לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

המסע שלי

לפני 7 שנים. 24 במרץ 2017 בשעה 7:22

קרה כל-כך בשעות ב24 השעות האחרונות שלנסות לכתוב את הכל יהיה ניסיון עקר.

אבל אני רוצה וצריך להוציא את זה החוצה.

אני הולך לכתוב הרבה כנראה ביום הקרוב מכיוון שעשיתי טעות, ואני משלם את המחיר עליה, המחיר יקר, ואני חושב שאחד הדרכים להתמודד עם המחיר הזה יהיה כתיבה, והרבה.

 

אז בואו נניח שאני רק יוצא מהעבודה, בוא נניח שלא קרתה השיחה הראשונה, בה שמעתי את הקול המלטף שלה, בה היא נתנה לי הזדמנות... הוא נניח שלא קרתה השיחה השנייה שבה עשיתי את הטעות עליה אני משלם, בה היא שברה אותי רק במילים, ובה היא שבתה אותי בדברים שהיא נתנה לי לשמוע ולהיות חלק.

 

בואו נניח שאני רק יוצא מהעבודה, הפוסט שיגיע בשורות התבשל לי בראש כמו שמתבשל כל פוסט רגיל, ועוד היא אמרה לי שהיא מצפה לפוסט ואני הגבתי ב"יש אחד בראש" התכוונתי לזה, לא ידעתי מה הולך לקרות בהמשך שזה פוסטים שונים לגמרי, ואני מכיר אותה אם התכוונתי לזה כשדיברתי איתה ועלו לי עוד 10, אני לא יכול לכתוב רק אחד, אני צריך לכתוב את כולם...

 

להלן הפוסט:

 

כשלתי במילותיי היום, ניסיתי לאחוז במשהו שאולי בלתי נאחז, ניסיתי לתאר משהו שהוא בלתי יתואר, "לא תעשה לך כל פסל" רשום בעשרת הדברות, ואולי עברתי על הדיבר הזה כשניסיתי לקחת משהו שבהגדרה הוא בלתי יתואר וניסיתי לאנוס אותו לתוך מילים, היא הבינה נראה לי למה אני מנסה לתמלל אותה, כי אני כזה בן אדם, החיים האלה היו לפעמים כל-כך מבלבלים לי, וכל-כך משונים לי שתמיד ניסיתי למצוא את האמת, זאת תמיד הייתה נטייה שלי, יש שיגידו שבגלל זה נכנסתי לתחום המחשבים, כי שם יש אמת אחת מוחלטת, בסוף בסוף הכל אפסים ואחדים, בסוף את הכל ניתן להסביר, בסוף הכל מתנקז ל"יש זרם" ו"אין זרם".

והיא כעסה על מה שזה עורר בה, זה היה לא נעים בשבילה, וגם אני הבנתי למה, התוצאה של זה הייתה שיחה לא נעימה בהודעות בה אני מנסה להסביר ורק מועד יותר, בה אני מרגיש את הכעס שלה קצת משתלח בי, בה אני מפחד מהצעד הבא שלה.

ואז עלה לי הרעיון לסיפור הבא.

 

מעשה ברבי לואיס סי.קיי. ורבי קונאן אובריאן שהיו מתוועדים כל הלילה, היו מדברים על החיים ועל המציאות, ורבי לואיס המשיל משל ואמר:

"מעשה בבן של מלך (לא באמת בן של מלך, סתם בן אדם, פשוט רוב המשלים מתחילים ככה וממש רציתי להרגיש חלק מהחבר'ה) מעשה באדם, שהיה טס במטוסים, האדם היה איש עסקים חשוב בעל הרבה הון וממון, התחילה הטיסה ונשמע כרוז שמסביר שבטיסה הזאת מנסים טכנולוגיה חדשה לגמרי, אינטרנט מהיר בצורת ווי-פי על המטוס, והנוסעים מוזמנים לפתוח את מכשיריהם ולגלוש בחופשיות.

שמח האדם וגלש לו באינטרנט, ראה סרטים ביו-טיוב, שלח מיילים וניהל עסקיו, כטוב לו בטיסה ביקש האדם כוס שמפניה מהדיילת, בעת הוא ממתין לכוס השמפניה לפתע נשמע כרוז, הדייל הראשי התנצל בפני כל הגולשים אך תקלה בלתי צפויה התרחשה וכעת לא ניתן יותר לגלוש באינטרנט, מפאת החידוש הטכנולוגי את התיקון יוכלו לבצע רק אחרי הנחיתה הדייל התנצל שוב ואיחל לנוסעים המשך נסיעה נעימה.

חרה אפו של האדם, כעס מאוד על הדיילת, ביקש שמפניה חינם על עוגמת הנפש, וזעם עד לרגע הנחיתה."

המשיך רבי לואיס ואמר לרבי קונאן "שים לב כמה מהר העולם חייב לאדם משהו כשהוא ידע על קיומו של הדבר הזה דקות בודדות".

 

המשל הזה נועד לתת ביקורת על החברה המודרנית אך לטעמי הדבר הזה נכון גם לגבי פחד, הוא לא רק נכון לגבי דברים מפנקים שאתה חושב שמגיע לך, אלא גם לגבי דברים שאתה מפחד לאבד.

 

או אנשים שאתה מפחד לאבד...

 

היא כעסה, אולי קצת אולי הרבה, הרגשתי את זה במילים שלה, שחלקן הפכו להיות חץ מחודד שמטרתו הייתה להכאיב, הרגשתי את זה בקצרות ההודעות ובהתעלמות מחלק מההודעות שלי, הייתי בעבודה באותם רגעים, ועולמי סחר עליי, ניסיתי כל-כך להתרכז בעבודה וגם לדבר איתה, לשלוח הודעה ובזמן שאני מחכה לתגובה אז פשוט להמשיך לעבוד, דאגתי היטב לזה שהסיכוי לפספס הודעה ממנה לא יהיה גדול, אני מקבל התראה מ2 מקורות ואני עובד על לקבל התראה גם בשעון שלי, אז אני יכול למזער את המסך שלה ולהמשיך לחפש באגים, לא?

כנראה שלא... בהיתי במסך מחכה שהסמליל הקטן יהפוך ל3 נקודות, מחכה לעוד הודעה, הרגל שלי רעדה, פחדתי לראות את המילה "שחור" פחדתי ממש.

 

תבינו, זה יכול לקרות, אני יכול לעשות טעות מספיק גדולה שהמשמעות של הטעות הזאת יהיה שהיא תפסיק לדבר איתי, וזה מפחיד.

זה כמו להסתובב עם פלאפון חדש בלי מגן, אתה תמיד חושש שהוא ייפול לך ויישבר, אבל את זה אפשר לתקן.

זה כמו ללוות נסיעה מסווגת, אתה חושש אולי תקלע למארב ויגנבו לך את החומר המסווג, אבל גניבה אפשר להחזיר.

אני יכול להמשיל את זה לעוד 5 דברים שאפשר לתקן, אבל את המילה "שחור" אי אפשר להחזיר.

