הבלוג של השולט אור

אתמול בלילה ראיתי סרט בו אם המשפחה נפטרה. המחשבות טסו אל אמא שלי, ניסיתי לדמיין לי עולם בלעדיה והריקנות הציפה אותי.

אין יום שאנחנו לא מדברות בו לפחות פעמיים. היא החברה הכי טובה שלי והיא תמיד שם בשבילי.
לא תמיד היו לנו יחסים טובים כל כך. אבל לפני שנתיים כשכמעט איבדתי אותה בגלל הסרטן שהיה לה וכשהיא פתאום פחדה פחד קיומי אמיתי - התקרבנו.

אחרי שנים שהתבזבזו על כעסים וצעקות יכולתי לסלוח לה על הכול, על כל הכאב שהיא הייתה אחראית לו בחיי. סליחה אמיתית שפינתה את הזעם ממני לטובת האהבה הענקית שלי אליה.

התקשרתי אתמול בלילה פשוט כדי להגיד לה שאני אוהבת אותה, אבל היא כבר ישנה.

עכשיו דיברנו. סיפרתי לה את מה שהרגשתי אתמול, אמרתי לה כמה פחדתי כשניסיתי לדמיין את חיי בלעדיה והיא סיפרה לי על הריקנות שהיא חשה כשאמה נפטרה.

פתאום באמצע השיחה אמרתי לה תודה. אמרתי לה שלא מספיק הודתי לה עד היום על מי שהיא ועל איך שהיא בשבילי - אמא וחברה. זו הידיעה שלא משנה כמה נריב, היא כאן, תמיד.

לפני חודש נקלעתי לבעיה כלכלית קשה. בלי לדבר יותר מדי ובוודאי שבלי שאבקש, בן הזוג שלה הלך לבנק ולקח הלוואה של 20,000 ש"ח רק כדי לעזור לי. זה הדהים אותי, כל כך לא ציפיתי לזה. זו מן נתינה שבאה מעומק הלב.

זו הידיעה שלא משנה באיזו שעה ארגיש מצוקה - אני יכולה להתקשר והיא תהיה שם. זה כל כך לא מובן מאליו ומהצד השני, היא גורמת לזה להרגיש הכי מובן מאליו.
היא כל כך אמא שלי ואני כל כך הבת שלה. לא משנה בת כמה אני, בת ארבע או בעוד רגע בת 40, זה אושר לשמוע ממנה שהיא גאה בי.

דרשתי ממנה להבטיח לי שהיא תישאר כאן לעוד המון שנים.
היא הבטיחה.

אני כל כך אוהבת אותה ואני כל כך שמחה שהיינו מספיק חכמות להתקרב, ופתאום ליהנות זו מזו ומהקשר שלנו.

אני מרגישה מבורכת ומוקפת באהבה. אמא שלי, אהובתי, ושתי הנשים החשובות בחיי אפילו אוהבות זו את זו.

אני יודעת שזה פוסט קיטשי, אבל לא אכפת לי. הפעם אני דביקה במודע :)