בלשון ציווי!

היא עומדת על הברכיים, בתוך המקלחת. ערומה. שיער אסוף. ידיים על הראש, כמו שבויית מלחמה. עיניים מביטות אלי. פה פתוח. הגוף שלה רטוב מזיעה, רוק וזרע. העור שלה מתוח ומבריק. על הידיים והרגליים עוד אפשר לראות את סימני הקשירה. היא מחכה. אני עומד מולה, בלי חולצה, במכנסיים פתוחים, זין רופס בחוץ. מחכה לשתן שמסרב לבוא.

איך אני שונא את הרגע הזה. ההמתנה. הרגע שבו הגוף מסרב לשתף פעולה עם הרצונות. הרגע הזה שבו המחשבה על זה מדליקה אותי ומעוררת זיקפה, אבל המוח מנסה לסרס את הזיקפה כדי להוציא לאור את הפנטזיה. הרגע הזה שבו אני מקלל בלב את הדיסק שהפסיק לנגן, ובגללו שומעים כל טיק-טק שיוצא מהשעון, שאני לא שוכח לקלל את עצמי על זה שתליתי, שמזדחל מאחורי. כל נקישה מהדהדת לי בראש כמו רעם.

שתיתי הרבה לפני. אני מרגיש לחץ מטורף בשלפוחית, אבל אף טיפה לא יוצאת. אני בולע רוק, הפה מרגיש לי יבש, וצלילי הבליעה נשמעים חדים וצורמים. אני מתרכז. אני מביט בה ככה, ושוב מרגיש את הזיקפה מתעוררת. אז אני חושב על כדורגל.
אני חושב על פיני בלילי רץ כמו מטורף לכיוון השער, שעיר, מזיע ומסריח. ומרגיש את הזין שלי מתרכך שוב. אני מרגיש את הזרימה מתקרבת ומתקרבת, ושיעול קטן שיוצא ממנה מבריח את השתן בחזרה פנימה. באסה.

זה רגע נוראי של חולשה, חוסר היכולת הזו להשתחרר. אני מרגיש כל כך דביל פתאום. עומד ומחכה לבצע את אקט ההשפלה האחרון בסשן מצויין. ושיהיה ברור שלהשתין זה לא פשוט כמו להצליף. להשתין זה לא פשוט כמו לגמור. אני מרגיש טפשי וכל איבר בגוף שלי אומר לי לעזוב את זה. למצוא דרך לצאת מזה בכבוד.

אז אני עומד ככה, ומסתכל עליה עומדת ככה ומסתכלת עלי, מחכה. וחושב שוב על פיני בלילי ובורח לי צחקוק קטן.
ואז גם לה. ואז גם לי. ואז עוד אחד ועוד אחד, וגל משחרר של צחוק שוטף אותי ואותה.
היא מורידה ידיים מהראש, מרפה את מתח השרירים בגב. צוחקת מכל הלב. גם אני.

ואז פתאום אני מרגיש את זה בא.
אני תופס אותה מהר בשיער, ומושך לה את הראש לכיוון הנכון.
היא עוד צוחקת קצת ומביטה בי בתדהמה כשזרם חם, כמעט שקוף, פוגע לה בפנים.
היא פותחת את הפה ונותנת לפה שלה להתמלא, נותנת לשתן לזלוג החוצה. לשטוף אותה. לנקות וללכלך אותה במין מקלחת פרדוקסלית שכזו.
ואני ממשיך, וזה לא נגמר. כמו הנצח של ההמתנה לשחרור, כך גם הנצח של ההמתנה לסיום. וזה זורם עוד ועוד, ואני משחק עם זה. מרטיב לה את השיער והחזה. מרטיב לה את הרגליים וחוזר לפנים וממלא לה שוב את הפה. וכשאני מרגיש שזה עומד להסתיים אני מתקרב אליה עוד קצת כדי לא לפספס אף טיפה. וכשזה מפסיק, הכלבה המאולפת שלי יודעת לבוא וללקק את הטיפות האחרונות שתלויות לי בקצה הזין. ולסחוט החוצה את המעט שנשאר. ולנקות אותו קצת במציצה.
ואני מרגיש מרוקן. סחוט. ריק מאנרגיה.
וכל מה שיש בי זה רצון להודות לכלבה הזו, על השירות הטוב שהיא נתנה לי. להסביר לה כמה עונג היא מסבה לי. ואני פותח את המים במקלחת, ואנחנו מתחבקים ומתנשקים ומתקלחים ביחד, ומזדיינים שוב, מתחת לזרם, הפעם כשווים.

וכשהיא אומרת "לקח לך מלא זמן להשתחרר היום", אני אומר לה "תסתמי את הפה, כלבה". ושנינו צוחקים עוד קצת. הסשן הזה נגמר.