 

אז פחדתי, מאוד, כל הודעה הקפיצה אותי, הרגל שלי רעדה בטירוף ועוד לפני שמישהו אמור להסתכל לי על המסך כדי להבין האם מצאתי באמת באג או שטעיתי בחישובים שלי, אבל כמה שניות לפני שהוא בא, הגיע הודעה עם חיוך קטן. נרגעתי. הרגל רעדה אבל פחות, היא לפחות מדברת איתי, היא אפילו ציינה שהיא תתן לי הזדמנות להסביר את עצמי בשיחה קולית.

 

נקודת הזמן היא שרק יצאתי מהעבודה, היו מאז עוד 2 שיחות, לתאר אותן יהיה הרבה יותר קשה, אבל כנראה שאעשה את זה בהמשך היום.

 

המשל מבוסס על הקטע הבא, מומלץ לצפייה, זה רק 8 דק' מהחיים שלכם, ואתם תצחקו תאמינו לי.

 

 

לפני 7 שנים. 22 במרץ 2017 בשעה 6:37

זה לא שכל שורה בשיר הזה משמעותית לי, אבל יש כמה שורות שם שמתארות הכי טוב חלק מהמחשבות שלי. 

 

לפני 7 שנים. 22 במרץ 2017 בשעה 5:38

חלומות.

 

חשוב לזכור, בחלומות אין הגיון, בחלום עצמו כל הפרטים היו לי טבעיים כאילו ככה העולם אמור להיות, כשקמתי הבנתי כמה הדברים האלה לא יכולים לקרות, אני מתאר את החלומות כמו שחלמתי אותם, כאילו הכל הגיוני.

 

חלום א':

אני קם, מתהפך במיטה ומנסה לישון, פתאום אני מרגיש לחץ בין הרגליים.

אני קם מהמיטה קצת בחוסר חשק ויוצא לשירותים, כשאני מסיים אני סוגר את הדלת מאחורי ושומע שהיא ערה.

אני עוד לא יודע מה החוקים במקרה הזה, אז אני מתקרב בחשש, אני לא יודע מה היא עושה שם ועם מי, כנראה שהיא התעוררה באמצע הלילה, לאחרונה היא לא ישנה טוב.

הדלת שלה פתוחה לרווחה ואני מסתכל, היא על המיטה קוראת משהו בפלאפון, הפרצוף שלה מואר.

היא מרימה את הראש להסתכל עליי, לא מופתעת כאילו ידעה שאני אמור להיות שם.

"אתה ער?" שאלה אותי, הקול שלה... אוווו הקול הזה.

לא מצאתי מילים אז הנהנתי.

"תתקרב זה בסדר" היא אמרה, יודעת שאני עוד מנסה ללמוד את החוקים שלה.

אני מתקרב וכורע ברך ליד המיטה שלה, לא מעז לעלות על המיטה, "לא מצליח לישון?" היא שאלה אותי בחיוך.

"התעוררתי ממשהו ואז הלכתי לשירותים ושמתי לב שאת ערה" אמרתי בשקט וקולי רועד.

תפסתי קצת תעוזה ושאלתי "אפשר?"

היא הבינה ואמרה "כן"

עליתי על המיטה, נשכב לאט לאט, רחוק ממנה כדי לא להגזים, היא מסתכלת עליי עמוק בעיניים ואומרת "תפוס ת'תחת".

המח שלי נכנס לפאניקה,

מה זה אומר?

היא אמרה תפוס ת'תחת?

אין מצב אתה טועה, זה לא מה שהיא אמרה, מה היא אמרה לי לגעת בה בעצם? ועוד בתחת?

תנסה אולי זה מה שהיא אמרה...

אתה מפגר? אתה מה יקרה אם אנחנו נטעה?

זה מה שהיא אמרה, תפוס ת'תחת, אני לא טועה.

אין מצב אל תעשה כלום, תשאל אותה מה היא אמרה.

אתה יודע מה יקרה אם אשאל אותה, ההזדמנות תיעלם, היא שונאת איטיות!

הוויכוח הזה בראש שלך איטי פשוט תעשה משהו.

אבל מה?

לא יודע!

 

העזתי,

הושטתי יד וניסיתי להגיע לתחת שלה, היא התחמקה בחיוך ואמרה "תפוס ת'תחת".

ניסיתי שוב והיא שוב התחמקה, שוב חייכה בחיוך מתגרה ואמרה "תפוס ת'תחת".

זינקתי, מקרב גם את הגוף וגם מושיט יד, מזה היא לא תתחמק, והצלחתי.

היד שלי על התחת שלה.

קפאתי, הייתי נורא קרוב אליה, הרגשתי את החום גוף שלה בפעם הראשונה, ואני ממש נוגע בה,

היא הסתכלה לי עמוק בעיניים ושאלה "מה?" זיהיתי את השאלה הזאת, היא רוצה שאתאר.

ניסיתי לחבר משפט בראש ובאתי להזהיר אותה שכל מה שיש לי בראש זה קיטשי ודרמטי.

אבל התעוררתי.

 

חלום ב':

 

אנחנו נכנסים לרכב של אבא שלי, אני בא להיכנס מאחורה כדי שהיא לא תשב לבד, והיא מבהירה לי במבט לשבת קדימה, אני נכנס במושב הקדמי ואבא שלי מתחיל לנהוג.

הוא אומר לנו שלום, ומתחיל לשאול אותי שאלות רגילות.

ואני עונה לו בצורה רגילה, "הבוס אמר ככה", "אסתר חיילת שלי סיפרה לי שככה", "בעוד כמה ימים אני הולך לשם", "אני מתכנן סופ"ש הבא להיות בדירה." דיבור רגיל ויומיומי ביני לבין אבי.

 

אנחנו מגיעים לדירה שלי, ופורקים את הדברים שלנו, כל אחד מוריד את בגדי העבודה שלו ומחליף למשהו יותר נח, היא דיברה פעם ראשונה מאז הרכב והתחילה לשאול אותי שאלות מעמיקות.

"רגע, הבוס שלך זה איציק, והוא מעל אברהם, ואם הוא אמר לך ככה אז בשבילך זה משמעותי, נכון?" ואני עונה ומסביר.

"אסתר הייתה חיילת שלך בתפקיד השני, נכון? אז היא הייתה פז"מ כבר, למה היא עשתה את זה ואת זה?" ואני עונה ומסביר.

אנחנו מארגנים ביחד את המיטה, מורידים בגדים סוררים מהמזרן ומסדרים את השמיכה.

"בסוף שבוע שאתה תהיה בדירה, אתה מתכנן ללכת לשם, ולפגוש את ההוא? כשאתה בדירה לבד, אתה מתגעגע הביתה?" ואני עונה ומסביר.

אנחנו נכנסים למיטה, מתכסים בשמיכה.

התחושה שלי הייתה בעיקר פליאה, איך היא זכרה? איך היא שמה לב לכל הדקויות האלה, 5 דקות שיחה עם אבא שלי והיא שואלת אותי שאלות כאלה, שאני רואה אותם כמעמיקות, שהתשובות עליהן גורמות לה להכיר אותי יותר, להיכנס עוד יותר עמוק לנפש שלי, גורם לזה שלא יהיה סנטימטר אחד מהנפש שלי שהיא לא מכירה.

ואז התעוררתי.

