו נעלם, לפחות מבחינתי. דיברנו על הא ועל דא, לא הזכרנו את זה כלל. שוב, נוכחתי לדעת עד כמה הוא חבר טוב ועד כמה אני בת מזל שיש לי אותו.

---

במבחן, למקרה שאתם תוהים, נכשלתי. במבחן החברות, לשמחתי, הצלחנו שנינו.

רבתי איתו. עם אחד החברים הכי טובים שלי.

קרה משהו, לא משנה מה. הוא הגיב בצורה מסוימת, אני חשבתי שהתגובה שלו מוגזמת לחלוטין.
רבנו. הוא אמר כמה דברים. כעס. קצת עליי, הרבה על עצמו.

כעסתי. קצת על עצמי, בעיקר עליו. הכעס כלפיו התעצם, כשהבנתי שהוא גרם לי לכעוס על עצמי ללא כל סיבה נראית לעין. או, לפחות, בלי סיבה אמיתית. רק בגלל התגובה המאוד מוגזמת שלו.

רבנו. אמרתי לו מילים קשות. לעגתי לדברים שאמר.

נזפתי בו שניות ארוכות, אולי דקה אפילו. בדיעבד, כך אמר, נראה לו כאילו נזפתי בו במשך דקות ארוכות.

הוא קם והתכוון ללכת. נבהלתי. לא רציתי שילך. רציתי שיישאר ושנפתור את זה. חשבתי, שאם ילך לא נפתור זאת לעולם.

מבוהלת למחשבה שילך, תפסתי בזרועו בזריזות. לרגע הופתעתי מכמה שהיא שרירית. "אל תלך", אמרתי, "אני מצטערת, בבקשה אל תלך."

הוא לא הלך. שב והתיישב.

נרגעתי. עדיין הייתי מתוחה, אבל ידעתי שהוא לא ילך. לפחות לא לדקות הקרובות. וזה הרגיע אותי קצת. פחדתי לאבד אותו, את החבר הכל כך טוב הזה שלי.
התנצלתי שוב. חיבקתי אותו. התנצלתי. דיברנו. המשכנו לדבר. גם על הא ועל דא, גם ניהלנו שיחה קלילה - אבל מה שקרה נשאר, כמובן, ברקע.

---

בינתיים אין סוף טוב. אין סוף בכלל. אני עדיין כועסת עליו, הוא עדיין כועס עליי ועל עצמו. אני עדיין אוהבת אותו, הוא עדיין יקר לי. די הבנתי שזה הדדי. "את יכולה להפסיק להיות היסטרית, הקשר שלנו לא ישתנה מהבחינה הזו", הואיל בטובו להרגיע אותי, משועשע למחצה כהרגלו.

---

מכל הדקות הללו, הרגע שהכי נחרט בזכרוני היה הרגע בו קם וכמעט הלך, לאחר הדקה הארוכה בה נאמתי. "אתה נראה כאילו אתה הולך לבכות", אמרתי לו, מבוהלת. אולי הוא הבין את הנימה שלי לא נכון, אולי הוא חשב על זה עוד קודם. אבל הוא פשוט קם והלך. וזה הבהיל אותי אפילו יותר.
אני זוכרת את המשפט או שניים האחרונים שאמרתי, או לפחות את הרעיון הכללי. אני זוכרת בבהירות את המשפט שלעיל. ואני זוכרת, בבהירות רבה אף יותר, את הרגע בו הוא קם וכמעט הלך. את הרגע בו נעתק לבי מחזי בבהלה, את הדחיפו?ת בה אחזתי בזרועו, את הזרוע השרירית והגברית שלו בתוך ידי. באותו הרגע, למרות שהייתי מבועתת מהרעיון שהוא ילך ולא ישוב לעולם, שהקשר הנדיר שיש לי עם האדם המדהים הזה פשוט יגדע באיבחה של רגע - עדיין הצליח לי לעבור לי בראש: "וואו!" לא במילים, בתחושה. זרוע גברית זה אחד הדברים שהכי עושים לי את זה. לא מנופחת חלילה, פשוט גברית. בדיוק כמו שלו.

---

מוטרדת, אני מריצה בראשי את מהלך העניינים שוב ושוב. מנסה לשחזר כל פרט, מנסה להיזכר מה, לעזאזל, אמרתי לו. ולא משנה כמה אני מתאמצת, לא חשוב כמה אני מנסה להיזכר - כל שעובר בראשי הוא אותו הרגע. הרגע בו אחזתי בזרוע שלו, והתפעלתי מכמה שהיא גברית.
רק רגע אחד קטן.
הבזק.

