אדומה

הייתי מסמנת אותך לאורך ולרוחב.

פסים פסים, ענפים קטנים כגדולים היו נוחתים כנגד צלעותיך, על גבך, על אחוריך.

ואחרי כל הצלפה היית מודה לי. אם בלחישה, בצעקה, בנהמה.

היית נושק לכף ידי, על מנת שלא תתעייף, שתמשיך רק עוד קצת, עד לגבול הסיבולת, שנראה קרוב כרחוק, בין הצלפה להנפה.

היית מבקש עוד, גם כשכבר מאסתי, רק כי אתה מרגיש שלא מיצינו. רק כי הינך מודע שכשזה ייגמר, גם הזמן שלנו יגיע לקיצו.

השראה היא לא דבר של מה בכך, ולמרות שמדובר היה בעשרים דקות והיה לי קר, המח עבד שעות נוספות. לא בטוחה לגבי הלב...