לפני 7 שנים. 21 במרץ 2017 בשעה 19:42

אני אוהב לטייל, טיול אמיתי בשטח, טיול עם כל הדברים על הגב בלי פלאפון, טיול כזה מהסוג שמחליטים שטיילת מספיק ליום אחד אז פשוט נעצרים פורסים שק שינה והולכים לישון.

אחת התחושות המוזרות בטיול בשבילי זה טיפוס לפסגות, אתה באמצע עלייה, מתנשף, מתאמץ ואולי אפילו שואל את עצמך למה עשיתי את זה לעצמי, אבל אז אתה רואה את הפסגה, אתה אומר לעצמך הנה, עד לשם אני צריך להגיע, זה חייב להיות הסוף אין שום הר גבוה יותר באזור, ואז נחים, פותחים פק"ל קפה ומוציאים גיטרה ומפוחית, ואתה שם את העיניים על הפסגה הזאת ולא מוריד.

אתה מגיע לפסגה ו...

אתה לא באמת למעלה רק מה"פסגה" שהגעת אליה עכשיו, אתה יכול לראות את הפסגה האמתית...

 

ככה היה לדבר איתה בשיחה.

 

חשבת שחווית פסגות, חשבת שחווית עומקים והנה היא מצליחה להפתיע.

דבר ראשון הרגשתי רוגע, היא אמתית, יש בן אדם מאחורי המילים והיא אישה, דבר השני הקול, מלטף וכובש, ואז הגיעו הלחץ והגמגום.

 

אני חושב שתופעה מוכרת בטיפולים פסיכולוגיים שאחרי הטיפול עצמו מאוד קשה לשחזר מה היה בטיפול, מה נאמר, מה הייתה התגובה, זו התחושה שאני מרגיש כרגע, קרה כל-כך הרבה שאני לא מצליח לשים את היד על מה קרה, על איך היא אמרה את הדברים, היה שלב שחשבתי לפתוח מחברת ולצטט חלק מהמילים שלה, כי היו שם דברים שנאמרו בצורה כל-כך מדויקת שידעתי שכל ניסיון שלי לשחזר אותו יעלה בתוהו, ולכן הקטע הזה יהיה מבולבל ולא מסודר, הבעיה העיקרית שלי תהיה כשאנסה לשחזר חלקים מתוכן השיחה כשאדבר עם החכם, וזה בכלל יהיה קשה.

 

למדתי הרבה דברים חדשים עליה.

היא מלאת ניגודים, וזה מושך, אני כמעט בטוח שזה כוח הכבידה שלה, אני חושב שבגלל זה היא מצליחה לסובב אנשים כמו כוכבים שמסתובבים סביב השמש, הניגוד שלה.

היא פתוחה אבל סגורה, לרגע אתה חושב שהצלחת לראות אל תוך הנפש שלה ולרגע קורה משהו שאתה לא מבין מאיפה הוא מגיע.

היא רגישה אבל קשוחה.

היא יודעת אבל עדיין שואלת.

היא מפחידה אבל מפתה.

היא מדאיגה אבל דואגת.

 

באמצע השיחה הצלחתי לעלות על מילת המפתח, מהפנטת.

היא מהפנטת.

 

הכל בה ניגודים, וגם אם חשבת שאתה יודע משהו על עצמך היא תבוא ותדביק אותך ופתאום לך גם יהיה ניגודים.

אני אסביר, או לפחות אנסה, היא מדברת על שינוי, היא אומרת שהיא רוצה לשנות אותי, היא רוצה לעצב אותי, זה מצד אחד נשמע חלום, מצד שני נשמע לא פשוט בכלל, זה חלום כי אני רוצה ללמוד, אני צמא ללמוד, כל-כך צמא שאני עוד שנייה פותח קובץ ומתחיל לכתוב חוקים כדי לא לשכוח, אבל אני יודע שאיתה זה לא ילך, כי החוקים ישתנו לפני שאצליח לעשות SAVE.

מצד שני שינוי זה מפחיד ובפעם האחרונה שניסו לעשות בי שינוי אני נלחמתי.

 

היא מחפשת ניסיון אבל עדיין לא העיפה אותי לאלף עזאזל.

 

באמצע הכתיבה אני חווה משבר, אני לא מצליח לתפוס את זה, לא מצליח לתפוס אותה, כל ניסיון שלי לאחוז בה, או בתדמית שלה בראש שלי נכשלת, אני לא מצליח להיזכר מה היא אמרה ואיך, וזה כל-כך חשוב לי, אני יודע רק את התחושות שהיא השאירה בי.

היא השאירה בי את תחושת ההיפנוט, שאני יודע שאני אמשיך ללכת לכיוון שלה, ואמשיך לנסות ואמשיך להילחם.

היא השאירה בי חרמנות, לרגע אחד חשבתי שאני מתחרפן.

 

היא השאירה בי רצון לעוד, ועוד ועוד ועוד.

לא רציתי להפסיק את השיחה, ודקה אחרי השיחה אני כבר שולח לה הודעות ורוצה שהיא תענה.

 

האמת, חשוב לומר, אני מפחד.

ואין לי מה להרחיב על זה, אני מפחד, יכול לקרות הרבה.

 

זה מרגיש לי כמו התחושה לפני שהתחלתי את המכינה הקדם צבאית, זה היה מפחיד, מאוד, לדחות בשנה את הצבא וללכת להיות 24/7 עם אנשים שאני לא מכיר, לילד עם בעיות חברתיות כמוני זה אחד הפחדים הגדולים, להציב את עצמי בפני אתגרים כמו מסעות וטיולים קשים, ידעתי שאני אשתנה וידעתי שלא יהיה פשוט, אבל התחלתי את המסע הזה מתוך אמונה שזה מה שאני צריך לעשות עכשיו בנקודת החיים הזאת.

גם אם מסע הוא מפחיד, צריך להתחיל אותו.

אבל מה שמעניין במסעות זה שהפחד קיים רק לפני המסע, ברגע שעברת את הצעד הראשון הכל טבעי יותר, כשפחדת מהמאמצים לא תיארת לעצמך שכשתגיע לפסגה תראה נוף שיהיה שווה הכל, כשפחדת לישון בשטח לא תיארת לעצמך כמה שלווה ורוגע יש בפשטות הזאת של להירדם מול כיפת השמיים זרועה כוכבים, כשפחדת מגעגוע הביתה ולמקומות המוכרים לא ידעת כמה אתה אוהב לחקור ולגלות, וגם כשהגיעו הקשיים שהכי פחדת מהם, מצאת איך לעבור אותם, בין אם זה שיר בלב שדרבן אותך להמשיך, בין אם זה חבר שדחף אותך.

אני התחלתי כבר את המסע אז הכל כבר מרגיש הרבה יותר טבעי.

לפני 7 שנים. 19 במרץ 2017 בשעה 21:42

אני בוהה בסמן הלבן מהבהב על רקע החלון השחור מחכה ממני לפקודה כלשהיא, הרגל שלי זזה מצד לצד לצליל מקצב שהמצאתי באותו רגע, רעש פתאומי במשרד של אחד משותפיי לחדר החזיר אותי למציאות וגרם לי להבין שבהיתי במסך בלי לזוז דקה, אולי רבע שעה ואולי כל היום.