לפני כמה ימים הרסתי למישהי הנאה. אחח, זה היה תענוג.

הייתי בסופר, הסתובבתי בין המדפים וחיפשתי משהו. פתאום הגיע עובדת יחד עם לקוחה. הלקוחה נראתה צעירה, בערך בגילי, העובדת נראתה לי קצת יותר מבוגרת. הלקוחה נראתה, כדרכם של לקוחות, במצב רוח רע מאוד, ונראה שכל האשמה לכך שמצב רוחה של הוד רוממותה הלקוחה אינו מרומם נעוצה באותה עובדת אומללה.
"נו, איפה זה כתוב בדיוק?" שאלה הלקוחה את העובדת תוך שהן מתקדמות לכיווני. והמשיכה מבלי לחכות לתגובה: "כתוב כאן שהמטליות 'קשקוש בלבוש' של סנו זה במבצע. אבל אין כאן בכלל סנו, ובטח אין את מטליות 'קשקוש בלבוש'", אמרה תוך שהיא מחטטת בין המוצרים שהיו על המדף מתחת לשלט. "הנה, זה של סנו. למה זה לא במבצע?"
העובדת לא אמרה דבר, אלא הסתכלה על המדף שמעל לשלט. שם היה מוצר אחד בלבד של סנו, שפרטיו תאמו כמובן במדויק את הכתוב בשלט. "הנה, זו המטלית", אמרה ללקוחה, "על זה יש הנחה."
הייתם מצפים שהלקוחה תודה לעובדת ותמשיך בדרכה. אך לא! הרי יש לה הזדמנות להתעמר במי שאמורה לשרת אותה, במי שמקבלת שכר מינימום כדי לעזור לה למצוא את דרכה ברחבי הסופר - למה לא לעשות זאת?
"ואיך אני אמורה לדעת שלזה הכוונה?", הוכיחה הלקוחה את העובדת.
"הנה, גברת", שמרה העובדת על סבלנותה, תהרגו אותי איך, "את רואה שכאן, ליד השם של המוצר, יש גם את הברקוד. וכאן יש את הברקוד של המוצר, את רואה---"
"אה, אז רק מי שעובד בסופר יכול להבין למה השלט מתכוון?" דרשה הלקוחה במפגיע. "אני אמורה להיות עובדת בסופר כדי להבין מה הולך כאן?"
"זה מאוד פשוט", התערבתי אני בשיחה. "כל שלט מתייחס למוצרים שנמצאים במדף שמעליו. את יכולה להסיק את זה אם את מסתכלת על המדף התחתון, ורואה שהשלט עם המחירים מופיע מתחת. ואז ברור שהכוונה היא למוצרים שמעליו."
"תראי", ניסתה הלקוחה להתעלם מהמציאות, "כאן כתוב שיש הנחה על המוצר של סנו, אבל אין כאן את המוצר הזה! איך אני אמורה לדעת את זה אם אני לא עובדת של הסופר?"
"זה ממש פשוט", התערבתי שוב, בקול מתוק מהרגיל. "הנה, את רואה? כל שלט שנמצא על מדף מסוים מתייחס לדברים שנמצאים על אותו מדף ממש. למשל, כאן כתוב שיש מבצע על מטליות 'סנו קשקוש בלבוש'. וכאן", שלפתי את המוצר המתאים, "נמצאות מטליות סנו קשקוש בלבוש. מאוד פשוט ונוח, כשחושבים על זה."
"אני מסתדרת, תודה", ירתה לעברי הבחורה מבט נבזי. באמת, הרי גם אני לקוחה. איך העזתי להגיד, ולו ברמז, שהיא טועה? שכן אפשר למצוא את המוצרים בקלות, שלא צריך להיות עובד של הסופר כדי להבין למה מתכוונים השלטים? ובכלל, איך העזתי להפריע לה להתעמר בעובדת האומללה, שלא חטאה במאום?
הבחורה הלכה. העובדת שיגרה אליי חיוך של הכרת תודה, והלכה אף היא. ואני, כרגיל, נותרתי מרוצה מעצמי.

לפני כמה ימים הרסתי למישהי את הנאת ההתעמרות בחלש. אחח, זה היה תענוג.

