אדומה

כשנהג מונית מצליח להרתיח אותי אני מדמיינת לעצמי איך אני שולפת אותו מהאוטו, מכופפת אותו על מכסה המנוע, מעיפה לו את החגורה, מורידה לו את המכנסיים ומצליפה בו עד שהוא יבין שזה שאני זרה לא אומר שאין לי מושג לאן אני נוסעת ואיך מגיעים לשם ושיחשוב טוב טוב בפעם הבאה שהוא רוצה לעשות סיבובים ולהגיע לטבעת השנייה דרך החמישית.

משום מה, בכל הנוגע לנהגי מוניות יש לי פיוז קצר. קצר קצר. בארץ השתמשתי בהם לעיתים נדירות אבל כאן זה חלק מהשגרה. אז אתמול חטפתי קריזה כי הוא נסע בדרך הארוכה וחשב שזה בסדר. זה לא היה בסדר. מעבר לעובדה שגרמתי לו לעצור מונה במחיר שאני יודעת שהייתי אמורה לשלם, הבאתי אותה בהרצאה עד כמה זה לא נכון לחשוב שהעיניים הירוקות שלי רומזות שאין לי חוש כיוון ושאני לא מבדילה בין סוס לאמא כשאני מדברת (ענייני הטונים, לא משנה עכשיו).

מעבר לזה, ידיד שלי עזב לשלושה שבועות לארץ ואני עצובה. כי יש שם איזה משהו, ואף אחד לא מוכן לדבר על זה. אני לא מוכנה כי שיהיה גבר ויגיד כבר משהו, והוא לא מוכן (וכאן אני מנחשת) כי הוא מפחד שאני לא ארצה אותו. אני לא יודעת מה תהיה תגובתי, אבל כן הייתי רוצה את ההזדמנות להגיב. כי רק כשנהיה אחד מול השנייה ללא המשחקים אני אדע אם אני רוצה אותו. כי לפני שאנו צועדים לעבר השקיעה יד ביד יש דברים של מבוגרים שצריך לשים על השולחן. מעניין כמה זמן נצליח לשחק ב"אני לא יודע/ת אם היא/הוא רוצה אותי אבל לא מסוגל/ת לקחת את הסיכון בדחייה".

תפסתי סוף סוף שליטה בעבודה. הכלבה, שאפשר לקרוא לה מלכת הכיתה, שיחקה משחקים ואני אמרתי לעצמי שלא איכפת לי.
אבל היא עברה את הגבול.
הבעיה עם מלכות הכיתה היא שהן חושבות שכולם רוצים להיות חברים שלהן. כן, היינו חברות. עד שהיא החליטה שאני רוצה לזיין את בעלה. אם היא רק הייתה יודעת שלא ככה אני מזדיינת... בכל אופן, אחרי שבלעתי את הצפרדע הזה (יחי הסבלנות), פתאום היא החליטה כן להגיד לי שלום.
אז אמרתי שלום.
ואז היא החליטה לא להגיד לי שלום,
אז לא אמרתי שלום.
ואז היא החליטה להיות נחמדה
וחוזר חלילה.
זה השלב שבו אמרתי
די.
כלבה היא כלבה,
והמלכה פה זה
אני.
ומאז אני מתייחסת אליה כמו שנאה להתייחס לכלבה: בתור סמרטוט רצפה חסר צורה. והפלא ופלא, לזה היא מגיבה יופי. ברגע שלקחתי שליטה, נהייתי אדם הרבה יותר מאושר. היא, לעומת זאת, לא מבינה לאיפה הלכה המלכות שלה. אולי פעם אני אציע לה לחפש אותה לרגליי. חבל רק שלא הייתי נוגעת בה עם מקל, וגם לא עם חרמונית עליי,
לצורך העניין.

קניתי את סיפורה של O ב- DVD. עכשיו כל מה שחסר זה לקנות זמן לצפות בזה.

על מנת להוכיח את רוח ההתנדבות שלי, אני נאלצת לעבוד מחר. אני מקווה מאוד שזאת החלטה אסטרטגית נכונה, אחרת אני ממש אתעצבן. זה קטע אצלינו עכשיו, ההתנדבות. חזרנו לימי הקיבוץ או לצורך העניין לימי המוסקטרים: כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם. אולם אנחנו מוסקטרים בלאי. הבעיה היא שלא כמו בימי צרפת העליזים, יש לנו חיים אישיים. אנו לא חיים בשביל המלך אלא בשביל דברים כמו לימודים, עבודה ומוזיקה (אנוכי) או קמים בשש בערב ולא מבינים לאן נעלם היום אבל עדיין לא הולכים לעבוד בשבת. בעיה אתית רצינית.. נראה איך הבוס הגדול יפתור את זה.

החל מיום שני יש לי שלושה שבועות להעביר בלי שני החברים הטובים שלי. הראש מלא במחשבות על הידיד ומה אם וכאשר... הוא לא יודע על הצד השחור שבי. הוא יידע בפורים. אני מתכננת לאוורר כמה דברים. מעניין איך הוא יגיב, והאם הוא יגיב. טוב,
רק עוד חודש.