אני יושב אצלה על הכורסה, שותה קפה, והכלבה שלה כל הזמן מנסה לרחרח לי את הביצים. אנחנו מדברים על העדפות בסשנים. על נסיון עבר. על שאיפות הווה. שיחה פרגמטית על הא ועל דא. רק שההא הוא bdsm והדא הוא האינטראקציה העתידית ביננו. היא לובשת טרנניג, ובגדול נראית כאילו היא בדיוק עכשיו סיימה לשטוף את הרצפה.

חשוב לציין שהיא עובדת כמלכה בתשלום, ואנחנו בסטודיו שלה. יש טבעות קשירה על הקירות. יש שידה עם אביזרים ולובריקנטים, וקונדומים וכפפות. יש קירות צבועים באדום. יש קפה. ויש כלבה שמרחרחת לי את הביצים. וכל זה לא היה מוזר לי באופן שגרתי, רק שאף פעם לא נפגשתי עם מישהי שמתפרנסת כמלכה בתשלום, ויותר מזה, אף פעם לא חשבתי שאגיע לנקודה שבה מלכה בתשלום מסבירה לי שמדי פעם היא גם שפחה, ושהיא מחפשת אדון, שיהיה יסודי, מקצועי ודיסקרטי, ולא יפגום ברפיוטיישן המקצועי שלה. לכן נוח לה עם זה שאני לא מעורבב בקהילה. לא הולך לדאנג'ן. לא כותב (יותר) בפורומים, ולא מחזיק בלוג (לא החזקתי, אז).

אז השיחה מתנהלת לאיטה, על כוס קפה. היא מסבירה לי מה היא אוהבת, ומה היא רוצה, כאילו אני המלכה והיא העבד שקונה אצלי סשן. ומה שמעצבן אותי בכל זה, זה האפתיה האדירה שבה כל זה מתבצע. המבט המשועמם והשחוק הזה שיש לה, גם כשהיא מדברת על כמה שהיא אוהבת את זה וכמה שזה חלק ממנה. וכל זה במרחק של כ 20 דקות מהפעם הראשונה שנפגשנו.כל זה במרחק של כמה שעות משיחת הטלפון הראשונה, שבאה אחרי כמה תכתובות באיזה אתר כלשהו. אני סקרן, והיא החליטה לדגום אותי.

"אז מתחילים?" היא אומרת, כאילו מדובר בפגישת עבודה, ולא במשהו שהולך להתפרץ החוצה מהבטן בזעם.
"מתחילים" אני אומר לה.
"אני רק קופצת להתקלח", היא אומרת, "מה ללבוש אח"כ?"
"שחור" אני אומר, "משהו קטן. חצאית. סנדלי עקב. גופייה. בלי הלבשה תחתונה".
"לא תעדיף מגפי ברך סקסיות? בדיוק קניתי זוג חדש" היא שואלת.
"אם הייתי מעדיף מגפי ברך, הייתי אומר מגפי ברך"
"בסדר, בסדר. אני קופצת להתקלח".

היא הולכת לחדר אחר בדירה ומתפשטת, ואני רואה אותה הולכת ערומה מהחדר למקלחת. אני שומע את המים זורמים. שומע את המים פוגעים בה. משהו בבטן אומר לי לברוח. משהו בביצים אומר לי להשאר. הכלבה שלה מנסה לדחוף את האף שלה לתחת שלי.אני מסתובב קצת בסטודיו. משחק קצת עם המצבטים ושוט הרכיבה. מושך את השרשראות שעל הקיר, בשביל לבדוק את החוזק. אני הולך למקלחת ומסתכל עליה מתקלחת. מתי בפעם האחרונה הסתכלתם על מישהו זר מתקלח, ואותו זר, שאתם עומדים לזיין בקרוב, אדיש לגמרי לנוכחות שלכם. היא מסתכלת עלי.
"כבר מסיימת" היא אומרת, ואני חושב על להתחיל כבר עכשיו, להוריד אותה לברכיים ולהשתין לה בפה. אבל מחליט נגד.

הראש עדיין אומר ליל לברוח והזין עדיין אומר לי להשאר. בינתיים היא יוצאת, עטופה במגבת, מייבשת שיער. מתלבשת. לא בדיוק כמו שרציתי, אבל אני לא מתכוון לעשות מזה עניין עכשיו. אני מתיישב על הכורסה בסטודיו ומחכה שהיא תיכנס.

היא צועדת פנימה על פלטפורמות שחורות גבוהות. נעמדת מולי.
"מה לעשות?" היא שואלת.
"לסתום את הפה, בתור התחלה" אני אומר, "ולעמוד עם הפנים אל הקיר, ידיים על הקיר. כאילו שוטר הולך לעשות עלייך חיפוש".
"טוב" היא אומרת.
"כן, אדוני", אני מתקן אותה ומוסיף "כלבה".
"השפלות מילוליות זה לא הקטע שלי" היא אומרת.
זה כבר דורש תגובה. אני קם, תופס אותה בשיער וגורר אותה אל הקיר מעמיד אותה כמו שאני רוצה.
היא מחייכת "זה כבר יותר טוב".