זה מסתער עליך לפתע פתאום, מאי שם. ואת, נכנעת ליצר, כורעת תחת התשוקה והלהט, כותבת וכותבת וכותבת. או שאת מריצה תסריטים בראש, שוב ושוב ושוב. יודעת, שלא משנה מה יקרה, לא משני מה תעשי או מה מוטל עליך לעשות - כל הישות שלך מכוונת לדבר אחד בלבד: לכתיבה. ועד שלא תעשי את זה, עד שלא תעלי את מה שגואה בתוכך על הכתב, עד שלא תתני לחיה המשתוללת הזו לפרוץ החוצה, להפוך למילים על הנייר או על מסך המחשב - עד לאותו רגע ממש לא תדעי מנוח. רק לאחר מכן, כשאת מיוזעת כולך, נפשך מאומצת, שערך פרוע ולבך הולם - אז, ורק אז, תוכלי להגיע אל המנוחה ואל הנחלה.

מאז שהצעת לי לא חדלתי לחשוב על זה. בלילות, לפני השינה, פנטזתי על זה בזמן שעשיתי ביד. לפעמים גם בשעות אחרות של היום, פתאום היה מתחיל לרוץ לי בראש איזה תסריט נחמד ואני הייתי נרטבת. לפעמים זה קרה באיזו הרצאה, ואני הייתי צריכה, בכח, להחזיר את המחשבות שלי למקום הנכון. אבל עם כל הכבוד לפיצול העל-דק של אטום המימן, שום דבר לא היה מסוגל להתחרות בזה.
בפנטזיה שלי קשרתי אותך, הצלפתי בך, העברתי אותך סשן שלם. זו היתה פנטזיה מפורטת כל כך, מגרה כל כך, כמעט ולא חשבתי על שום דבר אחר. ולא שהיה שם משהו שונה מהרגיל, לא היה שם משהו שמעולם לא עשיתי או שלא קיבלתי המון תחינות שאעשה. אבל זה כן היה שונה, כי זה היה איתך. וזה כן היה שונה, כי ידעתי שזו לא סתם פנטזיה, אלא אחת שהולכת להתממש. בקרוב מאוד.
***
"את רוצה לקשור אותי?" שאלת אז, בסופה של אותה פעם. הייתי המומה מההצעה, לא חשבתי שתגיע ממך הצעה כזו. "כן, אני רוצה", עניתי. "מאוד", הוספתי, בחיוך. "אתה מסתכל עליי בפרצוף שאומר: 'אני הולך להתחרט על זה'", המשכתי, חיוכי מתרחב. "סביר להניח", אמרת אתה, במעין חוסר אונים משועשע, גורם לחיוך שלי להתרחב אפילו יותר.
***
אני לא זוכרת כמה זמן מראש החלטתי. אם היה זה יום לפני או יומיים, שבוע מראש ואולי בכלל ברגע האחרון, אבל הודעתי לך שביום העצמאות אגיע אליך לבצע בך את זממי. ומאותו הרגע הייתי מסוגלת לחשוב רק על דבר אחד, על מה שעומד לקרות באותו היום.
פחדתי שאאחר. אני שונאת לאחר, למרות שאני מאחרת כל הזמן. אולי דווקא בגלל. ותמיד, אבל תמיד, כשאני אומרת לך שעה מסויימת - אני מגיעה לפחות חצי שעה אחרי. כך גם הפעם: קבעתי בשבע, אולי שבע ועשרה, וכשהתקרב הזמן המיועד צלצלתי להודיע שאגיע בשבע וחצי ככה. אתה גיחכת, לא היית מאוד מופתע. אני התחלתי לעשות את החישוב: אני רוצה לצאת עם הכלבות לפני שאצא לדרך. אני רוצה לאכול, לא מוקדם מדי כדי שלא אהיה פתאום רעבה באמצע, לא מאוחר מדי כדי שהרגשת הכבדות של לאחר הארוחה כבר תחלוף עד שאגיע אליך. וכמובן, אחרי מקלחת, כדי שיהיה לכולנו יותר נעים. והמקלחת צריכה להיות לאחר שאחרבן, והחרבון יהיה, מן הסתם, פרק זמן כזה או אחר אחרי האוכל. רציתי שהכל יהיה מושלם, שלא תהיה אפילו פשלה קטנה אחת.
