משחקים והרהורים

שמונה שנים מפרידות ביני לבינו.
זה מפריע לו. הוא טוען שזה הדבר היחיד שמפריע לו. שכל השאר באמת סבבה, שאני מוצאת חן בעיניו והכל. אבל הוא לא יכול להתגבר על הפער בן שמונה השנים בינינו. ואני, כל שאני יכולה לעשות הוא לזעוק בתסכול: אבל זה לא הוגן!

כמובן, אין סיבה שזה יהיה הוגן. כשבוחנים את הדברים בהגיון, בלי רגשנות, אין באמת סיבה לכך שהעולם יהיה הוגן. למה שהוא יהיה הוגן? אחרי הכל, זה לא כאילו שלטבע יש איזה חוש צדק. לטבע יש שאיפה להגיע למצב של שיווי משקל, זה כן. לטבע יש גם את ארבעת הכוחות (על סף איחוד לשלושה) שפועלים בו, יש לגראנז'יאנים והמילטוניאנים שמתארים אותו, יש מרחבי הילברט ומינקובסקי בהם אנו חיים ובהם כל הללו פועלים. אבל באף אחד מכל אלה אין דרישה לצדק או להוגנות. אין שום סיבה שמשהו כמו צדק יהיה קיים בכלל.

ובכל זאת, "לא הוגן" זה הדבר היחיד שעולה בראשי. אז מה אם נולדתי שמונה שנים לפניו? הוא מחבב אותי ונהנה מאוד בחברתי, אני יודעת את זה בודאות. לעיתים אפילו נדמה שהוא מנסה להרשים אותי. כשאני מדברת איתו, אני לא מרגישה כאילו אני מדברת עם מישהו שצעיר ממני בשמונה שנים. וכשהוא מדבר איתי, כך לפחות טען, גם הוא לא מרגיש את ההפרש בינינו. את אותן שמונה שנים.
אבל זה בכל זאת משנה לו. אולי בעתיד הוא יתגבר על זה, הוא אומר. עם דגש על "אולי". אין לדעת.
שמונה שנים.

***

גם בינך לביני יש שמונה שנים, שמונה וחצי, אפילו. וכשאילצתי אותך, מסיבה שאפילו אני לא הצלחתי להבין, להגיד לי למה אתה לא רוצה אותי, כשכמעט התחננתי בפניך שתפרט באזניי את הפגמים שלי בעיניך, יודעת שזה בדיוק מה שאני צריכה לשמוע מבלי להבין למה, זו היתה הסיבה הראשונה בה נקבת. בחוסר רצון בולט על גבול האומללות, לא מבין למה אני מאלצת אותך לפגוע בי, מלמלת, בכפייה ממש, משהו על הפרש השנים בינינו.
אם זו היתה הסיבה היחידה היית מתגבר עליה, פסקתי. ברור שיש עוד דברים. שני הדברים האחרים שימחו אותי דוקא, באופן מוזר. אבל זה, הפרש השנים בינינו, הפרש השנים ביני לבין אותו בחור - זה היה משהו שלא הצלחתי להתגבר עליו.

לפני הרבה שנים יצא סרט אימה בשם the ring, שתורגם בעברית ל"הצלצול". הרעיון, בגדול וכמובן בלי ספוילרים: לאחר שהקורבן צפה בקלטת וידיאו קצרה הוא קבל צלצול טלפון מהילדה הנוראית. כל שנשמע מעברו השני של הקו היה קולה המלחשש של הילדה. "seven days", היא אמרה. seven days, שבעה ימים. ואכן, תוך שבעה ימים זכה הקורבן למיתה מבעיתה, בידיה של אותה ילדה מפלצתית ומעוותת.
שתי המילים הללו הדהדו בראשי ללא הרף במהלך יום האתמול. שמונה שנים, seven days. אם קבלת את צלצול הטלפון עם המילים "seven days", פירוש הדבר הוא גזר דין מוות. אם קיבלת את צירוף המילים "שמונה שנים", פירוש הדבר הוא שהלב שלך נקרע. פירוש הדבר הוא, שהלב שלך מתכווץ באומללות, בחוסר אונים, ואת נותרת בודדה עם "לא הוגן" גווע בין שפתייך. ועם האומללות הזו, ועם ghost opera שמתנגן לי בראש במלוא עוצמתו, נורא ומלא הוד, עברו לי בראש שתי המילים: "שמונה שנים". ויחד איתן, ליחשש בראשי קולה המצמרר של הילדה המפלצתית: "seven days".

***

מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי להיות גדולה. לעשות דברים בעצמי, להיות יותר מבוגרת. והנה, באותו היום, כששפתיי היו כל כך קרובות לאלה שלו, משתוקקות אך לא נוגעות, וכמה שעות מאוחר יותר, כשהן מצאו נחמה באלה שלך - רציתי, לראשונה בחיי, להיות יותר צעירה.
שמונה שנים. seven days.