מה זה פה? בית ספר? המורה שלי נותנת לי ציונים על שיעורי בית? יותר טוב? פחות טוב? כן הקטע/לא הקטע?
אני חוטף עצבים. תופס את השיער שלה שוב, מושך את הראש שלה אחורה ולמטה. הפה שלה נפתח. אני מסתכל עליה מלמעלה ויורק לה על הפנים. "ביקשתי ממך לדבר, זונה?" אני אומר.
"סליחה. לא" היא אומרת, וביד ימין מנגבת רוק מהעין. אני יורק לה שוב על הפנים.
"אמרתי לך להוריד יד מהקיר?"
"סליחה" היא אומרת
"סליחה אדוני" אני מתקן
"אמרתי לך שזה לא הקטע שלי", היא אומרת.

עכשיו אני באמת מתחיל להתעצבן. אני לוקח קצת מרחק, מרים ביד שמאל את החצאית שמכסה לה את התחת ועם כל העוצמה שיש בי, מוריד לה על התחת מכה אחת חזקה, שגורמת לברכיים שלה להתקפל.
"אוווו" היא אומרת, ומוסיפה "שכחתי להגיד לך שאתה לא יכול להשאיר עלי סימנים. אחרת אני לא יכולה לעבוד"

זה כבר מתחיל להיות יותר מדי בשבילי. או שזה סשן שלה או שזה סשן שלי.
"פנים לקיר, ידיים למעלה על הקיר, צעד אחד אחורה, רגליים בפיסוק"
היא מצייתת.

אני בוחר דילדו משידת האביזרים. לא גדול. לא קטן. אני מנחש שהדילדו הזה משמש לסשנים שהיא מעבירה, ועוטף אותו בקונדום. היא כל הזמן מסובבת את הראש, להסתכל. אני בוחר להתעלם. אני מתקרב אליה, מרים לה את החצאית. על התחת אפשר לראות בבירור טביעת יד, אדומה חזקה. אני מניח יד על המקום ונותן עוד אחת קטנה. אני מלטף קצת את התחת שלה ומתקרב לחריץ. יורד למטה ומוצא את הפתח. נוגע בעדינות. דוחף את קצה האצבע פנימה, ומרגיש משהו מוכר.
משהו מוכר שלא ציפיתי למצוא.

לובריקנט!
יש לה כבר לובריקנט בתחת!!

הפוסטמה שמה לובריקנט אחרי המקלחת. היא מוכנה להחדרה. היא מחכה ומצפה להחדרה. היא לא סמכה עלי. היא התכוננה מראש. אני מחדיר לה שתי אצבעות לתחת בקלות רבה מדי, וזה מעצבן אותי.

אני לא מרגיש שאני שולט בסשן הזה אלא שאני מכשיר לביצוע האקטים שהיא מצפה לקבל. אני מוציא את האצבעות החוצה, משלב ידיים מאחורי הגב וחושב מה לעשות. וכשאני עומד ככה הכלבה שלה באה ומלקקת לי את האצבעות, עם הלובריקנט וריח התחת שלה.
וזה כבר יותר מדי בשבילי.

הסיטואציה הפסיכית הזו היא לא מה שאני מצפה לקבל בסשן.
או שזה סשן שלי, בכל מאת האחוזים, או שזה לא סשן בכלל.
"לא נראה לי שזה ילך" אני אומר לה, "הבדלים של סגנון וגישה ועוד. זה לא מתחבר לי טוב"
"אולי ביום אחר" היא אומרת, "כשיהיה לך יותר זמן"
"אולי ביום אחר" אני אומר.

אני שומר את הטלפון שלה בזיכרון. למקרה שיום אחד אהיה מספיק חרמן וטיפש לנסות שוב.לוקח את הדברים שלי, והולך.
חצי שנה אח"כ, במקרה לגמרי, היה לי קשר ראשוני עם מלכה אחרת בתשלום. גם היא מדי פעם אוהבת להיות כנועה. גם היא מחפשת אדון דיסקרטי וכו'. בדיוק אותו סיפור, מלכה אחרת.
סירבתי להפגש.
אני משתדל לא לטעות פעמיים.

היא עומדת עירומה על ארבע, או שלוש בעצם. הידיים שלה קשורות מאחוריה הגב והראש שלה מונח על הרצפה בתוך שק שחור.. אני מוציא את הפלאג מהתחת שלה לאט. מביט בהתרחבות האיטית, ובהצירות המהירה ברגע שהמגרעת עוברת. אני מביט בחור שלה, עדיין פתוח ומתכווץ. אני עוצר את ההתכווצות עם אצבע, ואז עוד אחת. שתי אצבעות בתחת יספיקו בינתיים.
בורחת לה אנחה. אני בוחר לא להגיב.
אני מרים את הנר שבוער כבר עשרים דקות. שמן ואדום, מלא בשעווה נוזלית חמה.

"לא משנה מה את מרגישה, אם האצבעות שלי יוצאות מהתחת שלך, כי החלטת לזוז, על דעת עצמך, את תשלמי מחיר" אני אומר.
"כן אדוני" היא אומרת מבעד לבד השחור שמכסה לה את הראש.