ההתרגשות מקשה עליי להתרכז, תמונות אפשריות של הערב עולות לי לראש, חלקן מדהימות אבל סבירות, חלקן מדהימות אבל לא יקרו בחיים וחלקן מאכזבות, אני ממש לא יודע מה לצפות, כל המידע שקיבלתי ממנה היה כתובת ו"תהיה פה ב20:00", חלק בי אמר לי לצפות להרבה חלק בי ניסה להרגיע.

כל היום התרחשו מאבקים בראש שלי בין החלקים האלה וגרמו לי לאבד ריכוז ולצוף לעיתים קרובות, הסמן המשיך להבהב ואז החלטתי שעבדתי מספיק לאותו יום, נעלתי את המחשב אספתי את הדברים שלי ויצאתי לכיוון הדירה שלי.

 

כשהגעתי לדירה חישבתי זמני התארגנויות והבנתי שיש לי הרבה יותר זמן מהדרוש, אז התקלחתי, התגלחתי, התלבשתי, הסתדרתי, התבשמתי וניסיתי להרגיע את ההתרגשות הגוברת, גם אחרי כל ההתארגנויות האלה נשאר לי הרבה זמן, רציתי לנצל אותו על מנת לארגן הרצאה שאני אמור להעביר בעוד כמה ימים אבל לא ראיתי איך אצליח להתרכז בלחץ כזה, ולכן כדי להסיח את דעתי ולהעביר את הזמן הכי מהר שמתי פרק של סדרה.

הסדרה נגמרה ויצאתי מהדירה, חושש אולי יהיה עומס בתנועה למרות שהיא גרה לא רחוק ממני, הגעתי לכתובת ומצאתי חניה די בקלות, וראיתי שנשארו לי עוד 20 דקות, יצאתי מהרכב לנשום קצת אויר, אבל נכנסתי מיד חזרה כי לא רציתי להקדים ולדפוק בדלת לפני הזמן.

המח שלי עבד שעות נוספות וניתח מצבים אפשריים להתקדמות הערב הזה, הצד השפוי שמטיף לרוגע ולהנמכת ציפיות ניצח בקרב הזה, אמרתי לעצמי "תירגע, תנשום עמוק, תסדיר את המח שלך לפני שאתה נכנס, זה כנראה עוד פגישה שבה הם יכירו אותך ולא יותר מזה, זה לא יהיה שונה מהפגישה בבית קפה, הם רק ישבו איתך, דיברתם והכרתם אחד את השני."

 

היא שלחה הודעה "אם אתה מקדים אתה יכול לעלות, זה בסדר". איך שהיא קוראת אותי...

עליתי, נעמדתי לפני הדלת עם מספר הדירה שקיבלתי ונשמתי עמוק, עצמתי עיניים לשנייה ואז דפקתי.

בשקט שלאחר הדפיקה שמעתי טלוויזיה פועלת, נשמע כמו חדשות, הלב שלי דפק כששמעתי צעדים מגיעים לפתוח את הדלת, ואז היא פתחה את הדלת, "היי, בוא כנס" היא אמרה מחייכת והחוותה בידה לפנים הדירה, לא כל-כך ידעתי איך להגיב, אם להושיט ידיים לחיבוק, ללחוץ יד או פשוט להיכנס, בחרתי להיכנס.

נכנסתי לדירה והתקדמתי לסלון, ראיתי אותו יושב על הספה וצופה בטלוויזיה, הוא הסתכל בי, ואמר "היי" פשוט, כמו שני חברים שהתראו לא מזמן, לא מובך, לא מחמם, פשוט רגיל.

"שב שב" שמעתי מאחורי והתיישבתי על הספה שלא פונה לטלוויזיה היא נעלמה מאחוריי ולרגע הייתה שתיקה מתוחה באוויר, בחרתי לבהות בטלוויזיה כדי לא להיראות יותר מדי בלחץ ואז היא הצילה אותי שוב "אתה רוצה משהו לשתות?" היא שאלה מכיוון המטבח, השאלה תפסה אותי לא מוכן, משום מה לא ציפיתי שישאלו אותי את זה, ניסיתי להתחיל לדבר אבל הלחץ גרם לי לגמגם קצת "אממ... לא תודה, אני בסדר" אמרתי משפיל מבט.

"אתה בטוח?" היא שאלה "נראה לי שאתה צריך" היא הוסיפה.

"טוב, אז קפה יהיה מעולה" אמרתי.

לאחר כמה דקות היא נכנסה עם שלוש כוסות קפה ועוגיות, כשראיתי אותה נעמדתי מתוך אינסטינקט להציע עזרה והיא אמרה "מה יש לך? שב, אתה אורח פה".

התיישבתי והיא הניחה את הכוסות על השולחן.

היא התיישבה על הספה לידי, לא צמודה, אבל על אותה ספה, הנוכחות שלה כל-כך קרוב אליי גרמה לי לזוז באי נוחות.

"אז איך היה לך היום?" היא שאלה.

"טוב מאוד, עבר מהר..." עניתי בקול רפה, לקחתי את כוס הקפה כי הפה שלי התייבש לגמרי ושתיתי, "קפה טוב" הוספתי.

לאט לאט השיחה התפתחה, ומצאתי את עצמי מדבר איתם על פוליטיקה וחדשות, בכל פעם כשהסתכלתי לכיוונים אחרים בבית הגנבתי מבט אליה, מנסה לקלוט כמה שאני יכול מגופה ומהלבוש שלה, החשש שלי הלך והתפוגג ולרגע הרגשתי נינוח, כמו שיחת סלון בין חברים, בפעם הראשונה בערב נשענתי על הספה ואני חושב שפלטתי אנחת רווחה קטנה.

ואז זה קרה.

 

הוא נעמד ואסף את הכוסות והצלחת והלך למטבח.

פתאום היה לי מאוד ניכר שרק אני והיא בחדר, הלב שלי התחיל לדהור והנשימה שלי קצת נעתקה, אני לא יכול להסביר למה.

עצמתי עיניים ונשמתי נשימה עמוקה.

מכירים את זה שנכנסים לאיזה בניין בשעת צהריים כשיש עוד אור בחוץ וכשיוצאים אחרי זמן קצר כבר חשוך לגמרי? מכירים את ההרגשה שכל האווירה השתנתה? ככה הייתה עצימת העיניים הזאת, ככה הייתה הנשימה העמוקה.

פתחתי עיניים והכל פתאום היה שונה, אני יכול להישבע שהטלוויזיה נכתבה מעצמה, אני יכול להישבע שהאור התעמעם מעצמו, היא פנתה אליי ואני כמעט בטוח שהיא זהרה קצת יותר, אבל יותר מהכל, יותר מהכל העיניים שלה השתנו, המבט שלה הפך למבט שלא ראיתי מימיי במציאות, מבט חד, מפוקס, מבט שמשדר שליטה.

היא הסתכלה אליי ישר בעיניים, בפעם הראשונה, נינוחה לגמרי, מרגישה בנח כשאני מהצד השני פקעת רוטטת של רגשות, פחדים ומחשבות, המח שלי עבד בתפוקה מלאה וניתחתי המון פרטים קטנים, תגובה מוכרת שלי ללחץ, פתאום ראיתי את העפעפיים שלה מאוד ברור, שמתי לב לצבע של הכפתור על חולצתה ואפילו זיהיתי את סוג הברגים שיש בשולחן.

