אהבה, אני מאמין בזה, אני פשוט מאמין בזה, ולא מעניין אותי מה אחרים יגידו,
אני מאמין שאפשר לאהוב עד בלי די, אני מאמין בתחושות האלה שחשתי פעם ואני יודע שמה שחשתי היה כאין וכאפס לעומת האמת.
אני מאמין באהבה, פשוט מאוד.
ואני לא מתבייש להגיד שאני בוכה מדברים כאלה, אני לא מתבייש להודות שכשצ'נדלר הציע למוניקה נישואים, בכיתי.
אני מאמין שלהיכנס לחדר מלא נרות זה רומנטי
ואני מאמין שהרגשה הזאת, באש שמציפה אותך מבפנים, מקיפה אותך, ממלאה אותך, לא נותנת לך לנשום אבל לא נותנת לך גם להיחנק, לא נותנת לך למות, ולא נותנת לך לחיות. אני מאמין בזה.
ולא, אין לי שמץ קלוש של מושג אם אמצא אהבה אי פעם, אין לי. אבל אני יודע שאם לא אני אמות נושא את ההרגשה הזאת ואת האמונה הזו.
לא, אני לא יודע למה אני כותב את זה עכשיו, כנראה בגלל שאני כל-כך מוצף מהפרקים שראיתי. אולי מהשעה...
ואני יודע שאני צריך להיזהר שלא להתדרדר למקום ההוא... שבו אני מתחיל לרחם על עצמי.
ולכן לא אכתוב על זה...
אלא אנסה ללכת לישון, כדי פשוט לעזוב את זה.
אבל זה שם, זה קיים.
ואם אתם נמנים מהציניקנים או מהמיואשי חיים הללו שהתייאשו מזה, שהתייאשו מאהבה, רחמים עליכם. באמת...
אני יודע שזה קיים, אני בטוח, אני אפילו לא יודע איך אני בטוח ולמה, הרי בסך הכל היו לי 2 קשרים אמיתיים בחיי, אחד באורך של חודש בתור בוגר ואחד באורך של 3 חודשים בתור צעיר ללא שמץ הבנה מחייו. הרי לא היה לי התנסויות גדולות בכלל בתחום.. היו לי המון מפחי נפש בנושא אבל התעלויות גדולות לא.
הנה התחלתי לרחם על עצמי, וזה משהו שמאז הוידוי אין לי את הזכות לעשות, אז אנסה להפסיק כאן, וללכת לישון, הפעם אני באמת ינסה..