נשוא הפרסום הקודם ביקש לצנזר כמה דברים. אי לכך ובהתאם לזאת, הפרסום הקודם הורד באופן זמני וישוב לאחר שיעבור צנזורה קלה.
עם הקוראים (אם יש כאלה) הסליחה.

תוספת: תיקנתי, העליתי בחזרה. תודה לקהל הקוראים (אם קיים) על הסבלנות.

לפני המון זמן, ממש ממש המון זמן, רציתי לשכב איתך. ממש רציתי. הייתי די בטוחה שאתה בתול, מה שהלהיב אותי אפילו יותר, אבל לא הייתי סגורה על זה במאה אחוז. ובכל מקרה, אבלי שום קשר לכן-או-לא בתול, פשוט רציתי אותך.

לבסוף הצלחתי לאזור אומץ. יום אחד הייתי אצלך, ופשוט שאלתי. בצורה הכי ישירה שאפשר, שאלה פשוטה של "כן" או "לא". אז עוד לא ידעתי שאסור לשאול אותך שאלות של "כן" או "לא", שכל שאלה כזו רק תסבך אותי יותר.
אז שאלתי. כמובן, נשאתי את נאום "הפעם הראשונה" (אני מבינה אם אתה רוצה שהפעם הראשונה שלך תהיה עם מישהי שאתה באמת אוהב, בלה-בלה-בלה). והסתכלתי עליך, וכאז כן היום לא הצלחתי לקרוא אותך. לא הבנתי אם אתה נבוך, או מהרהר, או מה בדיוק עובר בראש היפה הזה שלך.
"יש לי כמה תנאים", אמרת. שמחתי, הרגשתי שאנחנו מתחילים להתקדם. הראשון, אם זכרוני אינו מטעיני, היה שנשתמש באמצעי מניעה. טוב, זה משהו שמבחינתי ברור לחלוטין. והתנאי השני, שמשגע אותי עד היום, היה: "אני לא רוצה להיות מפורסם".
כך אמרת, באותה צורת דיבור מיוחדת שלך שלמדתי להכיר , גם אם לא להבין, עם הזמן. הכוונה, לקח לי כמה שניות לקלוט, היתה: בתנאי שלא אספר על כך לאף אחד. אתה ביקשת, ואני כמובן הסכמתי. בצער מה, אבל הסכמתי.

התעלסנו במשך כמה שעות. לא מאוד נהנית. רציתי לענג אותך, רציתי לעשות לך טוב. אבל בלבלת אותי. לא הצלחתי לקבל ממך תגובה לשום דבר כמעט. נותרת שקט. דברים שעבדו כמעט על כל בחור לא עבדו עליך, או לפחות קיבלתי את התחושה שהם לא עבדו עליך. כששאלתי אותך אם אתה נהנה מכל מיני דברים שאני עושה, נראית נבוך. וזה קצת בלבל אותי.
הפעם הראשונה היא אף פעם לא משהו, אמרתי לך. גם בשביל נשים וגם בשביל גברים; לנו זה כואב, אותכם זה לרוב מלחיץ. ובכל זאת, הרגשתי שלא הצלחתי לענג אותך, וקצת התאכזבתי מעצמי. קיוויתי לתת לך יותר, גם בשבילך וגם, למען האמת, בשביל האגו שלי. שאני לא אצליח לענג בחור? ממש מעליב!

אני חושבת שאפילו לא גמרת, איני זוכרת בדיוק. מה שאני כן זוכרת, זה שחזרתי הביתה ברגשות מעורבים; מצד אחד הנה, פתחתי עוד בתול. עוד וי לרשימה. מצד שני, אכזבה. לא הלהבתי אותך כמו שקיוויתי, לא נראה שנהנית יותר מדי. בעצם, עכשיו אני נזכרת שלפני שהלכתי שאלתי אותך אם נהנית, ואמרת: "לא כל כך". ואני לא ממש ידעתי מה לעשות.

***

רציתי לשכב איתך שוב. מיד אחר כך, אפילו יום למחרת. להעניק לך ולי חויה מתקנת. או כמה חוויות מתקנות, אפילו. אבל לא העזתי להציע. אני לא יודעת למה. אולי חששתי מתשובה שלא אוהב. אולי חששתי ממשהו כמו "תשמעי, הפעם הקודמת לא היתה משהו, לא נראה לי שארצה לשכב איתך שוב". ואולי פשוט לא הצלחתי למצוא את ההזדמנות המתאימה. אז פשוט התאפקתי, לא הצעתי.

***

אחרי הרבה זמן, ממש ממש הרבה זמן, אזרתי אומץ שוב. התחלנו כבר להתקרב, בתור חברים, גם אם לא יותר מדי, ובשלב מסוים הצעתי שוב. קצת גמגמתי הפעם, קצת חששתי. לא הייתי לגמרי בטוחה. ובסופו של דבר, הצלחתי להוציא ממך תשובה מהוססת: כן,למה לא.