מבעד לכל הלחץ והרעש אצלי בראש הצליח לחדור הקול שלה "אתה בטוח שאתה רוצה להמשיך?" היא שאלה, רגועה ושלווה.

רציתי לומר כן אבל לא הצלחתי למצוא מילים אז הנהנתי בראש ופלטתי אויר.

"תעמוד" היא אמרה, נעמדתי, הצמדתי רגליים אחת לשנייה מתוך אינסטינקט ישן מהצבא, אני חושב שהיא קלטה שכמעט נעמדתי דום וחיוך קטן הופיע בצד הפה שלה.

"רד על ארבע" היא אמרה, הקול שלה כאילו הפך יותר צלול ונכנס יותר עמוק למוחי.

קפאתי, רציתי כל-כך לעשות את זה מידית אבל כל הגוף שלי היה קפוא, המח שלי התרוצץ וניסה לשלוח פקודות לגפיים, מתוך הלחץ נזכרתי שהיא תמיד אמרה לי לתאר מה אני מרגיש כשאני בלחץ ולא רק לשתוק, אז אמרתי "אני מפחד".

היא חייכה חיוך מרגיע "אני יודעת".

החום של המילים שלה גרם לי להרגיש שהיא שומרת עליי מהלא נודע ושולטת בכל מה שקורה וזה הצליח להפשיר לי את הגפיים, ירדתי על ארבע מולה, מסתכל עליה הפעם מלמטה, החיוך שלה גדל וגרם לי לפרפר מהתרגשות.

היא הושיטה יד לכיוון הפנים שלי וליטפה לי את הלחי עם גב היד שלה, זה המגע היחיד שהיה בינינו עד עכשיו והרגשתי שהיא משאירה כוויה בכל מקום שהיא עברה "מתוק" היא אמרה וגרמה לאחת הרגליים שלי לרעוד.

המשכתי להסתכל עליה מלמטה אבל היא העבירה את היד שלה לראשי והורידה אותו למטה.

הסתכלתי למטה, מת להמשיך להסתכל עליה ולראות את הצעדים הבאים שלה אבל היא הבהירה את הכוונה שלה בצורה די חדה ונאבקתי לא להרים את ראשי ולהסתכל עליה.

 

היא נעמדה, והתחילה להסתובב סביבי באיטיות, הרגשתי כמו כבש שמבין מה נגזר עליו כשהאריה מסתובב סביבו, אחת הרגליים שלי רעדה והזין שלי נעמד, הרגשתי את המבט שלה סורק כל חלק בגופי והרגשתי כל-כך חשוף אבל כל-כך בטוח באותו זמן ואז היא העבירה יד על הגב שלי, מתחילה מבסיס העורף ויורדת לאט לאט עד לתחת, זה שלח צמרמורות בכל גופי וגרם לי לפלוט אנחה קלה.

"אני רוצה להשתעשע בך קצת" היא אמרה "קום ותתפשט".

קמתי והתחלתי להתפשט, מוריד בהתחלה את הבגדים הכבדים, סריג וחולצה, היא המשיכה להסתובב סביבי וכשפתחתי את החגורה היא נעצרה מולי, קרובה אליי, כל-כך רציתי להושיט יד, ללטף, לגעת אבל עצרתי את עצמי. לרגע מצאתי את עצמי מסתכל לה בעיניים וקצת טובע בהם אבל סטירה מפתיעה החזירה אותי למציאות, ניערתי את הראש בבלבול ושמעתי "יש לך משימה" והיא הפנתה מבט למכנסיים שלי.

התעשתי והמשכתי במלאכת הורדת המכנסיים ואז שמתי לב שהוא יושב בצד ומסתכל עלינו במבט מרוצה, הרגשתי שהוא מבין מה עובר עליי בפנים.

קיפלתי את המכנסיים והנחתי אותם בערימה עם שאר הבגדים שלי מקופלים, נשאר להוריד רק גופיה ובוקסר, הושטתי יד אל הגופייה ואז היא אמרה, "התחרטתי, תישאר ככה".

נשארתי לעמוד, הרגשתי חשוף מאוד והיא התיישבה על קצה הספה. היא אמרה לי "תעמוד פה" והצביעה ליד הרגליים שלה, ביצעתי.

היא הניחה יד על הגב שלי וכופפה אותי והמשיכה לכופף אותי עד שהתכופפתי מעל הברכיים שלה, התחת שלי מוצג לראווה בדיוק מעל הרגליים שלה, הרגשתי כל-כך חשוף, כל כך פגיע.

 

היא החלה ללטף לי את הגב והתחת, הפשילה לי את הבוקסר, והניחה יד על אחד מהפלחים, ידעתי מה הולך להגיע והכנתי את עצמי, הספקתי לראות את צל היד שלה מתרומם ואז הרגשתי מכה, התנשמתי ופלטתי אנחה, והרגשתי איך צמרמורת יוצאת מהמקום של המכה ומרעידה את כולי, ראיתי את היד שלה עולה שוב והכנתי את עצמי לעוד מכה, המכה הגיע בפלח השני. התחת שלי התחיל לבעור והיא לא הפסיקה, אחרי עוד שתי מכות בכל צד הרגשתי כבר שאני מאדים והיא הניחה יד על התחת שלי והרגישה את החום מרוצה מעבודתה, אחרי זה היא ליטפה את התחת שלי בעזרת הציפורניים וגרמה לי לרעוד בכל הגוף עד שכמעט נפלתי, המגע המלטף של הציפורניים על התחת הבוער שלי טירף אותי, ראיתי את הצל של היד שלה מתרומם שוב והתכווצתי מתכונן לעוד מכה אבל היא לא הגיעה.

"אתה מתכונן למכות שלי?" היא שאלה.

לא הצלחתי לענות, הנשימה שלי לא הייתה סדירה אז הנהנתי הידיים שלי התחילו לכאוב מהתנוחה והתחלתי לרעוד גם ברגליים.

"תענה לי" היא אמרה שוב קולה רציני יותר ומאיים יותר "אני רוצה לשמוע"

"כן" אמרתי ברעד.

"אתה רואה את הצל שלי?"

"כן".

הרגשתי אותה מושיטה יד לקצה הספה, איפה שידעתי שיש שידה ושמעתי מגירה נפתחת, "שים את זה עליך" היא אמרה וראיתי כיסוי עיניים נזרק ליד הידיים שלי, ביד אחת שמתי את כיסוי העיניים כשהיד השנייה תומכת בי שלא אפול.

 

הכל היה חשוך, לא ראיתי כלום ואז הגיע מכה, ועוד מכה, נאנחתי בקול אחרי כל מכה, ניסיתי להיות שקט אבל האנחות נפלטו ממני בלי שליטה, התחלתי להסתחרר, קצת לאבד אחיזה במציאות, ניסיתי לתזמן את המכות כדי להתכונן אבל לא הצלחתי, המרווחים היו אקראיים, לפעמים עבר נצח, ולפעמים המכות היו מהירות.