אני מטה קצת את הנר, ונותן לטיפה אחת של שעווה ליפול לה על הלחי הימנית של התחת.
אין תגובה. רחוק מדי כנראה.
אני מקרב את הנר עוד כמה ס"מ, ונותן לעוד טיפה ליפול, על הלחי השמאלית.
הטיפה פוגעת ונוזלת קצת, כמו טיפה של דם סמיך.
היא משתנקת, קופצת. האצבעות שלי נשלפות החוצה.

"סליחה אדוני. סליחה אדוני" היא אומרת. "סליחה, אני מצטערת. בבקשה"
אני מחייך. היא הרי לא רואה.
"נרשם. עונש יגיע אח"כ" אני אומר, "עכשיו אל תזוזי, כלבה", ומכניס שוב את האצבעות לתחת שלה, ומוסיף אצבע שלישית.

אני מטפטף עוד טיפה בימין ועוד טיפה בשמאל, ומרגיש איך היא נאבקת ברפלקס. איך כל טיפה רותחת מקפיצה אותה מבפנים, ואיך הגוף שלה נאבק ברצון הזה לקפוץ.
אני מקרב את הטיפות לחריץ שלה, למקומות בהם העור יותר רגיש.

מרחיק טיפה את הנר, ונותן לטיפה אחת גדולה ליפול לה בדיוק באמצע.
כל הגוף שלה מתכווץ מסביב לאצבעות שלי. השרירים מתהדקים. הנשימה מתגברת.
אני משחרר עוד טיפה, נמוך יותר. כמה סנטימטרים מעל האצבעות שלי.
היא בולעת צעקה. מתפתלת בלי לזוז. מתכווצת.

אני מטה את הנר עוד, נותן לכמות גדולה יותר של שעווה לזרום החוצה. השעווה נופלת לה בדיוק באמצע החריץ, משפריצה לשני הצדדים וזולגת למטה, לאורך החריץ, עד לחור התחת שלה. עד לאצבעות שלי. זה חם. חם מאוד.
היא צועקת. היא קופצת. האצבעות שלי נשלפות.
מתחת לכיסוי הראש אני שומע אותה מתנשפת, מחניקה את הכאב. מתענגת עליו. מתגלגלת על הרצפה, על הצד, עם הידיים עדיין קשורות מאחורי הגב. מנסה להתנצל.

שאיפת אוויר עמוקה.
"סס...סססליחה" היא מנסה לומר "ססס..ס.ס.לליחה אד..אדונהייי".
שחרור אוויר.

אני קם ומתיישב על הספה, מרחק כמה צעדים ממנה. בשקט. מנסה לחשוב מה לעשות איתה.

שוב שאיפת אוויר עמוקה.
"אדוני?" היא שואלת.
אני לא עונה. אני נושם בשקט ומביט בה.
"א... אדוני?" היא שואלת שוב.
אני ממשיך לשבת שם. בשקט. נותן לה להתבשל קצת.
היא חוזרת לעמידת המוצא ומחכה בשקט.

ואני יושב שם, משועמם, ומעשן סיגריה. אני מרגיש לא מאותגר. מרגיש סתם. סתם סתם. לא כיף לי. שיעמום של חוסר אתגר שמוביל לחוסר משיכה. משהו בה לא מדליק אצלי את הנורות הנכונות.
אז אני קם ומתקלח, ומתלבש.
אני משחרר לה את הידיים ועוזר לה לעמוד, מסיר את הכיסוי מהראש שלה.

"אני לא יודע מתי ניפגש שוב" אני אומר לה, "משהו פה פשוט לא מעניין אותי. אין פה כימיה. אני לא נמשך אלייך."
"אבל..." היא אומרת.
"אבל מה?" אני אומר. "זה לא מרגש אותי. משהו ביננו לא עובד. זה קורה. אין פה אתגר. אני לא מקבל סיפוק מזה"
"אז מה יהיה?" היא שואלת.
"לא יהיה כלום" אני אומר לה, "זה נגמר. תמצאי אדון אחר", אני אומר, ויוצא מהדלת.

אנחנו מדברים אח"כ עוד פעם, פעמיים בטלפון. אני מסרב להצעות שלה למפגש נוסף. היא מבטיחה להשתדל יותר, ואני מנסה להסביר לה שזה לא זה. שאני לא יודע מה צריך לקרות. היא כותבת על החוויות שלנו בבלוג שלה. היא כותבת לי שירים. שירים גרועים. אני מסתייג ממנה יותר ומפסיק לענות לשיחות שלה. יש משהו לא מכובד בהתרפסות שלה. בניזקקות שלה.