שמחתי. לאחר זמן מה באתי אליך. מפה לשם התחלנו קצת להתמזמז. היה כיף. עשינו הפסקה קטנה, קפצתי הביתה להוציא את הכלבות - וחזרתי אליך. ואז היתה הפעם השניה שלנו.
הפעם השניה היתה פשוט מופלאה, מעבר לכל דמיון. במקום ההיסוס והמבוכה שהיו לך בפעם הראשונה, בפעם השנייה היית מלא תשוקה. ואם יש משהו שעושה לי את זה, זה לראות את הבחור מלא תשוקה.
זה היה מדהים. אני לא זוכרת מה בדיוק עשינו, אם הייתי למעלה או למטה, או גם וגם, אני רק זוכרת שהיית מלא תשוקה. נגעת בי, ליטפת אותי, הגבת אליי. רצית אותי. וזה היה טוב כל כך, הייתי מאושרת ומסופקת כאחד.

באותו יום חזרתי הביתה בתחושה מופלאה. לאחר שהחמאתי לך על ביצועיך שוב ושוב, כמובן. לא הצלחתי להבין אם היית נבוך או מוחמא מהתשבוחות שלי. נראה שבהתחלה הובכת קלות, אחר כך זה כבר התחיל לעלות לך לראש. בצדק רב, אם להודות על האמת.
אחר כך שלחתי לך SMS: "תודה על האירוח, היה תענוג!" אתה שלחת לי בחזרה: "אין בעיה... תבואי עוד..."
שמרתי את ה- SMS הזה. כשגנבו לי את הנייד, אובדן ה- SMS הזה היה אחד הדברים עליהם הצטערתי.

***

מאז אותה פעם הייתי מסוחררת. רציתי רק לשכב איתך שוב, ושוב, ושוב. אבל אתה לא תמיד היית זמין או לא תמיד רצית, ואני נותרתי מתוסכלת. וגם כשכבר הצלחתי להיפגש איתך, לא תמיד שכבנו, ורוב הזמן פשוט לא הצלחתי להבין אם אתה רוצה או לא.

כאז כן היום. לפעמים אני די בטוחה שאתה רוצה, רוב הזמן אני פשוט לא יודעת. לפעמים אני די בטוחה שאתה לא, אבל מנסה בכל זאת ומגלה שכן. לפעמים אני חוששת לנסות כי אני בטוחה שאתה לא רוצה. ולפעמים אני מנסה ואתה לא בדיוק משתף פעולה, ואיני מצליחה להבין אם אתה לא מעוניין או פשוט משחק בי. ולפעמים אנחנו ביחד, הזין המדהים שלך עומד ואני חמה אש, אבל בכל זאת אתה מתון ורגוע. ואני, הפוכה ממך בדיוק, משתוקקת להסתער עליך ולהחדיר אותך לתוכי, לא מבינה איך אתה יכול להיות חרמן ושליו בו זמנית. לא מבינה איך הזין שלך עומד, אבל התשוקה לא משתלטת עליך. לא מבינה, לפעמים, איך זה שלא משנה כמה אתה חרמן או כמה עומד לך, אתה תמיד מחכה שאני אזום. למה, לכל הרוחות, אתה לא עושה את הצעד הראשון. לעולם.

***

הרבה זמן עבר מאז. אולי שנה, אולי פחות. אין לי מושג, אני לא ממש טובה בהערכת זמנים. בזמן הזה למדתי להכיר אותך. בזמן הזה הפכנו להיות חברים טובים. אתה חבר טוב עבורי, ואני משתדלת להיות החברה הכי טובה שאני יכולה עבורך. לפעמים אני מרגישה שזה לא מספיק, לפעמים אני מרגישה שזה מעיק עליך. הייתי שואלת אותך, אבל אני חוששת שלא אקבל תשובה. רק צחקוק נבוך ושפע של התחמקויות.

וכמובן - סקס. אני תמיד רוצה לשכב איתך, אתה לא תמיד רוצה אותי. או שכן, אצלך הרי אי אפשר באמת לדעת. אני אוהבת את הסקס איתך, אוהבת מאוד. אבל אם הייתי צריכה לבחור אחד מהשניים, הייתי מוותרת על הסקס ושומרת על החברות.

אמרתי לך כבר, שאתה היחיד שהוא גם חבר טוב שלי וגם זיון. אצל השאר יש חלוקה די ברורה: או זה, או זה. לא גם וגם, לא לערב חברות עם סקס. לא שחלילה אני לא מחבבת את הבחורים שאני מזיינת, הם סבבה והכל, אבל רובם טובים רק (או בעיקר) לדבר אחד.
אבל איתך זה גם וגם. וזה כיף דווקא, זה די מוצא חן בעיני. זה נחמד, ככה אפשר גם לדבר וגם לשכב, להנות מכל העולמות. מצב אידיאלי.

