לא עכשיו-עכשיו, אבל באופן כללי:
לשכב על הגב במיטה של בית מלון, עם שיער פזור, ושמישהו (או מישהי) יעשה לי נעים ברגליים.
זה יכול להיות מלון בתל אביב, אבל עדיף בחו"ל. עדיף במקום שלא מכירים אותי.
לאכול מה שבא לי, בלי השלכות. להזמין עוד מארז, ועוד עוגיות, ועוד פאי,
למרות שהפסקתי להסתכל במראה כי מה שאני רואה פשוט מגעיל אותי.
להתאמן בשביל הכיף, ולא בשביל החובה.
להתאמן כל בוקר, כמו הכוסיות העשירות האלה,
שאין להן שום דבר אחר לעשות בחיים,
חוץ מלנטוף זיעה על מזרן יוגה עם מאמן אישי.
שמישהו יביא לי שוקולד. שוקולד ספציפי, ממקום ספציפי, שלולא ההוא בכלל לא הייתי מכירה.
והכי חשוב - מבלי לצפות לתמורה.
להתחבק ולהתעטף בתוך מעיל גדול של מישהו אחר.
שיחבק אותי בחזרה. שיגיד לי שיהיה בסדר.
שזה מותר להתפנק, ואפילו רצוי.
להתעורר בבוקר ולמרוח את היום.
להרגיש נחשקת באמת, כמו פעם.
להרגיש שהכל נמצא בכף ידי.
לשאול את עצמי "על מי בא לך עכשיו?", ואז ללכת ולהשיג אותו.
גם אם זה לרגע, גם אם לשנייה.
תחושת היכולת הזאת, המסוגלות העצמית, היא כשלעצמה האופוריה.
גם אם בתכל'ס, זה לא מה שבאמת רציתי.
חיבוק גדול מאמא.
שהיא תקרא לי בשם חיבה הזה, ששייך רק לה, שלא שמעתי כבר 8 שנים.
שהזמן יעבור לאט יותר, כי לא מתחשק לי להחליט החלטות גדולות, ומתישהו אצטרך.
לא לחלום על דברים שנמצאים בתת-מודע שלי. אני יודעת שהם שם, תודה רבה.
לצאת לחופש אמיתי. לבד, עם עצמי.
חופש שבו אני בוחרת מי להיות, מה להתלבש, מה לומר.
לקנות מה שאני רוצה,
לישון היכן שאני רוצה,
ולהזדיין עם מי שאני רוצה. לא כי חייבים. אלא כי רוצים.
ובנימה אופטימית זאת, אחזור לעבודה.