אחר כך צלצלתי שוב, להודיע שאגיע באיחור של שעה וחצי מהשעה המקורית. "אגיע בתשע", הודעתי לך, ואתה, משועשע כולך, ענית: "טוב, אז לצפות לך בעשר וחצי ככה?"
***
לפני שהגעתי אליך הצצתי במגרת השעשועים שלי, לבדוק את תכולתה. מזמן לא שיחקתי עם הצעצועים שהיו שם, גיליתי דברים ששכחתי מקיומם. ארזתי חבל וכיסוי עיניים, צלצלתי אליך כדי לשאול על שאר הדברים. "צלצלת להודיע שאת מגיעה בעשר?", תהית. "תגיד", התעלמתי באלגנטיות, "להביא גם שוט?". ומיד המשכתי: "איזה שוט אתה מעדיף, כזה עם זנבות או כזה עם... לא זנבות? נו, עם פלסטיק כזה?" "מה זה זנבות?" תהית, חושש קלות. "לא משנה, אני אביא, מקסימום לא נשתמש בו", פסקתי וניתקתי את השיחה. דקה לאחר מכן צלצלתי שוב: "תגיד, אתה בקטע של שעווה רותחת?" התעניינתי, תוך שאני בוחשת את הספגטי שעל האש. "אההה..." הגיע התשובה מעברו השני של הקו, הייתי מוכנה להישבע שאתה מבועת. "אההה...", המשכת, מנסה נואשות למצוא תשובה הולמת, "אההה... לא יודע...." "טוב, אני אביא", הלכתי לערבב את הספגטי, "מקסימום לא נשתמש בו. ותגיד, להביא את ה---" "תביאי מה שאת רוצה", נמאס לך, "אני סומך עלייך". ולאחר שנייה של שתיקה, אתה פלטת "אופס", ואני פלטתי "אני לא מאמינה שאמרת את זה" בשילוב עם צחוק רועם. "צריך לתעד את זה!", צהלתי, "מזל שאני מקליטה את כל השיחות שלנו!" "נו, לא התכוונתי", ניסית להתחמק, "את אדם לא אמין בכלל, אני לא סומך על אף מילה שאת אומרת ו---. "לא יעזור לך!", המשכתי לצהול, "אמרת שאתה סומך עליי! ועכשיו גם אמרת שאני אדם, גם את זה הקלטתי!" וכך, שאני צוהלת ומבטיחה להגיע בתשע בדיוק, סיימנו את השיחה.
***
הספגטי היה טעים ומהנה, למרות (ואולי בגלל) שהייתי מתוחה ונרגשת. החרבון היה נעים, כך גם המקלחת לאחר מכן. לעזאזל, כל כך חיכיתי לרגע הזה, לסיטואציה הזו, למה אני תמיד חייבת לאחר? האם לקחתי את הכל? כן, כולל ההפתעה שהכנתי לך וכולל דברים שבכלל שכחתי מקיומם. הבאתי את כל מה שהיה לי במגרה, פרט למצבטי הפטמות. אני לא אוהבת את המצבטים, למעשה הם די מרתיעים אותי. קניתי אותם רק כי האקס שלי ביקש, לא השתמשתי בהם מעולם. אמא'לה, רק המחשבה עליהם מעבירה בי צמרמורת.
מה שכחתי? רפרוף מהיר על הכל. כיסוי עיניים, שוטים, צעצועים, קונדומים כמובן... חבל שאין לי גאג, חשבתי לעצמי. לקחתי זוג מכנסי בוקסר, אמרתי לעצמי שמקסימום אדחוף לך אותם לתוך הפה. ארנק, נייד, הפאנל של הרדיו-דיסק... שכחתי משהו? עברתי בראש שוב על הכל. אני לא רוצה לשכוח כלום. חיכיתי לזה כל כך הרבה זמן, הכל חייב להיות מושלם. פיפי אחרון (בטח העשרים במספר בחצי השעה האחרונה. יש לי נטייה להשתין הרבה, בפרט כשאני נרגשת), שלום לכלבות - ואני בדרך.