היא נעצרה לזמן ארוך, ניסיתי להבין מה קורה אבל לא הצלחתי, ואז הרגשתי אותה שורטת אותי בגב, ממש נועצת את הציפורניים שלה, "אאההההה" פלטתי בלי שליטה. היא צחקה קצת ואמרה "מתוק", המילה הזאת תמיד חיממה לי את הלב אבל עכשיו במצב הזה היא הבעירה את כולי.

 

שמעתי צעדים, הבנתי שהוא נעמד והתקרב אלינו.

היא עצרה, כלום לא זז, ואז הרגשתי יד אחרת מחוספסת יותר, גדולה יותר, מונחת לי על התחת, מלטפת, בוחנת... רעדתי ממש, פחדתי מהמכה שלו אבל התמכרתי גם למגע שלו, ואז היד שלה ליטפה לי את הגב על השריטות, מחזקת אותי לקראת מה שעומד לבוא.

 

פתאום היא דחפה אותי, איבדתי את מעט שיווי המשקל שהיה לי ונחתתי על הרצפה, לא ידעתי מה קורה, לא ידעתי מה לעשות, היה שקט, שמעתי תנועות, שמעתי בגדים זזים אבל כל מה שהרגשתי זה את הרצפה הקרירה את התחת הבוער שלי ואת הגב השרוט שלי, אני חושב ששמעתי אותם מתנשקים, נשמתי עמוק.

ואז הרגשתי רגל, מגששת לי בין הרגליים, מחפשת את הזין שלי, כשהרגל מצאה את מבוקשה פלטתי אנחה, הייתי כל-כך רגיש שכל נגיעה קטנה גרמה לי להתפתל, ואז הרגל עלתה והתקרבה אליי לפנים, מלטפת אותי קצת, רציתי כל-כך לנשק, התלבטתי אם להסתער או לבקש רשות ובדיוק כשאספתי אויר כדי לדבר שמעתי "תנשק".

הסתערתי על הרגל תופס אותה ביד אחת ומנשק, היד שלי גלשה קצת לכיוון הירך החלקה שלה, והזין שלי כבר עמד להתפקע, המשכתי לנשק את הרגל ואני חושב ששמעתי נשיקות אחרות.

התרכזתי במשימה שניתנה לי, החלטתי להעיז ולהתקדם עם הנשיקות לכיוון הירך, שמעתי אותה פולטת אויר והנחתי שאני עושה עבודה טובה.

בשלב הזה היה לי ברור שהם מתנשקים, אבל לא ידעתי בדיוק מה המצב, המשכתי להתקדם במעלה הירך מנשק, לפעמים מוצץ קצת, זה סחט ממנה קולות הנאה בין נשיקה לנשיקה שלהם, וזה דירבן אותי להמשיך.

המשכתי לעלות לכיוון המפשעה וציפיתי כבר להרגיש את החצאית שהיא לבשה אבל הופתעתי להרגיש רק תחתונים, הייתי ממש קרוב לכוס שלה ויכולתי להריח אותו, התלבטתי מה לעשות, שמעתי אותם מתנשקים והמשכתי לנשק את הירך הפנימית, מתקדם לאט לאט לכיוון הכוס, מחכה להרגיש אם מישהו עוצר אותי, שום דבר לא אותי אז נישקתי את הכוס עצמו מרגיש את הרטיבות מבעד לתחתונים.

היא נאנחה "אוייי" רק הקולות שאני גורם לה היו מספיקים לי לגמור ויד אחת שלי נשלחה אל הזין שלי מבלי שליטה, יד שנייה שלי תופסת לה בירך, נישקתי את הכוס דרך התחתונים, מעמיק את הנשיקה כל פעם ואז התחלתי ללקק את התחתונים שלה מה שסחט ממנה עוד קולות, ועוד אנחות.

הנשיקות שלהם הפסיקו ושמעתי הרבה בגדים מתחככים ולא ידעתי מה קורה אבל אז הרגשתי יד על המצח שלי דוחפת אותי אחורה, איבדתי שיווי משקל ונפלתי על התחת, שולח זרועות אחורה כדי לא להיפגע בראש, לא ידעתי מה קרה, ומה עשיתי לא נכון, הקשבתי כדי לקלוט עוד פרטים ושמעתי רק בגדים מתחככים ואז שמעתי אותה גונחת... "כן... כן..."

הבנתי מה קרה, הוא לקח את מקומי "כן, כן, עם הלשון" היא אמרה ואני השתגעתי, דמיינתי את הריח שלה ורציתי להיות זה שדוחף לה לשון, מחפש לה את הדגדגן ומנסה לגרום לה לגמור.

היד שלי נשלחה אל הזין שלי שוב שטפטף קצת נוזלים החוצה, לא יכולתי לעצור את עצמי ושפשפתי קצת, פחדתי לגמור, לא ידעתי עדיין את החוקים אבל כל האווירה שיגעה אותי, הגניחות שלה רק התגברו "כן..  כן... בדיוק שם."

"מה אתה עושה שם..." היא אמרה תוך כדי אנחות והנחתי שהיא מתכוונת אליי "אתה... אוייי.. רוצה לגמור?" היא גנחה.

הנהנתי בראש בתחינה חרישית.

"תגמור... אני מרשה לך... תגמור אוייי כןןן שם, תדחוף את הלשון שלך כן..."

שפשפתי מהר את הזין שלי כמעט מתפוצץ, גונח לעצמי, מדמיין את הכוס שלה, מרגיש את התחת שלי עוד בוער, "כן! כן! אני גומרת! כן!" היא צעקה ואני התפוצצתי גם.

היא המשיכה לגנוח ולהיאנק כשהיא גומרת.

אני קרסתי על הרצפה, מתנשם, רועד, מנסה עוד להבין מה עבר עליי, הזין שלי עוד ביד שלי מלא בזרע.

 

 

לפני 7 שנים. 16 במרץ 2017 בשעה 5:48

במילה אחת נזרקתי למציאות שלא הכרתי.

במילה אחרת גיליתי שאני דלוק על בן אדם שלא הכרתי.

אחרי כמה שעות שיחה היא הצליחה להציב אותי על קרקע בטוחה כשקן שמש מלטפת.

וזה במילה אחת פתאום אין מתחתי בכלל קרקע ואני נופל, נופל מהר.

נפלתי עד שהיא אמרה עוד כמה מילים ונפלתי לתוך מים, לא מתתי אבל אני צריך לשחות.

שחיתי, נאבקתי, ואז רק עם מילים פתאום הרגשתי קרן אור חמימה מלטפת.

לאחר עוד כמה מילים הקרן נעלמה המים נהיו קפואים שוב והכיוון שאליו שחיתי נעלם מהאופק.

הייתי אבוד במים הקרים ופתאום היא זרקה לכיווני גלגל הצלה, נשכבתי עליו באפיסת כוחות, בטוח שזה נגמר, ואפילו מעיז לנשום לרווחה.

בום! אני ביער בהתחלה זה היה יער נעים, מרווח, מואר, ואני מתחיל לחקור ולטייל ביער בחדוות טיול.

לפתע היער שינה את פניו, רק בגלל מה שהיא אמרה, פתאום חיות טרף מעבר לפינה, צריך להיזהר במה אתה אומר ואיפה אתה דורך.