כמעט אידיאלי, בעצם; עניין הסודיות משגע אותי, ה"אני לא רוצה להיות מפורסם" הזה שלך. יש לי הרבה חברים טובים: יש את הראשון, ויש את השני, יש כמובן את שלושת הקקות שהם החברים הכי טובים שלי ויש דברים שסיפרתי רק להם, ויש עוד כמה חברים טובים ואפילו חברות. ולאף אחד לא סיפרתי, אף אחד לא יודע. וזה משגע אותי, זה מוציא אותי מדעתי. לפעמים אני חולמת שהראשון מגלה את זה איכשהו, אולי זו הדרך של תת המודע שלי להבהיר כמה קשה לי עם זה.
אתה יודע עם מה יותר קשה לי? מילא לא לספר לאף אחד שאנחנו שוכבים. הרבה יותר קשה לי לא לספר לאף אחד שאני מאוהבת בך. אני לא יכולה לדבר על זה. אני מפחדת, שאם אספר למישהו על זה, איכשהו אגיע גם לספר לו על זה שאנחנו שוכבים. אז אני לא אומרת כלום. ולפעמים אני מרגישה צורך לפרוק את הלב, אבל אין לי באמת עם לי לדבר. וזה קשה.

לפעמים, כדי להתמודד עם זה, אני קצת מתגרה בסובבים. לפעמים, כשאנחנו עם עוד אנשים, אני פולטת איזה משהו. כל האנשים מבינים אותו בצורה אחת, רק אתה ואני מבינים אותו בעוד צורה. אף אחד לא חושד, אף אחד גם לא יחשוד. ואני מרשה לעצמי, לכן, להעיר מדי פעם את ההערות הללו. סוג של התגרות, סוג של פריקה. הדרך היחידה בה אני יכולה לפרוק את זה, ולו במעט.

***

זה הצחיק אותי, מה שקרה לפני כמה זמן: יום אחד באתי אליך. עשינו כל מיני דברים, גם שכבנו. ולמחרת, ממש יום למחרת, נפגשנו כמה חבר'ה - ואתה ביניהם. וזה שגע אותי ושעשע אותי כאחד, הידיעה שאף אחד מהם לא חושד, אף אחד מהם לא מעלה בכלל בדעתו את האפשרות הזו. לפעמים אני מוצאת עצמי נאבקת בפיתוי להכריז על כך בקול רם, או למזמז אותך פתאום כשאנחנו מול כולם. לפעמים אני מתה לספר למישהו רק בשביל לראות את התגובה שלו, ולפעמים אני פשוט משתוקקת לפרוק.


אבל הבטחתי משהו, ואני מקיימת. הבטחתי לשמור, ואני שומרת.
שומרת סוד.

אף אחד לא כותב בבלוג שלו "אני מאושר".

אף אחד (כמעט) לא הולך ברחוב ומכריז על האושר. אף אחד לא הולך ברחוב עם חיוך, כי הוא שמח. על ציפור שצייצה, על פרח נאה. על כלבלב חמוד. על זה שאין ילדים מעצבנים בפארק הציבורי. על זה שמישהו נתן לו היום זכות קדימה. על זה שהמוכר היה אדיב כלפיו ושמישהו חייך אליו הבוקר.

אף אחד לא אומר כמה הוא שמח. על משהו נחמד שקרה, על שיחה עם חבר. על זה הוא קם בבוקר, על זה שהוא קיים.

הרבה כותבים בבלוג שלהם שהם אומללים. כמה רע להם. כמה שהעולם הזה לא בשבילם, כמה שהוא מגעיל. כותבים על אהבה נכזבת, כותבים על מקרה רע שקרה. על ההוא שלא נתן זכות קדימה, על אחר שלא טרח אפילו להגיד "בוקר טוב".

מספרים לחבר על זה שהבוס/המוכר שוב דפק אותם. מדברים, מתלוננים. ובסוף אותה שיחה, בה צד א' מתלונן, וצד ב' משיב לו: "אתה צודק, כמו שלי למשל קרה פעם..." - ומוסיף תלונה משלו, אף אחד לא מודה על מה שיש. אחרי שיחת תלונה, אחרי שמדברים וחופרים למוות על מה שרע, אף אחד לא מודה. אף אחד לא אומר כמה הוא שמח, כמה טוב לו, שיש לו את החבר הזה. שיש לו מישהו איתו הוא יכול לדבר. שיש לו אצל מי להתלונן. אף אחד לא אומר לחבר שלו, תודה על זה שהוא חבר.

אנשים נוטים לא לשים לב לדברים טובים, או לקחת אותם כמובנים מאליהם. אף אחד לא שואל: "מה עשיתי טוב שזכיתי בכל הטוב הזה?", רק "מה עשיתי רע שנפל עליי כל הרע הזה?" כי טוב הוא מובן מאליו. אבל רע? זה לא, זה לא בסדר. אסור לשבח את הטוב, חייבים להתלונן על הרע.