(...המשך יבוא...)

אז חוץ מזה שאנחנו שוכבים, שזה לא כל כך חשוב, וחוץ מזה שאנחנו חברים טובים, שזה הכי חשוב בעולם, אני גם מאוהבת בך. זו בעיה ששנינו מודעים לה. שנינו יודעים שזה לא יתממש, שנינו יודעים שאין מה לעשות נגד זה, שנינו מקווים שמתישהו זה יעבור.
אני יודעת שזה מטריד אותך. אתה מרגיש רע עם העובדה שאתה לא יכול להחזיר לי אהבה, שאתה לא יכול לתת לי את מה שאני רוצה ממך. זה מפריע לך, כי אתה חושש שזה פוגע בי. ואני אומרת לך שזה בסדר גמור, שאין לך שום סיבה להרגיש רע. אתה נותן לי כל כך הרבה, אתה טוב אליי כל כך. ובכלל, כמו שאמרתי לך מיליון פעמים לערך, אם כבר להתאהב חד צדדית במישהו - עדיף שזה יהיה בך.

לפני כמה ימים שאלתי אותך משהו. שאלתי אותך, איך תרגיש כשזה יעבור. איך תרגיש, כך שאלתי אותך, אם פתאום אתאהב במישהו אחר. ציפיתי לאחת משתי תשובות: או שתרגיש הקלה, על כך שאני לא מאוהבת בך יותר על כל המשתמע מכך, או שתרגיש אכזבה קלה. לא ממש אכזבה, יותר בקטע של פגיעה קלה באגו. אתה יודע, בגלל שיותר לא תהיה מישהי שמאוהבת בך כל כך, שכרוכה אחריך, שרוצה לשמח אותך כל הזמן. כמובן, נישאר חברים טובים, אבל אהיה מאוהבת במישהו אחר. וכמובן שלא נשכב יותר.
אז ציפיתי לקבל אחת מהתשובות האלה. למעשה, ציפיתי לשילוב של השתיים.

אבל אתה... אתה לא מדבר הרבה, אבל כשאתה כבר אומר משהו - לעזאזל, אתה פוגע בול. ואתה מבהיר לי, בכל פעם מחדש, עד כמה אתה חבר טוב. ועד כמה עליי לשמוח על שזכיתי בחבר כמוך.

התשובה שלך לא היתה מה שציפיתי, אפילו לא דומה. אני, בעוונותיי, לעולם לא הייתי חושבת בכיוון הזה. אבל אני איני אתה, אני אנוכית ממך, אני הרבה יותר מדי מובלת ע"י האגו שלי. ואתה... אתה פשוט חבר טוב ואדם מדהים.
"איך תרגיש כשזה יעבור?", שאלתי אותך. "איך תרגיש, כאשר לא אהיה מאוהבת בך יותר?" שאלתי. שאלתי, ואתה ענית: "תלוי. אם זה יהיה כמו איתי, חד צדדי, זה לא ישמח אותי בכלל. אבל אם זה יהיה הדדי זה ישמח אותי מאוד."

כל כך פשוט, כל כך מקסים. כל כך אתה.

תודה. תודה לך על החבר שאתה.

זה התחיל לא מזמן, באחת הפעמים בהן באתי אליך. דיברנו, וצחקנו, וכרגיל זה איכשהו התגלגל לסקס. התחלנו בחדר של המחשב, שוב כרגיל, ובשלב מסוים עברנו לחדר השינה.
יש לי בעיה איתך: מאוד קשה לי להביא אותך לסיפוק. אני אף פעם לא יודעת מה מגרה אותך ומה לא, מה עושה לך את זה ומה סתמי בעיניך. אין לי מושג מה עובר בראש היפה הזה שלך, שלא לומר - בזין המדהים הזה שלך. ומה שיותר גרוע זה, שכשאני שואלת אותך מה אתה רוצה, מה יגרה אותך או מה ישמח אותך - אפילו אתה בעצמך לא יודע.
באותו היום החלטתי לנסות בכל זאת. אני לא זוכרת אם רק התמזמזנו קצת או שכבר שכבנו, אני רק זוכרת שבשלב מסוים ירד לך החשק. או לפחות הבולבול.
"תגיד", שאלתי, מיואשת כמעט, "מה אתה רוצה שנעשה? מה אני יכולה לעשות כדי לשמח אותך? כדי לגרות אותך? תגיד לי, כל דבר." שאלתי, ולא באמת ציפיתי לתשובה. לכל היותר, ציפיתי ל"לא יודע" נבוך, מלווה במשיכת כתפיים סתמית.
אבל אז הפתעת אותי. אני לא זוכרת את המילים המדויקות, אבל בגדול, שאלת אותי אם אני רוצה שתקשור אותי. "כן", השבתי מיד, מבלי לחשוב. ושניה לאחר מכן, כשהבנתי מה שאלת ומה עניתי, נמלאתי באנרגיה חדשה; הבטתי בך, נחושה ונרגשת, ועניתי: "כן, אני רוצה".
בדיעבד הסתבר לי שהתשובה שלי הפתיעה אותך. היית בטוח שאסרב. תכל'ס, לא היית צריך באמת להיות מופתע; אחרי הכל, כבר נתתי לך לחנוק אותי. ואמרתי לך שאתה גורם לי לרצות שתשלוט בי. וכבר מזמן אמרתי לך שתהיה שולט מצוין.
אז הסכמתי. במהרה מצאת חבל וקשרת אותי, במיומנות שגרמה לי לחשוד שזו לא הפעם הראשונה בה אתה עושה את זה. החבל היה קצת קצר, התנוחה לא היתה הכי נוחה, אבל זו בהחלט היתה חוויה מעניינת. שלא לומר, מרגשת וייחודית.