חצי שנה אח"כ אנחנו נפגשים במקרה ברחוב. היא רזתה וגידלה שיער קצת יותר ארוך. היא נראית חזקה ובטוחה. העור שלה נראה מתוח ומבריק. העיניים שלה מחייכות. היא נראית טוב.
אנחנו מחליפים כמה מילים ועולים לדירה שלי, מרחק שני צעדים, לסקס ונילי אגרסיבי וטוב.
בלי סטיות ובלי חמלה. שווים. אנחנו מזדינים לילה שלם, שוב ושוב, עד שלמחרת כל השרירים כואבים לי.
כשאני מתעורר בבוקר אני שמח לגלות שהיא שם. היא מתעוררת ומסתכלת עלי. מחייכת.

"קפה?" היא שואלת.
"עמידת מוצא, כלבה", אני אומר.
היא מסתכלת עלי, עדיין קצת רדומה. עדיין מכוסה בסימנים אדומים של נשיכות ולחיצות. עדיין מריחה מזיעה ומזרע. היא חושבת לשניה. לרגע נראה שהיא רוצה למור משהו, אבל פתאום היא קופצת למצב הנכון.
אני מפשפש במגירה ומוציא את הפלאג ולובריקנט.
"אז איפה היינו?", אני אומר עם חיוך, ומחדיר אצבע משומנת לתחת שלה.

לפעמים זה לא קשור אליה. זה אני. לפעמים זה רק אני.
אני מתעורר בבוקר וכל מה שאני רוצה זה פורקן מהיר.
לגמור.
מהר וחזק.
מאוד חזק.

הצורך הזה בפורקן יושב בבטן ומשתלט על המחשבה. מעיר אותי לפני שהשעון מצלצל. מוציא את הטעם מהקפה של הבוקר. מוציא את ההנאה מהמקלחת. כל מה שאני מסוגל לחשוב עליו באותם רגעים זה רצון אנוכי להרגיש את הזין שלי בתוך פה של מישהי. להרגיש את התנועה הרטובה המהירה הזו. להרגיש את הזרע משתחרר. ואז אולי לקבל בחזרה את המוח שלי, ליתר היום.
עד אז, שום דבר אחר לא יעזור.

אני מתלבש מהר ויוצא מהבית. נכנס לאוטו. מתקשר.
"עשרים דקות. טיפול בוקר"
"כן אדוני"
היא כבר היתה בסרט הזה. ומכירה אותו טוב.
היא מכירה את הצורך האנוכי הזה שלי, ומקבלת אותו כחלק מהקשר ביננו.
היא יודעת שלפעמים היא מכונת המציצות הקטנה שלי. מכשיר לפורקן. בלי שיחה. בלי חיבוק. בלי חינוך. בלי שכר ועונש. בלי סשן.
חור חם ולח. לשימושי.
זה הכל.

אני דופק בדלת והיא פותחת. היא צריכה לצאת לעבודה והתחילה להתלבש. היא בג'ינס וחזיה.
אני סוגר את הדלת אחרי, ונכנס. הולך למטבח. נשען על הדלפק. פותח מכנסיים. שולף את הזין שלי החוצה. הוא מגיש לי יבש וחם מאוד למגע.
אין צורך בפקודות. היא יודעת בדיוק מה לעשות. בדיוק מה אני רוצה ומה מצפה לה בדקות הקרובות. היא יודעת שכל מה שאני רוצה זה להתפרק (ולפרק). היא צועדת לכיווני, עם כרית ביד. מניחה אותה ליד כפות הרגליים שלי. יורדת על הברכיים. משלבת ידיים מאחורי הגב. מביטה למעלה אלי.
"בבקשה אדוני" היא אומרת, "הפה שלי שייך לך", ופותחת את הפה האדום והרך שלה.

אני מכוון את הזין שלי ונותן ללשון שלה לגעת בו בעדינות. מחליק אותו לאט פנימה לתוך הפה שלה. ומוציא לאט החוצה. ושוב לאט פנימה. ועוד פנימה. ועוד פנימה. לאט לאט לאט. עד שאני מרגיש שהיא מתחילה להשתנק. אני תופס לה את הראש כדי שלא תזוז ונותן עוד דחיפה קטנה וחזקה, פנימה.
היא משתעלת. משתנקת. יורקת אותי החוצה. טיפות רוק נוזלות לה על הסטנר.
אני מחכה שנייה שתיקח אוויר וממשיך. הפעם יותר במהירות. תופס לה את הראש ומזיין לה את הפה. חזק. בכוח. העיניים שלה דומעות. חוטי רוק נמתחים מהזין שלי לפה שלה כשאני שולף אותו החוצה, שתיקח קצת אוויר. היא מתנשפת כמו אחרי צלילה ארוכה. אני לא מרפה. חודר אליה שוב, ושוב, ושוב. היא משתנקת ודומעת. ומשתעלת ומנסה לפתוח את הפה יותר גדול ולתת לי להכנס יותר עמוק.