אני האחרונה שתחלוק על הטענה שהעולם הוא חרא של מקום. בגלל זה רציתי להתאבד המון פעמים, בגלל זה אני לא עושה ילדים. וכמו כל ישראלית טובה, גם אחד התחביבים שלי הוא להתלונן. ואל תדאגו, ואני לא הולכת לסיים את הפרסום הזה בקריאה לחיבוק גדול, לשלום ואהבה או לדברים מחליאים אחרים. אני רק מציעה שתשימו לב, מדי פעם, שיש גם דברים נחמדים בחיים. יש המון, צריך רק למצוא אותם. לא רק שבכל רע יש טוב, אלא יותר מזה: כל ערימת גללים מצחינה יכולה לדשן שיח ורדים מרהיב. או טוב מכך: על כל ערימת גללים מצחינה יכול לדרוך אדם שאתם שונאים.

אז הנה, משהו חרא שקרה: בזבזתי המון זמן בסופ"ש, לא סיימתי חצי ממה שרציתי ואני מתחילה לחשוש מהמבחן ביום שישי.
משהו טוב שקרה: אתמול כתבתי את תוכנית המטלב הראשונה שלי. (!!)

בברכת המשך יום חרא מצוין!

אנחנו נפגשים לפעמים. מדברים, צוחקים, שוכבים. נאבקים, מילולית וגם פיזית. נהנים.

ביום חמישי באתי אליך. הבאתי סרט. ידעתי שנשכב אחר כך. ידעתי, וגם אתה ידעת, על הרגשות שלי כלפיך. אני אמרתי לך שזה בסדר, אני יודעת היטב שזה לא הדדי ולעולם לא יהיה כזה. אתה מרגיש רע עם זה, כואב לך שזה פוגע בי. אני אומרת לך שאתה לא פוגע בי, שזה בסדר, שאם כבר להתאהב חד צדדית במישהו, עדיף שזה יהיה בך. נבוך, אתה פולט איזו התחכמות שאינה במקום. אני מנידה בראשי ומצקצקת, אומרת לך שאתה טיפש. שנינו צוחקים.

צפינו בסרט. כמו תמיד, במהלך הצפיה התחלנו להימרח זה על זו וזו על זה. כמו תמיד, פעמיים נאלצת לעצור את הסרט כי הייתי צריכה לקום לשירותים. כמו תמיד, לא רציתי לקום כי היה לי נעים להיות מכורבלת איתך. כמו תמיד, כשחזרתי, מיהרתי להימרח עליך בחזרה.
הסרט נגמר ואנחנו התחלנו לשחק, חצי מתמזמזים וחצי נאבקים. פעם ליטוף, פעם בריח. פעם נשיקה, פעם נסיון חניקה.
בשלב מסוים אמרתי לך: "אתה יודע מה? נראה לי שהפעם, לשם שינוי, אתן לך לחנוק אותי." ונתתי לך. כמה פעמים.

ניסיתי לבדוק, האם כל חניקה כזו מעמידה לך. אמרתי לך כבר מזמן שיש לך אופי של שולט, אתה הגבת במבוכת מה. אני יודעת שכשאתה איתי אתה אוהב לשלוט, לפעמים, רק כדי לעצבן אותי. ואני אוהבת להכניע אותך, אבל לא איכפת לי גם אם אתה מכניע אותי. מה שמהנה אותי כשאני איתך זה עצם המאבק, לא באמת חשוב מי המנצחת או המנצח.

אז נתתי לך לחנוק אותי. תפסת את האף שלי בשתי אצבעות, ועם שאר היד כיסית את הפה. בשביל לכסות את הפה שלי נעזרת גם ביד השניה.
לא החניקה הכי יעילה, הצלחתי לנשום למרות הכל. למרות שבשלב מסוים הרגשתי שאין לי מספיק חמצן, ודפקתי. כשדפקתי שחררת.
"שוב", אמרתי לך. הבטת בי משועשע. "מה, את מתחילה לחבב את זה?" שאלת אותי. "אולי הגיע הזמן לעבור צד", המשכת, מתגרה.
עשית זאת שוב. ושוב נשמתי, עד שהרגשתי שאני לא יכולה יותר. ודפקתי, ושחררת. ואז לקחתי אויר מלוא הריאות, והיה לי נדמה שזה מעמיד לך קצת. אבל לא הייתי לגמרי בטוחה.
"שוב", אמרתי לך. אתה כבר היית מרוצה מעצמך לחלוטין, בא לי לחנוק אותך. אתה גורם לי לרצות להיות נשלטת, אתה גורם לי לרצות להיות שלך, ואני שונאת אותך על כך. אני שונאת אותך, אבל הרבה יותר אוהבת אותך. אוהבת אותך ובוטחת בך. מספיק כדי שנשחק, מספיק כדי לתת לך לעשות לי ככל העולה על רוחך.
קרבת את היד שלך ללחי שלי. התחלתי כבר להתכונן, פיזית ונפשית, לכך שתסתום את האף שלי. נשמתי עמוק, שוב ושוב, היד שלך על הלחי שלי.
פתאום, קרבת את השפתיים שלך לשלי ונישקת אותי. לאט, לאט. הכל אתה עושה לאט. זה מוציא אותי מדעתי ומהפנט אותי. אני עושה את הכל מהר, אין לי סבלנות. אתה עושה את הכל לאט, כאילו אתה יכול לחכות אינסוף זמן. אפילו כשאתה קורע את עטיפת הקונדום, אתה לא עושה את זה בלהט כמו שאני עושה, אלא לאט לאט, בצורה מחושבת. זה מוציא אותי מדעתי. הלואי שהיה לי אפסילון מהשלווה ומהרוגע שלך, מהסבלנות שלך.
אבל אין לי. אתה מנשק אותי לאט, מהפנט אותי, ואני מנשקת אותך בלהט, לפי הקצב שלך. כל כולי מרוכזת בך, מהופנטת. תוהה במה זכיתי שאתה מנשק אותי כך, בהתחשב בעובדה שאתה לא נוטה כל כך להתנשק איתי. ואתה מנשק, ואני מנשקת, נסחפת, מתמכרת לשפתיים הרכות והמפתות שלך, רוצה לטעום אותך עוד ועוד.
בבת אחת אתה תופס את האף שלי עם האצבעות שלך ומכסה את הפה שלי עם שאר היד. מופתעת, איני מצליחה לנשום. "אמרתי לך שתהיה שולט מושלם!" אני מתגלגלת מצחוק ומאושר. "מה?" אתה לא מבין מה אמרתי. טוב, קשה להבין את המילים היוצאות מפי, בהתחשב בנסיבות. "אמרתי לך שתהיה שולט מושלם", אני מצליחה להגיד, מבעד לידיים שלך שמנסות לסתום לי את כל מעברי האויר.