מעולם לא הבנתי איך אדם א' נותן לאדם ב' לעשות לו כאלה דברים: לקשור אותו, להעמיד אותו במצב של חוסר אונים מוחלט. מעולם לא הרשיתי לעצמי להיות בכזה מצב של חוסר אונים, למרות שהיו לי בני זוג וחברים שסמכתי עליהם מספיק. למרות שהכרתי אנשים, שלו היו מבקשים לקשור אותי הייתי מאפשרת להם, כי אני בוטחת (או שבטחתי) בהם מספיק.
אבל אף אחד לא ביקש, לפניך. ואף אחד לא קשר אותי, לפניך. וגם אם יכולתי לברוח, גם אם יכולתי להתיר את הקשרים, בחרתי שלא לעשות זאת. לא עלה בדעתי בכלל לבדוק את האפשרות הזו; ידעתי שאני בידיים טובות. בידיים שלך.

התנוחה היתה מאוד לא נוחה; ידיים מאחורי הגב, רגליים מקופלות לאחור, לולאה סביב הצוואר. בחלק מהזמן שמת לי כרית על הפרצוף, כדי שלא אראה מה אתה עושה וכדי שלא תשמע את השטויות שלי, וזה היה לי מאוד לא נעים; גם חם מאוד, וגם הקשה עליי את הנשימה. אבל כל אלה היו זניחים. לא ידעתי את נפשי; מצד אחד הרוגע הזה, הבטחון. התחושה שמעולם לא חשבתי שאחווה כשאני במצב כל כך חסר אונים; התחושה שיש מישהו שאני יכולה לסמוך עליו לחלוטין. הרגשת בטחון למרות חוסר האונים, ואולי דווקא בגללו, זה לא משהו שחשבתי שאפשר להרגיש. וזו תחושה מופלאה ומרתקת. ביני לבין עצמי, תהיתי אם זה מה שנקרא "סאב ספייס". אם כן, חשבתי, בהחלט לא הגזימו בתיאורו.
יחד עם כל אלה, פיעמה בי התרגשות מסוג שונה. בכל רגע ניסיתי לבחון האם אתה נהנה. אצלך קשה מאוד לדעת כאלה דברים, מה עושה לך את זה ומה לא, כך שלא נותר לי אלא לקוות שכן. הלוואי, חשבתי לעצמי, בנואשות כלשהי, הלוואי שהוא אוהב את זה. הלוואי שסוף סוף מצאתי את הדרך. הלוואי שסוף סוף מצאתי משהו שמענג אותו. והמחשבה הזו, האפשרות הזו, הרעיון שאולי מצאתי משהו שאתה אוהב ושיעניק לך ריגוש מיני, מלאו אותי באושר ובעונג לאין שיעור. מהפעם הראשונה שלנו ביחד אני מחפשת את הדבר הזה, המיוחד, שיענג אותך. הייתכן שמצאתי, סוף סוף?

ואתה, דום מדהים שכמותך! במהלך כל הסשן רק חיפשת עוד ועוד דרכים לענג אותי. או לפחות כך זה הרגיש. אפילו זכיתי להרגיש את הלשון שלך בתוכי, מה שלמרבה הצער לא קורה לעולם. ליטפת אותי, ליקקת אותי, נישקת אותי, עינגת אותי.
אמרתי לך שאתה שולט טבעי, זוכר? ועדין כל כך. כשאמרתי לך שאני צריכה לשירותים צחקת בחיבה, כרגיל, התרת קצת את הקשרים ואפשרת לי להגיע לשם. כשביקשתי לשתות השקית אותי, מחזיק את ראשי ברוך, מטה את הכוס אט-אט, בזהירות, שלא יישפכו ושלא איחנק. והכל באותה רכות, באותה עדנה, באותו רוגע שגורם לי לרצות להיות שלך לתמיד.

