המסע שלי

רכבת
אתה יושב בתחנת רכבת, מחכה, בינתיים אתה שומע מוזיקה בנגן. טוב לך, אתה מצליח להתמכר למוזיקה, הגוף שלך זז מעט עם הביט ואתה לא מרגיש את הזמן עובר כי כיף לך.
פתאום אתה רואה מישהי ברציף ממול, היא יפה, כל-כך יפה שנשימתך נעתקת המוזיקה מתערפלת לך בראש, הצלילים כבר לא כובשים אותך, היא כן.
היא לפתע קולטת אותך גם, ועולה לה חיוך על הפנים והוא מעיד ללא ספק שהיא מרוצה ממה שהיא רואה. היא מתגרה בך עם עיניה מחייכת כאילו מבקשת שתבוא. אתה נלחץ אבל מצליח להוציא חיוך חזרה, בא לך ללכת אליה, באמת שבא לך ואפילו השרירים שלך מתכוננים לזה, אבל אז אתה נזכר באכזבות שלך, הפחד מתחיל להשתלט עליך אתה אומר לעצמך שאישה כזאת אתה בחיים לא תשיג, ואתה נסוג, שרירי הרגליים שלך נרפים, ומשהו בך כבר מוותר, אתה מתרץ לעצמך בזה שלא תמצא איך לדבר איתה ועוד אכזבה מתווספת לרשימה שלך.

אתה ממשיך להסתכל עליה והיא פתאום מזיזה את ראשה ומסמנת לך לבוא, בחצי תחינה חצי פקודה, לבך מאיץ ואתה מתמלא אומץ זה כבר לא רק בראש שלך, היא רמזה לך, ממש לך. אתה שואב כל-כך הרבה מהחיוך ותזוזת הראש, היא אפילו תופחת בידה על המקום הריק לידה ומסמנת לך איפה לשבת.
ופתאום זה מחלחל לך, שזאת היא. היא בדיוק מי שאתה מחפש אבל בדיוק. אתה יודע שהיא תהיה האחת שתכבוש אותך, ותשחרר כשצריך, היא תאהב אותך, היא תפנק אותך, היא תשתף אותך, היא תקשיב לך, היא תגרום לך לרקוד ואתה תגרום לה לשבת, היא בדיוק לך, כמו כפפה ליד. זה ברור זהו גורל. ואני יודע מה אתה חושב עכשיו "אי אפשר לדעת רק ממבט" אבל אני אומר לך שאתה יודע שהיא האחת כמה שתנסה לברוח מההרגשה הזאת היא תתגבר, וזה מתחיל לרעום בך כמו תופים, ואתה מוריד את האוזניות ומקפל אותם לכיס, אתה לא הורדת את העיניים ממנה אפילו לשנייה, ואתה כבר בטוח בזה, אפילו אתה השתכנעת.

השרירים שלך כבר פועלים ואתה נעמד, והיא רואה את זה וצוחקת ואתה לא מסיר ממנה מבט ואתה מתקדם לעבר המדרגות כדי ללכת אליה, ומוזיקת הגורל כבר מנגנת לך בראש אתה מחייך אתה כבר מרגיש שחייך משתנים, ויש לך הבזקים על מה תגיד לה לראשונה, איך תציג אותה להורים, אתה מנחש את שמה. ואתה הולך בלי להסיר ממנה מבט, קצת נתקע באנשים אבל לא מרגיש, היא מחייכת ומצפה, רואים את זה עליה, היא מסדרת את ישיבתה, והחיוך שלה לא יורד, העיניים שלה נעוצות בך חזק כמו ששלך בה. ואתה יודע שזאת היא, וכבר אין לך ספק. הגעת למדרגות ונתקעת בחייל שבדיוק יורד, אז מלמלת סליחה ולשנייה אחת הסרת עיניך ממנה כדי להביט במדרגה.

פתאום הגיע רכבת במהירות, ונעצרת ברציף שלה.

ואתה מבין שכשהרכבת תלך היא כבר לא תהיה שם, דפיקות הלב שלך מאיטות, והכל מרגיש כמו נצח, אתה מרוקן את האוויר מריאותיך ומתיישב על המדרגות, אתה בוהה בנקודה שבה היא הייתה ועכשיו יש רכבת. אתה מרגיש שוב את הכבדות הזאת, את המחנק בגרון שמתלווה אל כל אכזבה שלך, אתה יושב על המדרגות מרוקן מכוחות. אנשים שממהרים דוחפים אותך הצידה אבל לך זה לא משנה. התאכזבת מאהבה שוב, אתה מתחיל לכעוס על עצמך שהאמנת, שקמת מהספסל בכלל, אתה מזלזל בעצמך על התקווה המיותרת, על זה שהאמנת לכל הקשקושים האלה על גורל. אתה מאוכזב שוב ואין לך כוח, אתה מבטיח לעצמך שוב שאתה גמרת עם אהבה, זה לא מעניין אותך ואתה לא מחפש את זה שוב לעולם, אתה יודע שלא תעמוד בהבטחה הזאת כי הבטחת את זה המון פעמים כבר. אבל הנה אתה שוב יושב על המדרגות רוצה לבכות על מר גורלך, ואתה מפחד שלזה נועדת שחייך ימשיכו להיות לופ אינסופי של אכזבות.

הדלתות נסגרות ואתה מרגיש איך הרכבת הולכת לקחת את ה"גורל" שלך איתה. איך שוב הפנטזיה הזאת על אהבה אכזבה אותך. הרכבת זזה לאיטה והדמעות כבר מציפות אותך, היא מאיצה וקשה לך לנשום.

אבל אז, הרכבת יוצאת מהרציף ובאותו מקום בדיוק, איפה שבהית כל הזמן אתה רואה אותה. עם אותו חיוך, היא מושכת בכתפה כאומרת "בשבילך שווה לפספס רכבת" וכשהיא מבינה שהתייאשת היא צוחקת, ועדיין מבטה מזמין אותך אליה...

ואני שואל אותך:
האם תלך אליה הפעם?
האם תעיז לחשוף את נפשך שוב?
האם אתה רוצה לשפר את חייך?
האם אתה מוכן להתמסר שוב?
האם הפחד מלהפסיד מונע ממך לשחק?
האם אתה כל-כך למוד אכזבות?

האם ויתרת על אהבה?
אז למה שלא תלך אליה...