בסופו של דבר, אני דופקת ואתה משחרר. חצי מהופנטת וחצי אחוזת התפעלות, אני מסתכלת עליך וצוחקת. "מה אתה כל כך מרוצה מעצמך?", אני שואלת למראה המבט המרוצה-משועשע בעיניך. ומיד מוסיפה: "צריך להרוג אנשים כמוך."
"את מוזמנת לנסות", אתה אומר לי. אני צוחקת, מלטפת אותך - ופתאום חונקת. אתה מתגונן ותוקף. אנחנו ממשיכים להיאבק, צוחקים, נהנים.


לעזאזל, אני אוהבת אותך כל כך. מתי זה כבר יעבור?

הבהרה: הכתוב להלן נכתב בהומור. אל תתנו לעובדה שזה לא מצחיק לבלבל אתכם!
עלו בראשי כמה רעיונות ששעשעו אותי.
כרגע אין הרבה, אבל אני מקווה שהרשימה הזו עוד תתארך.

שמות לבלוגים:
* "אכלו לי, שתו לי, קשרו אותי" - מיומנו של סאב מקופח.
* "יושב לבד, בחושך, עם כיסוי עיניים" - מיומנו של סאב פולני.

משימות לסאבים:
* משימה לסאב פולני: להעבר יום שלם בלי לגרום רגשות אשם לאף אחד.
* משימה לסאב בתקופת התנ"ך: להביא 100 עורלות של פלישתים. ורוגטקה.

מסקנות, ציטוטים נבחרים ועוד:
* עבד פולני: פולניות זו ה-השליטה מלמטה, בה"א הידיעה. "לא, אל תתני לי משימה, אל תשפילי אותי. לא, באמת, זה בסדר. אני אשאר כאן, לא מוצלף, בזמן שאת משעשעת את עצמך. באמת, מה שחשוב זה טובת המלכה. אני? אל תחשבי עליי בכלל!"
* עבד הייטק: אתגר אמיתי לשולטות, בשל העובדה שיש לך מתחרה בצורת הבוס של העבד. "אני מתנצל, הוד מעלתה, רציתי למלא את המשימה שהטלת עליי אבל היה לי באג ונשארתי שמונים שעות בעבודה."
* מלכה: "מלאת את המשימה שהטלתי עליך?"
עבד סטודנט: "אני מתנצל, הוד מעלתה, לא הספקתי. מתי מועד ב'?"

אני לא יודעת למה, אבל שלשום התחילו לעלות בי כמה זכרונות לא נעימים. אולי בגלל שנכנסתי לכאן אחרי הרבה זמן, מה שגרם לזכרונות לעלות ולהציף אותי, אולי בגלל שתת המודע שלי מתחיל לחשוב על קשר חדש וכל האזהרות צפות ועולות. ואולי זה מאלף ואחד סיבות אחרות, אין לדעת.

נזכרתי בדברים שהיו קשורים לקשר שלנו, דברים שהפריעו לי, שלא אהבתי. נזכרתי בכל מיני קטעים שהיו לי לא נעימים, אפילו כואבים. למשל, נזכרתי בזה שהוא הציע, כמעט התחנן, לישון לילה אחד על הרצפה לצידי. ואני נבהלתי, אמרתי לו שבשום פנים ואופן לא, שזה נורא לא בריא לישון על הרצפה הקרה. שהוא עלול להצטנן. וחוץ מזה, אמרתי לו, מה שיותר חשוב: אתה אמנם הכלבלב שלי והזונה הקטנה שלי, אבל אתה קודם כל בן הזוג שלי. ויותר משאני רוצה להרגיש שולטת, אני רוצה להרגיש נאהבת. אני רוצה שתחבק אותי בלילה. אני רוצה להירדם בזרועותיך ולקום כשאנחנו חבוקים. אני לא רוצה ללכת לישון לבד, במיטה הגדולה, ולהתענות בידיעה שאתה כל כך קרוב אליי אבל לא מחבק אותי. בכלל, נעלבתי, אבל לא סיפרתי לו שנעלבתי, הוא מעדיף לישון איתי באותו חדר אבל לא לחבק אותי כשאני ישנה?