הסשן נגמר, אני כבר לא זוכרת מה בדיוק היה שם. אני כן זוכרת שבסוף שאלתי אם נהנית, ואמרת שכן. ואני הייתי כל כך מאושרת!
ואז, הגיע השאלה שהפתיעה אותי. אחרי הכל, אין זה ממנהגך ליזום או להעלות רעיונות חדשים. אם יש משהו שמפריע לי בך זה העניין הזה, הפסיביות שאתה לרוב לוקה בה.
אבל לא רק זה הפתיע אותי. זה היה שילוב בין השניים: עצם העובדה שיזמת, והתוכן של מה שאמרת. שכן, קצת יותר מאוחר, אחרי שנגמר הסשן, והאסורים הותרו, ושאלתי אותך אם נהנית, ואמרת לי שכן... אחרי כל אלה, הסתכלת עליי, מהוסס קמעא. ואז, פתחת את פיך ואמרת, שוקל את מילותיך בקפידה, מגמגם כמעט: "טוב, נו... את רוצה, בפעם הבאה, לקשור אותי?"


(...המשך יבוא.)

השעה עשרה לאחת עשרה. אני נפרדת לשלום מהשכן שפגשתי בפארק ומאיצה בכלבותיי לכיוון הבית. בעוד כעשר דקות תשמע הצפירה, אני רוצה להגיע הביתה עד אז.
שתי דקות לאחת עשרה לפי השעון שלי. אני בחדר המדרגות. מורידה רצועות וקולרים, עולה עוד קומה ומגיעה סוף סוף הביתה. מציצה בשעון בעצבנות. ניגשת אל המקרר, מוציאה ריוויון ונותנת לבנות. מציצה שוב בשעון.
נזכרת בטקס יום הזכרון שראיתי פעם, בטלוויזיה, לפני שנים. השעה היתה כמעט שמונה. "בעוד מספר דקות", הכריז הקרין, "תשמע הצפירה". או שזה היה "תשמע צפירת יום הזכרון", או שזה היה "תשמע הצפירה לזכר חללי צה"ל". איני זוכרת בדיוק.
מה שאני כן זוכרת זה את הציפיה. עמדנו שם, מול הטלויזיה, וחיכינו לצפירה שתתחיל. הבטתי על המסך, הבטתי בכולם: בחיילים שעמדו בדום מתוח, באנשים שבקהל, באלה שכנראה ישתתפו יותר מאוחר בטקס, בקצינים, בהורים השכולים. בפוליטיקאים שעמדו על הבמה. וכולם עומדים באותה ציפיה מתוחה, מחכים לצפירה שתתחיל. סופרים את הדקות, את השניות. מצפים. לא יודעים מה לעשות.
לחיילים זה הכי קל, במובן מסוים: הם צריכים פשוט לעמוד בדום מתוח. זה מה שהם צריכים לעשות עכשיו, עד שהצפירה תתחיל, וגם במהלכה. אני מניחה שלאחריה הם יעברו לנוח, אולי יעבור לתרגילי סדר כלשהם. כנ"ל לגבי הקצינים, למרות שכנראה יש להם משימה נוספת: לשים עין על החיילים.
אבל הקרין? והפוליטיקאים? ברור שאינם יכולים לפתוח בדברים, שכן הצפירה עלולה לקטוע אותם. מאידך, לעמוד סתם כך ולשתוק גם אינם יכולים, שהרי עיני כל האומה נשואות אליהם. שומה עליהם לעשות משהו.

"בעוד מספר דקות", עובר קולו של הקריין בראשי, בעודי תוהה האם אספיק לשים את הריוויון במקרר לפני שהצפירה תתחיל. בעודי עומדת עם הקרטון בידי, תוהה, הגיעה התשובה: הצפירה החלה. צליל גואה ועולה, רם ונישא; צליל, המאחד את כל עם ישראל בכאב הבלתי נסבל של השכול. הנחתי את הריוויון על השולחן, הצצתי לשבריר שניה בשעון (10:49:47), נעמדתי בעמידת נוח והרכנתי את ראשי.

כשהייתי ילדה גרמה לי הצפירה לאי נוחות מסוימת. נתחיל מזה שתמיד הייתי בחברה כלשהי כשהיא נשמעה, מה שגרם לי להרגיש עוד פחות בנוח. נמשיך מזה, שלא ממש ידעתי מה לעשות ואיך לנהוג; אילצתי את עצמי לחשוב על כל הדברים העצובים שאני מכירה, על הדברים הכי עצובים והכי נוראיים, ולהיות עצובה בכוח. לחשוב על ההורים שאיבדו את ילדם, לחשוב על אנשים רעים, על מלחמות ועל הרג. זה לא תמיד עבד, והעובדה הזו גרמה לי להרגיש ממש רע עם עצמי.
עם השנים דברים השתנו. ראשית, חוויתי שכול באופן אישי; חייו של חבר קרוב נגדעו במפתיע. שני, התבגרתי, למדתי להסתכל על דברים בצורה אחרת.
אני חושבת שהיחס שלי לצפירה התחיל להשתנות ביום הזכרון לשואה, או בשמו המלא: יום הזכרון לשואה ולגבורה. גם ביום זה נהגתי לאלץ את עצמי לכאוב; במהלך הצפירה עברו בראשי כל מיני תמונות, בשחור לבן, ממחנות ריכוז ושל ניצולים - תמונות שראיתי בטלוויזיה או בעיתונים; בגיל קצת מאוחר יותר עבר לי בראש סיפורו של סבא שלי, על מה שעבר ועל איך ניצל, בזכות תושיתו, מציפורני הנאצים; ובכל אחת מהפעמים הללו, בכל אחת מהצפירות, כשהגיע סוף הצפירה נותרתי עם טעם מוזר; עם כאב שהוא לא לגמרי שלי מחד, אך שאיני יודעת להתגבר עליו מאידך.