ואז הוא נסגר לגמרי, אפלה, לא רואים כלום אני לא יודע לאן ללכת לא יודע לאן לפנות

פתאום היא הגיעה משום מקום, חיבקה אותי מאחורה, חיממה אותי יותר מלבה, ובאתי להסתובב לראות אותה, והיא נעלמה.

מילה קטנה שלה ואני במדבר.

הכל ריק, לא מפחיד, לא כיף, לא מרגיע, לא מלטף, לא מסוכן ולא בטוח.

היא לא אמרה כלום והיה רק מדבר, בהתחלה אתה אמיץ אתה אומר יהיה טוב, ואז אתה מתחיל לחשוב שהיא שמה אותך פה בכוונה, ואז אתה חושב שהיא שכחה, ואז אתה מתחיל לבכות אבל אין מי שישמע אותך, אז אולי לא בכית בכלל, והיה הרבה מדבר וכמעט יצאתי מדעתי ורעדתי והתפתלתי.

ואז הגיעה עוד מילה שלה והתחלנו שוב.

זהו תקציר הימים האחרונים שלי.

 

פעם ישויות שהיו משנות את כל העולם במילה היו נקראות אלות, קוסמות, מכשפות.

היום זה פשוט היא.

לפני 7 שנים. 14 במרץ 2017 בשעה 17:07

הקדמה והחלק הראשון של סדרת "ואז התחלנו לדבר" 

 

⁠⁠⁠#2

אני יוצא מהרכב ונועל אותו מאחורי, מתחיל להתקדם לעבר הכניסה הראשית, אני נכנס בשער הראשי ומחפש שלט הכוונה כלשהוא שירמוז לי איפה אני נמצא ולאן אני צריך ללכת, אחרי שאני מגלה שעל שלטי ההכוונה שאני רואה לא מוזכר המקום שאני מחפש אני פונה לשומר ושואל אותו.

 

השומר נחמד מאוד ויוצא מהתא שלו ומכוון אותי תוך כדי הצבעה ומרגיע אותי שזה ממש קרוב, התחלתי ללכת בכיוון שהוא הראה לי והבנתי למה הוא הרגיש צורך להרגיע אותי על קרבת המקום, כדי להגיע לבניין שאני רוצה צריך ממש לחצות חורשה ואני מניח שרוב האנשים מרגישים שזה כבר לא אותו קמפוס ובטוחים שהם טעו בדרך.

אני מסיים את השביל של החורשה ומתקרב לבניין, כאן שלטי ההכוונה תורמים קצת יותר ואני מבין את הכיוון הכללי שאני צריך ללכת אליו, בדרך על ספסל יושבת מישהי וקוראת בספר ומחברת פתוחים, אני מחליט לשאול אותה להכוונה.

"סליחה" אני שואל והלב שלי קצת מעלה דופק.

היא מרימה את הראש ומחייכת.

"את יודעת איפה זה מרכז ייעוץ ורישום?" אני מרגיש שיש לי מבט מבולבל.

"בטח" היא אומרת וממשיכה לחייך "זה ממש פה מעבר לפינה אתה תראה את הספרייה והמרכז בדיוק מולה" בזמן שהיא מדברת אני קולט שהחומר שהיא קוראת נראה כמו חומר של מדעי המחשב. "תודה" אני מסדר את התיק על הגב וממשיך הלאה.

 

ההנחיות שלה היו מדויקות ומצאתי את המקום בקלות, הפגישה החלה מיד והיועצת הסבירה לי על מסלול מדעי המחשב, עלויות תהליך הרישום וכל המסביב.

 

כשיצאתי הלכתי באותה דרך, דרך אותו שביל, הגעתי קרוב לאותו ספסל וראיתי שהיא עדיין יושבת שם.

אז התחיל המאבק במח שלי.

"תדבר איתה" צד אחד אמר "אתה יכול לפתוח אחלה שיחה על הלימודים, מה אכפת לך".

"לא לא" הצד השני מנסה להתחמק "היא נראית עסוקה, מה הקטע שלך להפריע לה?"

"פשוט תשאל אותה אם אפשר להפריע לה שנייה, היא הייתה נראית נחמדה מאוד מקודם"

"לא! אני לא מעיז, גם ככה לא ייצא משהו"

 כבר הייתי מרחק 3 צעדים ממנה.

"אל תפספס את ההזדמנות, איך שאמרו לך פעם מקסימום תצליח, מה אכפת לך?"

"לא!" 2

 צעדים

"נו!!! תנסה רק תנסה"

 צעד אחד

"לא"

היא מרימה את הראש, ואחרי שזיהתה אותי חייכה ושאלה "הסתדרת?"

הקול הראשון התלהב "נו! היא עשתה בשבילך את כל העבודה החלק הקשה מאחורינו, דבר איתה"  "כן, הסתדרתי" אמרתי לה ועצרתי לרגע מנסה לאזור עוד קצת אומץ "תגידי, מה את לומדת?" שאלתי ואני בטוח שהקול שלי רעד.

"מדעי המחשב" היא ענתה  

"גם אני בדיוק חושב ללמוד את זה" החזרתי.

היא סגרה את המחברת והספר.

 

ואז התחלנו לדבר...

לפני 7 שנים. 13 במרץ 2017 בשעה 21:25

מחטים חמות וגדולות שמגיעות ישר ללב, הן חייבות גם לצאת?

חייב להוציא אותן בזהירות? חייב איש מקצוע?

האם אדם יכול להמשיך להתהלך בעולם עם מחטים חמות וגדולות שמגיעות ישר ללב?

לפני 7 שנים. 12 במרץ 2017 בשעה 16:37

לפני כמה ימים בעקבות הרצאה ששמעתי בטד החלטתי לנתב את הכתיבה שלי למקומות חיוביים, להשקיע את הזמנים שאני מצליח להקדיש ליצירה וכתיבה למקומות שבהם אני גם רוצה להיות.
מכיוון שאני בחיפוש אחרי בת זוג ומכיוון שהמכשלה העיקרית שלי היום זה להתחיל לדבר עם בנות ממש המילה הראשונה, אחרי המילה הראשונה אני הרבה יותר טוב, אז בגלל שזה הקושי הכי גדול שלי, החלטתי לכתוב סיפורים קצרים בהם אני מעיז להתחיל לדבר עם בחורה, אני מכוון שזה יהיו סיפורים מאוד מציאותיים ולא בסגנון של "מישהי כוסית-על נכנסה למעלית והמעלית נתקעה מפה לשם שכבנו" אלא סיפורים מציאותיים מאוד, רגילים מאוד ובסופם רק התחלת שיחה.
את המשך השיחה אפילו אני לא כותב כי מבחינתי לא משנה מה קרה בשיחה, אם הצלחתי לבקש ממנה מספר, אם היא תפוסה, אם היא הביאה לי מספר מזויף, בשלב הראשון לפתוח את הפה ולהגיד מילים ראשונות זה כבר הצלחה.
אני קורא לסדרה הזאת "ואז התחלנו לדבר..."