כאב לי כשהוא דיבר איתי פעם, באייסיקיו, כשהוא היה בחו"ל. הוא לא לקח את הנייד איתו, לא יודעת למה. והוא שאל אותי, פתאום: "מה המשימה היומית?" ואני נלחצתי, לא הבנתי מאיפה זה בא ולא ידעתי מה להגיד לו. מאיפה אני אמורה להמציא עכשיו משימה? למה הוא לא שואל, במקום זה, אם התגעגעתי אליו? למה הוא לא מספר לי שהוא חשב עליי היום, שהוא התגעגע אליי?

בפעם אחרת הוא שלח לי SMS. באנגלית, הוא תמיד שלח באנגלית. המסרון התחיל ב"כמה הייתי רוצה להיות עכשיו לידך...", ואני, מאושרת כולי, גללתי למטה. ההמשך היה: "על ארבע, עם עיניים קשורות." ברגע אחד האושר התנדף. לא היית רוצה פשוט להיות ליידי עכשיו, וזהו? שאלתי אותו בלבי, בלי קול. פשוט להיות ליידי, לחבק אותי, להבטיח לי שתאהב אותי תמיד?
פעם אמרתי לו את זה. שאלתי אותו למה תמיד ה- SMS שלו קשורים לשליטה, למה הוא לא שולח לי סתם מסרונים אוהבים. לא שאני איזו בחורה מהסוג שאוהב פוצי-מוצי, אבל נעים להרגיש נאהבת. ומדי פעם יכול להיות נחמד לקבל מסרון שאומר "ראיתי משהו וחשבתי עליך", או סתם "מתגעגע אליך". לא פוצי-מוצי, רק קצת תשומת לב. שלא קשורה לשליטה, שקשורה לאהבה.
הוא אמר לי שהוא לא חשב שארצה לקבל מסרונים כאלה, משהו כזה. אני לא זוכרת בדיוק, אבל אני כן זוכרת שהוא היה מופתע מעצם השאלה. ואני גם זוכרת, שלאחר מכן הוא לא שלח לי מסרונים כלל, לא מהסוג האחד ולא מהסוג האחר.

פעם אחת, הרבה זמן אחרי שנפרדנו, עלתה בראשי מחשבה שהבהילה אותי קצת. פתאום חשבתי, שאולי הוא לא באמת אהב אותי, לא כמו שאוהבים בת זוג, לא כמו שגבר אוהב אשה. שהוא ראה בי המלכה שלו ותו לא. קשה לי לחשוב את זה ועוד יותר קשה לי לכתוב את זה עכשיו. נשמע כאילו אני מתלוננת עליו, למרות שממש אין לי סיבה לעשות כזה דבר. במהלך כל הזוגיות שלנו הוא היה פשוט מושלם; הוא היה נפלא אליי, כן לחלוטין מהרגע הראשון, מתחשב ואוהב. אבל לפעמים, אני לא יכולה שלא לחשוב: הוא עשה את זה כי הוא אהב אותי, או כי הוא הרגיש סיפוק מלשרת את המלכה שלו?


כשהיינו משחקים, הוא קרא לי "הוד מעלתך" או "מלכתי". מחוץ למשחק, הוא קרא לי "מתוקה שלי".

פעם לא הייתי בטוחה איזה מהכינויים אני מעדיפה. היום, אני כבר יודעת.

קרא לאט. אל תמהר. תמתין בסבלנות.
קראי איך שבא לך, אבל אם את עושה - עשי את זה לאט.