אבל זה השתנה. זה השתנה, ברגע שהבנתי שמדובר ביום הזכרון לשואה ולגבורה, לא רק לשואה. ברגע שהבנתי שמותם של חיילי צה"ל, עם כל הכאב שבדבר, הוא זה שמאפשר לי ולשכמותי לשבת בביתי הבטוח ולכתוב את שאני כותבת מבלי לדאוג מהפגזה פתאומית, השתנה גם כל הלך המחשבה שלי בזמן הצפירה.
עכשיו, כל צפירה נחלקת אצלי לשני חלקים. ביום הזכרון לשואה ולגבורה, בחלק הראשון אני חושבת. חושבת על איך קרה כזה דבר. איך ייתכן שרצח עם, רצח עמים, נעשה בכזו שיטתיות? בכזו יעילות? מבלי שאנשים ימחו? המחשבה הזו מפחידה אותי, המחשבה הזו מדאיגה אותי. המחשבה הזו גורמת למשפט אחד לעלות בראשי: לעולם לא עוד!
ועם המשפט הזה, עם רוח הלחימה שהוא מפיח בי, אני עוברת הלאה, לחלק השני של ההלך המחשבתי שלי: לגאווה. כי כן היו כאלה שמחו, וכן היו כאלה שיצאו נגד. היה את מרד גטו ורשה, היו הפרטיזנים. היה את סבא שלי, שיצא מהמרתף בו התחבא אל לבו של שטח אש, תחת הפגזה כבדה, כדי להשיג לעצמו ולשאר המסתתרים קצת אוכל מהשדות הנטושים. היו יהודים שנלחמו, שהשיבו מלחמה שערה. ולכן, אם בתחילת הצפירה אני מרכינה את ראשי, הרי שבסופה אני זוקפת אותו: היהודים ניצחו. ועל אפם ועל חמתם של כל שונאינו, קמה מדינת ישראל.

צפירת יום הזכרון לחללי צה"ל מתחילה גם היא בהרכנת ראש. לזכרם של הנופלים, של אותם חיילים אמיצים שחירפו נפשם מנגד. לאות הזדהות עם כאבם של ההורים, אשר איבדו את היקר להם מכל. כאב שאי אפשר להכיל ושאין דרך להתמודד איתו, כי במציאות נורמלית הורים לא מאבדים את הילדים שלהם. וגם, להבדיל, לעובדה שאנחנו חיים במציאות כזו שמאלצת אותנו להחזיק צבא, שמגן עלינו.
ואז, שוב מתחילה הגאווה לבצבץ. יש לנו מדינה, מדינת ישראל. טפו טפו טפו, הגברת בת כבר שישים פלוס, בלי עין הרע. צה"ל ממלא את תפקידו היטב: מגן על תושבי מדינת ישראל. בהחלט יש במה להתגאות: מדינה צעירה המפתחת אמצעי לחימה מהטובים בעולם, מדינה קטנה שמיצאת מומחים ללוחמה בטרור לכל העולם, ובכל זה בשישים ושתיים שנים בסך הכל. צבא ששומר עלינו כאן, שגורם לכל אחד ואחת מאיתנו להרגיש בטוחים. חושבת על חיילים נלהבים, על ציונים צעירים, על אנשים שמוכנים ושמחים להשקיע במולדת. ואז, אני נמלאת גאווה. וגם הצפירה הזו מסתיימת בהרמת ראש: כי יש לנו מדינה, והיא שלנו, ויש לנו את צה"ל שממשיך להגן עליה ועלינו למרות הכל.

יהי זכר הנופלים ברוך
שלא נדע עוד שכול
יום עצמאות שמח ומלא גאווה!