אני מגביר את הקצב. מזיין לה את הפה כאילו לא מחוברת אליו אישה בצד השני. בלי רחמים. בקצב מטורף. מרגיש את הביצים שלי מתרסקות על הסטנר שלה. מרגיש את השיניים שלה שורטות אותי. מרגיש אותה מתנערת כשנגמר לה האוויר. אני תופס אותה עוד יותר חזק, ומזיין לה את הפה עוד יותר מהר. ועוד יותר מהר, ואני מרגיש את הגמירה באה, ומגביר את הקצב כמה שאני יכול ולוקח נשימות עמוקות ומתפוצץ לה בפה. ונרגע.
מאט. עוצר. שולף החוצה.

היא מושיטה ידיים לפה ויורקת לכף ידה את הזרע שלי, עם כל הרוק הזה והדמעות.
בקושי נושמת, מתנשפת, היא מצליחה לשחרר החוצה "תודה, אדוני", ומשתעלת.

"יפה מאוד, כלבה" אני אומר לה, "לכי להתנקות"
סוף סוף, כשהנשימה שלי נרגעת, אני מרגיש את המוח שלי מתייצב. מתחיל לראות דברים מלבד קצה הזין שלי והפה שלה. הערפל מוסר.
אני מכין לעצמי ולה כוס קפה.
מדליק סיגריה.
מחייך אליה כשהיא חוזרת, נקייה, אחרי כמה דקות. היא מחייכת אלי.
"היית רעב היום" היא אומרת לי בחיוך, "כבר הרבה זמן לא הרגשתי אותך ככה"
"יש ימים כאלה, את יודעת" אני אומר, "לפעמים הגוף דורש פורקן מסוג מאוד מסויים".

אנחנו שותים קפה ומדברים קצת עד שצריך לזוז.
"בוקר טוב, זונה" אני אומר לה לפני שאני הולך, "אני מאוד מרוצה מטיפול הבוקר שלך".
"אני שמחה לשמוע. תודה, אדוני".

עכשיו אפשר ללכת לעבודה.
איך אפשר בכלל להתחיל את היום אחרת?

מהצד הכל נראה רגיל.
לילה.
פאב.
בפינה יושב זוג. שותה בירה. הוא שותה מהר יותר. היא שותה לאט. הוא כבר מסיים את החצי השני. היא עדיין בראשון. מדברים. קצת צוחקים. מושכים סיגריות מאותה הקופסה. ג'ינסים וטי-שירטס. הוא בנעלי עור שחורות. היא בסנדלי עקב. הוא בשיער קצר וזיפים. היא בשיער בהיר ואסוף. מהודק.

הוא זה אני והיא זו היא. כמובן. ומהצד שלכם הכל נראה שגרתי.

מהצד שלי אני רואה שהישיבה שלה קצת יותר זקופה ומתוחה. זה בגלל הפלאג הקטן שהכנסתי לה לתחת לפני שיצאנו מהבית.

אנחנו יושבים ומדברים, כמו זוג שיגרתי. ושותים. אני מקשיב לה. היא מקשיבה לי. שיחה בין שני אנשים שהקשר בינהם הוא שום דבר מלבד שיגרתי.
היא אחת מהכלבות שלי. אני האדון שלה כבר חודשיים, אבל לא נפגשים יותר מפעם בשבוע. כשהיא ביקשה להיפגש איתי מחוץ לבית, שאלתי אותה אם היא בטוחה שהיא מוכנה לקבל על עצמה כל מה שאבקש, מתוך ידיעה שאני אוהב השפלות פומביות, ומתוך ידיעה שהיא רוצה להתנסות במשהו כזה.
היא אמרה כן.
ככה אני אוהב את הכלבות שלי.

אז אנחנו יושבים בפאב והיא שואלת על הכלבות האחרות שלי.
אני אומר לה שזה לא עניינה, ושאם אחליט להפגיש אותה עם אחת מהן, היא תדע על זה ברגע הפגישה. לא דקה אחת לפני. היא אומרת תודה יפה.
היא מבקשת אישור ללכת לשירותים. אני אומר לא. תתאפקי, כלבה.
"כן אדוני" היא אומרת.
מזמינים עוד סיבוב בירות.

ממשיכים לדבר.
מהצד שלכם הכל נראה בסדר. רק מי שיסתכל טוב ישים לב שהיא מתחילה לזוז באי נוחות בכיסא.

"היום, כלבה, יש לך אישור לשאול אותי מה שאת רוצה", אני אומר לה.
"אני לא יודעת מה לשאול, אדוני" היא אומרת "ספר לי משהו על עצמך".
"זו לא שאלה" אני אומר.
"מתי ואיך התחלת עם זה?" היא שואלת.
"בערך לפני עשר שנים. אולי קצת יותר. מישהי ביקשה שאכאיב לה, והתמכרתי" אני אומר בחיוך.
"כמה כלבות היו לך?"
"לא מעט, ולא מספיק. תמיד יש עוד מישהי מסביב לפינה עם עולם שלם של פנטזיות לפצח"
"כמה כלבות יש לך עכשיו?"
"חוץ ממך, עוד שתיים במשרה חלקית, ואשתי".
"מה אשתך חושבת על זה"
"היא מקבלת את מי שאני, כמו שאני, ויודעת שאני תמיד חוזר הביתה בסוף. זה גם משהו שאת צריכה לקבל. אני זה אני. אני אף עם לא אהיה רק שלך. תקבלי ממני רק את המעט שאתן"
"ברור" היא אומרת, "אני יודעת. אדוני", ומוסיפה - "בבקשה ממך אני ממש חייבת ללכת לשירותים".
"תעשי פה, ליד השולחן. במכנסיים" אני אומר, "אני לא נותן לך אישור לקום".