#1

הדלתות נפתחו ונכנסתי לקרון הרכבת, הסתכלתי מסביב לחפש מקומות פנויים ובמבט קצר ראיתי שפרטיות לא תהיה לי בנסיעה הזאת, רוב המקומות היו תפוסים ואז נוסעת קמה ופינתה מושב זוגי.
התיישבתי קרוב למעבר והנחתי את התיק על המושב שלידי.
"התחנה הבאה, בני ברק" נשמע הכרוז והרכבת התחילה לנוע, כדי לשפר את הסיכויים שאצליח לדבר עם מישהי החלטתי לנסות לא להתחבר לפלאפון ולמוסיקה.
בתחנה הבאה נפתחו הדלתות ועלו נוסעים נוספים, המקומות הפנויים נתפסו ונוצר העומס הרגיל במעבר של האנשים שעומדים, אחת מהעומדות תפסה את העיניים שלי ושאלה במבטים האם המקום שלידי פנוי, החזרתי לה שהמקום פנוי והיא נדחסה בין כולם והגיעה למושב לידי ומלמלה "תודה רבה".
היא התיישבה וסידרה את התיקים שלה לנוחות מירבית ואז הבחנתי שיש לה תיק שבוודאות לא מיוצר בארץ כנראה באחת מארצות מזרח אסיה ונמכר כמזכרות לתיירים, על ידית התיק ראיתי את התגית שמקבלים כשעולים למטוס עם מזוודה.
בלי לחשוב יותר מדי אמרתי "עם תיק כזה עולים לטיסה?"
"וואי אתה לא מבין כמה התיק הזה הציל אותי בטיסה חזרה לארץ" היא ענתה.
ואז התחלנו לדבר...

לפני 7 שנים. 7 במרץ 2017 בשעה 20:45

אזהרה: הקטע הבא מבולבל ולא מסודר זה סתם פריקה.

 

לכל אנשי המתגים

אני מצטער, אני באמת מצטער, אני לא כמוכם, אני מנסה ואני לא מצליח.

אין לי את זה, פשוט אין לי, לא יוצרתי ככה, לא חונכתי ככה, לא יודע איך תקראו לזה אבל בשורה התחתונה, אין לי את זה.

אתם תמיד אומרים לי "תעבור הלאה" או "תתנתק מזה" והכי כיף "תתקדם" אבל אני לא יכול, אני מאוד מנסה, אבל אין לי את המתג הזה, אני מצטער.

אני לא יכול פשוט לכבות את הרגש, אני לא יכול לחתוך את העבר, אם נאמר את האמת אין לי מושג איך אתם מצליחים בכלל לעשות את זה, איך אתם בכלל חושבים שאני יכול פשוט לשמוע את מה שאתם אומרים ולהגיד לעצמי, "אהההה לעבור את זה, להפסיק לחשוב עליה! וואלה רעיון מעולה, איך לא חשבתי על זה, אין בעיה רק תן לי להגיע למתג ואני מכבה את הרגש!"

אני לא יכול, והסיבה הפשוטה היא שבאמת הייתי שם. הייתי בקשר הזה, לא ריחפתי, לא צפתי ולא זרמתי, הייתי בו באמת, אהבתי באמת.

כשתפסתי את עצמי פעם חושב "וואו כמה שהיא יפה" אז עצרתי לרגע ורשמתי את זה.

כשהייתי מרגיש שהלב שלי מתמלא מאושר השתדלתי לזכור את זה.

בכל פעם שהיא קראה לי בחמידות הלב שלי קפץ ולא רק כי היא קראה לי אלא כי זה סוף סוף קרה, אני מרגיש שייך באמת.

כשהייתי מלטף לה את הגב והעיניים היו מתגלגלות והגב שלה מתקמר בלי שליטה הייתי שותה את הרגע עד הסוף.

הייתי ברגעים האלה ולא נתתי לשום דבר להיכנס לי לראש ולהרוס לי את החוויה כי חשבתי שזה מגיע לה, כי כולנו בסופו של דבר ממצים קשרים כי מתישהו זה יגיע השלב שאתה לוקח אותה כמובן מאליו, ואני כל-כך ניסיתי לא להגיע למצב הזה והשיטה שלי הייתה להאדיר את הרגעים הגדולים, להזכיר לעצמי שהיא לא מובנית מאליה, ש6 שנים רדפתי אחריה.

זה שלכם כל-כך קל לכבות את הרגשות שלכם זה לא אומר שלכולם זה קל כל-כך, אין לי מושג למה יש לכם את היכולת הזו, אולי לא באמת הרגשתם, אולי לא באמת אהבתם, אולי לא נכוויתם כמו שנכוויתי, לא יודע. אבל תבינו שזה לא אותו מצב, אתם זה אתם ואני זה אני.

 

אתם מבינים, אנשי המתגים?

הייתי שם שנה ושמונה חודשים, אז ברור שעכשיו אני עוד נזכר.

ברור שמבטא בריטי מכווץ לי את הלב כי אני נזכר בה.

ברור שאני חושב עליה כשדמות בסדרה שראינו יחד עשתה את מה שאמרתי שהיא תעשה כשראינו יחד את העונה הקודמת.

ברור שאני אעצור בכי כשאשמע את השיר האהוב עליה.

ברור שארצה לשבת איתה לשיחה לפרוק את הדברים השטותיים ביותר.

ברור שארצה לדעת אם היא גם חושבת עלי.

ברור שיהיו לי רגעים שאני נופל לתוך עצבות כי אני מתגעגע.

 

אז אני מצטער שלא הצלחתי לכבות את הרגש, ושאני חופר לכם עליה עדיין אבל לאחרונה כולכם התרחקתם ממני, לא רק אנשי המתגים, כולכם כמעט חוץ מ2 שעוד נשארו בסביבה ומצילים, יותר נכון מצילות אותי מעצמי.

זה הכי אנוכי שלי אבל אני רוצה שפשוט תקשיבו לי, תשמעו על עוד מקרה מצער יותר או פחות כשנזכרתי בה, תאזינו לי כשאני פורק כמה רע לי כרגע ורק תחבקו אותי, תגידו לי "מובן שזה עוד כואב לך, זה לגיטימי", אתם לא חייבים להביא לי עצות איך לשפר את המצב, אתם רק צריכים להקשיב.

אני משתדל מאוד לעשות את זה בשבילכם, כולכם, אבל ברור שיש לי נפילות, ברור שגם אני יוצא אנוכי ומרוכז רק בעצמי.

 

זה לא שאני תקוע עליה עדיין, כן?

יצאתי לדייטים וניסיתי להיפתח וזה עובד לי לסירוגין, אבל אני פשוט נזכר כי אני נזכר, דברים מתקשרים אליה כי זה מה שהמח עושה כברירת מחדל אין לי שליטה על זה, אני עובר ברחוב ורואה משהו שקשור אליה ובום הזיכרון בראש.

אני נושם לרגע לרווחה ופתאום מבין שאני לבד לגמרי, ושאין לי בן אדם קרוב אליי לידי שאני יכול לדבר איתו, אז בשניות אני חושב עליה.

זה עובר, אין ספק אני מרגיש שאני בישורת האחרונה של כל הבוץ הזה, אבל הייתי צריך לפרוק את זה ולהגיד לכם שאני לא מסוגל, חשבתי שהקטע הזה יצא יותר עצבני ולוחמני כלפי אנשי המתגים אבל משום מה יצא לי יחסית רך.

 

**אני לרגע לא מניח שאני באמת עברתי דברים קשים יותר מכל מי שקורא את הקטע זה הגזמה לצורכי הגזמה**