אדומה

מכיוון שהבלוג השני שלי עדיין חסום לי (זה שכל המשפחה קוראת), אני עדיין כותבת כאן דברים שלאו דווקא קשורים לכאן.

התחיל להתגלגל לי פוסט בראש ומכיוון שהוא עדיין שם, אני רוצה להעלות אותו על הכתב.

לא זוכרת אם כבר כתבתי את זה פה, אבל אני תמיד אומרת שיש הבדל מאוד מהותי בין דיבורים למעשים.

יש את האנשים שתמיד מדברים, פורשים את משנתם לכל בעל יכולת שמיעה בסיסית, על מה הם היו עושים אילו כך או אחרת.

ואני? אני אשה של מעשים.

ה"מה אם" שלי עובד מעט שונה.

אז הנה רשימה חלקית של ה"מה אמים" שלי:

1. אם אמא לא הייתה בוחרת ברופאת שיניים שהקליניקה שלה נמצאת ליד מסעדה סינית, לא הייתי נחשפת לשפה.

2. אם לא הייתי מסיימת את מערכת היחסים הרצינית היחידה שלי, לא רק שלא הייתי מגיעה לסין, היום בוודאי הייתי גרושה או עם סיפור של ביטול אירוסין.

ואני בכלל לא מעוניינת בחתונה רשמית אלא בברית זוגיות/ ידועים בציבור.

3. אם לא הייתי הולכת עם חברה ליום כיף באיזה קיבוץ איפשהו ליד ירושלים, לא הייתי פוגשת באמצע הבריכה מישהי שייעצה לי לנסות להתקבל למקום שבו אני עובדת עד היום ומסיימת את העסקתי בו בעוד כחודש.

4. אם חברה שלי לא הייתה מבקשת ממני לבדוק את הבחור שהיא פגשה ב"כפיות" (זה עדיין קיים בכלל?) ואם לא הייתי צריכה להירשם בשביל זה, לא הייתי פוגשת את ההוא של סעיף 2. הם אגב, נשואים כבר שנים והורים לצאצאית חמודה.

5. אם לא הייתי עובדת איפה שאני עובדת, לא הייתי פוגשת את החברה הכי טובה שלי.

זאת לא הייתה חברות ממבט ראשון, אלא משהו שנבנה לאט לאט, קרם עור וגידים והפך לחברות אמיצה באש ובמים.

6. אם הייתי מקשיבה כמו שצריך לעצות שנאמרו לי לפני חצי שנה, עכשיו הייתי שלושה ימים לפני סיום עבודתי, ולא הייתי צריכה להישאר עוד חודש בתפקיד שמיציתי אותו לפני שנתיים ונשארתי בו בשביל לסיים את הלימודים ללא פגיעה כלכלית.

7. אם לא הייתי מעוניינת לקרוא ולהגיב לבלוגים של חברתי שכתבה ב"כלוב", לא הייתי נרשמת ומכירה אנשים, ומכירה עולם, ונחשפת לדרך חיים שכשאשוב לישראל אאלץ להחליט אם היא בשבילי באמת, ולא בעיקר בתיאוריה.

8. אם לא היה לי בטחון עצמי, אני לא חושבת שהייתי שורדת את כל אשר שרדתי בחמש השנים שלי בסין. השנה הראשונה הייתה השנה הכי קשה שהייתה לי, ואז באה השנה השנייה וגיחכה על השנה הראשונה ועשתה לי בית ספר. ואז באה השנה השלישית ונתנה לי בגרות, ופרופורציות ודחפה אותי קדימה. ואז באו השנתיים האחרונות והכניסו אותי לספין שבשיאו, בזמן כתיבת התיזה, איבדתי זיכרון לטווח קצר ואת היכולת לקבל החלטות. אבל מה, עשיתי את זה. עם עזרה, עם הכוונה, עם עידוד ואמונה בי מצד אלו שקרובים אליי. התואר שלי הוא תוצאה של אהבתם של אלו שקרובים אליי.

9. אם לא הייתי ראש גדול, החיים שלי לבטח היו הרבה יותר רגועים. אבל גם הרבה יותר מלאים בוויתורים, בנאליות, פשרנות ותחושת פספוס. אז אני מקבלת את זה שאני פייטרית, לטוב ולרע. אני מעדיפה להתחרט על משהו שעשיתי מאשר על משהו שלא העזתי לעשות.

10. אם לא אציב לעצמי מטרה, המטרה לא תציב את עצמה. והמטרה לשנה הקרובה הינה: עבודה מספקת ובן זוג מספק.

את שניהם אמצא, לאו דווקא בסדר הזה.

אני שואפת גבוה, אבל נטועה חזק בקרקע. אני מקווה שבן הזוג הזה יבוא מכאן, אבל אני לא מגבילה את עצמי לכאן.

אני יודעת מה אני רוצה ויודעת לזהות את זה.

לצערי, הבחור הוונילי שצד את עיני, מחויב לאחרת. הוא לא מכאן ואני לא משם.

אבל מה שהוא נתן לי זה את הביטחון שאדע לזהות מה אני רוצה כשאראה את זה.

אז בחור, אם אתה קירח, זה יתרון.

אם אתה יס

מן,

זה חיסרון.

אני לא אשה שדורשת לשמוע "כן, מאמי", יותר בכיוון של "בבקשה עוד"...

טוב, זה היה הראשון. יש עוד משהו שם בראש, אבל זה עוד לא מוכן כנראה להיות מתורגם מהרגש לשכל.

נ.ב. איל, מה לא היה מובן? אם זה יהיה רלוונטי, אפנה. כרגע לא רלוונטי. כרגע לא מעוניינת. כרגע לא פנויה. כרגע לא מתאים לי. לא.