אתה שוכב על המיטה שלי, על הגב, ערום לגמרי וכמובן קשור. מתחנן שאתענג עליך, מתחנן להיות הזונה שלי, מתחנן שאשתמש בך כמו בחפץ. אני יושבת עליך וצוחקת על האפסיות שלך.
בשלב מסוים אני אומרת, שאני מרשה לך לגעת בחזה המדהים שלי. אתה מודה לי שוב ושוב. אני יורקת עליך, בזה לך, מצווה עליך לשתוק ולהפסיק עם ההתרפסות. אתה מתחנן שאסלח לך.
אני משחררת יד אחת שלך ואוסרת עליך להזיז אותה בלי אישור שלי. אתה מציית בכניעה.
אני יושבת עליך, צוחקת. אתה שוב מתחנן. אני שוב יורקת עליך.
אני לוקחת את היד שלך, מקרבת אותה אל החזה שלי. לאט, לאט... אתה מתחיל לרעוד מרוב התרגשות. הידיים שלי חמות, הפיטמה שלי זקורה ואתה משתוקק לגעת בה, פיטמה של מלכה, עם יד העבד העלובה שלך.
אתה מרגיש את חום הגוף שלי. היד שלך רועדת לגמרי, בלי שליטה. החזה שלי עגול ויפה, נשי ומלכותי, מאיים ורך למראה. אתה גונח ונושף בהתרגשות, עוד רגע ותזכה לגעת בו! בחזה של מלכתך!
אני מצווה עליך לעצום עיניים. מבט אחרון בחזה, רוצה לצרוב אותו היטב בזכרון. אתה עוצם את עיניך, עוד רגע ואתה נוגע, עוד רגע והמלכה מרשה...
טראח! אתה מרגיש פתאום סטירה מצלצלת. עבד עלוב! באמת חשבת שאתה ראוי לכבוד הזה? באמת חשבת שיצור נקלה כמוך ראוי לגעת בחזה הקדוש של מלכתך?
רגע אחד אתה המום, ואז אתה מודה לי. מודה לי, על שהזכרתי לך את מקומך. מודה לי, על שטרחתי כל כך, כדי להבהיר לך מי אתה באמת - עבד. עבד ותו לא.

באחת ההרצאות האחרונות שאלתי משהו את המרצה שלי. המרצה, בחור חביב מאוד, ענה בנחמדות ובפרוטרוט, וחייך אליו כמו שאב מחייך לילדתו או כמו שסב מחייך לנכדתו - חיוך תמים, שאומר "איזו ילדה חמודה!" להזכירכם - אני בת 29 אבל עם פרצוף תמים של בת 19. אני מודה למרצה, מחייכת בביישנות ופתאום חושבת לעצמי... "מעניין איך היה המרצה מגיב לו היה יודע שבזמני הפנוי אני מצליפה להנאתי באנשים"...
מאוד שעשעה אותי המחשבה הזו. אני מדברת עם בחור חביב על הא ועל דא, ותוהה איך הוא היה מגיב לו היה יודע על מה אני באמת חושבת... איך היה מגיב לו היה יודע, שכשאני אומרת "חולצה יפה!" ומעבירה יד תמימה על הצווארון אני בעצם תוהה איך יראה קולר מסביב לצוואר העדין הזה שלו? שכשאני אומרת "זק?ן נחמד" ומעבירה עליו יד עדינה, מלטפת, אני משתוקקת בעצם למשוך את הזקן הזה אליי ולירוק טוב-טוב בפרצופו? איך היה מגיב הבחור הנחמד בסופר, לו היה יודע שכשאני שואלת בנחמדות: "סליחה, איפה יש תה?" אני בעצם רוצה לסטור לו בחוזקה תוך כדי שאני פוקדת עליו: "רד על ארבע והבא לי תה מייד, עבד!"? איך היה מגיב הבחור ברחוב לו במקום לגעת בכתפו בעדינות בשעה שאני שואלת במתיקות "סליחה, אפשר לעבור?" הייתי נועצת את אצבעותיי בזרועו, מתחפרת עמוק עד שהדם היה פורץ החוצה, יורקת בפניו, סוטרת לו ונוזפת בו: "סור מדרכי, עבד!"? ולאחר שהיה נופל, הייתי דורכת עליו ומצווה עליו להודות לי על כך?
מסתובבת לי ברחוב, מחייכת לעולם בביישנות ובמתיקות. והאנשים מתסכלים עליי, רואים ילדונת נחמדה בת 19-20, מחייכים בנחמדות חזרה ואומרים "בטח חמודה, מה שאת צריכה!"...

הבלוג הזה התחיל, ממש כמו ההיכרות שלי עם עולם השליטה, מהיכרות עם כלבלב מקסים וחמוד, כנוע וצייתן. כתבתי כאן על כמה משחקים נחמדים שהיו לנו, וקיוויתי בהמשך לכתוב עוד עלינו, על איך הכרנו, איך נכנסנו לעולם הזה של השליטה וכולי - וכמובן על עוד משחקים.
אבל הקשר הזה, כמו שאפשר להבין מהפוסט הקודם שלי, נגדע באיבו. נפרדנו.
הפרידה נפלה עליי כרעם ביום בהיר. לא הבנתי מה קורה, לא הבנתי למה.... ולקח לי המון זמן להתגבר עליה. ה-מ-ו-ן זמן. הפוסט הקודם שלי היה אחד הדברים שעזרו לי להתגבר עליה סופית.

מה הלאה? מה אני רוצה, בעצם? האם אני רוצה קשר? האם אני רוצה משחקים? האם אני לא רוצה שום דבר - רק ללמוד כל היום ולזיין מדי פעם?

תקופה ארוכה התלבטתי. ואתם יודעים מה? - אני עדיין לא יודעת... דבר אחד בטוח: לטוב ולרע, אני נמצאת כעת בפתחה של תקופה חדשה.