העיניים שלה נפתחות. החיוך נמחק. עכשיו היא מבינה למה היא נכנסה.

מהצד שלכם הכל נראה בסדר, אבל אם מישהו יסתכל טוב, הוא ישים לב שהיא זזה קצת יותר בכיסא. ישים לב שהיא מסתכלת לכל הכיוונים. ישים לב שהיא במצוקה.

"בבקשה, אדוני" היא אומרת "תוותר לי. אני אעשה כל מה שאתה רוצה".
"את גם ככה עושה כל מה שאני רוצה, כלבה מטומטמת" אני אומר לה.

"יש לך כמה אפשרויות" אני אומר, "את יכולה להשתמש במילת הביטחון שלך, והמשחק יגמר להערב. את תלכי לשירותים ואני אלך הביתה. את יכולה להמרות את פי, ולשאת בתוצאות. ואת יכולה להיות כלבה טובה ומסריחה, ולהשתין פה, על הכיסא, במכנסיים, כמו שביקשתי".

מהצד שלכם הכל נראה בסדר. אבל אם מישהו יסתכל טוב הוא ישים לב לנשימות המהירות שלה. לפחד. לרצון שלה לקום ולברוח, ולרצון שלה למתוח את הגבולות שלה עוד קצת.

בדיוק ככה אני אוהב את הכלבות שלי. על הקצה ומתלבטות. אני אוהב את הרגע הזה של ההחלטה. שבו היא מקבלת עליה את ההשפלה ואת המרות שלי.

מהצד שלכם הכל עדיין נראה בסדר, אבל אם מישהו יסתכל טוב הוא יראה את הכתם המתפשט על המכנסיים שלה. הוא יראה את הנוזלים מצטברים על הכיסא, ומטפטפים לרצפה. הוא יראה אותה מאדימה מבושה ומתנשמת כמו אחרי ריצה.

"איך את מרגישה, כלבה" אני שואל.
"בושה. בושה כמו שלא הרגשתי בחיים, אדוני"
"מה אומרים, כלבה?"
"תודה אדוני"
"אני מרוצה ממך כלבה. תזמיני חשבון, ואני אקח אותך הביתה אעשה לך מקלחת ואזיין לך את הצורה"
"תודה אדוני" היא אומרת עם חיוך, ומסמנת למלצרית להביא חשבון.

מהצד שלכם הכל נראה בסדר, אבל אם מישהו יסתכל לה על התחת כשאנחנו יוצאים, ומישהו תמיד מסתכל על התחת היפה שלה, הוא יראה שהמכנסיים שלה רטובים. אם מישהו יעמוד קרוב אליה. כמוני. הוא יריח את את ריח השתן שעולה ממנה.

תמיד שואלים אותי אם אני מעדיף כלבות מנוסות או לא מנוסות. התשובה שלי היא תמיד זהה.
נסיון זה נחמד, אבל זה כלום לעומת נכונות להתנסות בדברים חדשים. לפרוץ גבולות.

11:00, אני בפגישה. הטלפון רועד לי בכיס. אני מוציא ומביט ורואה שזו היא. היא יודעת שאסור לה לעשות את זה. אסור לה ליצור איתי קשר מבלי שביקשתי במפורש. אני לא עונה וממשיך הלאה.
11:20, הטלפון רועד שוב. הודעה נכנסה, ממנה. "סליחה אדוני, התגעגעתי", כתוב שם. אני לא מגיב.
13:45, היא שולחת לי מייל. "סליחה אדוני. לא שמעתי ממך יומיים והתגעגעתי. לא יכולתי להתאפק. אני מקווה שתוכל לסלוח לי. הכלבה שלך". אני לא עונה. יודע שזה מענה אותה יותר.
16:30, אני באוטו, חונה לא רחוב מהבית שלה. ענישה צריכה להיות מהירה. מתקשר.

שיחה:
-סליחה אדוני, סליחה. אני כלבה מטומטמת.
-כנסי למקלחת, תחפפי שיער, תעטפי את עצמך במגבת וחכי להוראות. יש לך עשר דקות.
-כן אדוני.
מנתק.

16:40, אני עדיין באוטו, בחניה ליד הבית שלה. מתקשר.

שיחה:
-כן אדוני, אני מוכנה.
-כמו שביקשתי, כלבה?
-כן אדוני. אני עדיין רטובה ועטופה במגבת כחולה.
-יפה מאוד. גשי לדלת הכניסה (אני שומע אותה הולכת בדירה).
-אני ליד הדלת, אדוני
-תפתחי את הדלת. (והיא בטח חושבת שאני שם).
-פתחתי, אדוני.
-תעשי צעד אחד החוצה, אל המסדרון (אני שומע אותה נושמת, אני שומע בהד המסדרון את הדלת נפתחת לרווחה)
-אני במסדרון, אדוני.
-תסגרי את הדלת, כלבה.
-אבל...
-תסגרי את הדלת ותישארי בחוץ, במסדרון. במגבת. ברור, כלבה? (אני יכול לשמוע את ההתלבטות בנשימות שלה. אני שומע את הדלת נסגרת לאט).
-אני נעולה בחוץ, אדוני.
-תשרטי קצת את הדלת, כמו כלבה שרוצה לחזור הביתה. (אני שומע את הרעש של השריטה על הדלת)
-(בקול חנוק מדמעות) שרטתי, אדוני.
-את רואה את המדבקה על המשקוף, כלבה?
-כן אדוני.
-מה כתוב עליה?
-הפורץ הנוצץ, אדוני. (היא בקושי מצליחה לדבר).
-תתקשרי אליהם, שיבואו לעזור לך, כלבה. את צריכה לדעת לא להפר הסכמים איתי.
-כן,אדו..
מנתק.

אני מחכה חמש דקות. מדמיין אותה ערומה, בחדר המדרגות, נאחזת במגבת שלא תיפול. מדמיין את הרגליים היחפות שלה על שטיח הכניסה הגס.
אני יוצא מהאוטו וצועד את המרחק הקצר לדלת הכניסה שלה. לוחץ על הכפתור במעלית ועולה לקומה שלה. אני מספיק לראות אותה מתמתחת ומנסה להעלם, חשופה מול הדלת, כשהמעלית נפתחת. היא מסתובבת ורואה אותי, מרשרש בצרור המפתחות שלי.
"לא חשוב" היא אומרת לטלפון, "באו לחלץ אותי, תודה" ומנתקת.
היא מחייכת בהקלה ומתחילה לבכות.
"סליחה אדוני. סליחה".

אני פותח את הדלת נותן לה להכנס. היא מפילה את המגבת כשהדלת נסגרת ונופלת על הספה, כמו בובה שחתכו לה את החוטים. היא בוכה בכי של שחרור. של הקלה.
"סליחה" היא אומרת שוב, ממלמלת "סליחה. אני לא אעשה את זה שוב. אני כלבה מטומטמת".
"עמידת מוצא, כלבה" אני אומר "עוד לא סיימתי עם השיעור שלך".
היא נכנסת בהכנעה לעמידת מוצא, ואני מסיר את החגורה מהמכנסיים, ומתמתח, לקראת סט של הצלפות.

לקח די הרבה זמן מאז, עד שהיא שוב הפרה הסכם.

שלושה שבועות אח"כ היא שוכבת אצלי, חצי ערומה, על הרצפה בסלון. היא גמרה. אני גמרתי. ורק מקס-הארדקור ב DVD עדיין ממשיך בשלו, מפרק לאיזו אנורקסית את הצורה.

והיא שוכבת על הרצפה והחזה והשיער שלה רטובים מזיעה. העיניים שלה עצומות ונראה שטוב לה. יותר מדי טוב לה לטעמי. היא פוקחת עיניים ומחייכת אלי.
"תודה, אדוני" היא אומרת.
"בשמחה כלבה" אני משיב "עמידת מוצא".
היא מסתכלת כאילו לא מבינה, הרי הרגע סיימנו, לדעתה. אבל נכנסת לעמידת מוצא כמו כלבה מאולפת.
עמידת 6, תחת זקור באוויר, ראש מונף אל על. פה פתוח. עיניים עצומות.

היא עדיין רטובה לגמרי, ודי בקלות אני מחדיר לה שלוש אצבעות. אני מחפש קצת, ומוציא. היד שלי מכוסה בשאריות ממנה, ובמעט מהזרע שלי, שמצאתי בתוכה. אני עובר לצד השני ומקרב את היד לאף שלה.

"תריחי, כלבה", אני אומר, "זה הסירחון שלך".
"כן אדוני" היא מרחרחת "אני מסריחה"
"את כלבה מסריחה" אני אומר.
"כן אדוני, אני כלבה מסריחה. תודה אדוני".

אני מנגב את היד על הלחיים שלה, משאיר סימני חילזון על כל לחי והמצח. אבל זה לא בולט מספיק בשביל מה שאני מתכנן בשבילה.

אצל מקס ב DVD מישהי שותה שתן מכוס של מישהי אחרת עם צינורית. זה תמיד נראה לי מסובך מדי בשביל ההנאות הפשוטות שלי. אני מסתובב ומכניס את הזין שלי שוב לתוכה. לא קשה לגמרי, אבל קשה מספיק. אני מזיין אותה בצורה מכאנית. בלי רגש. פנימה החוצה. פנימה החוצה. אני לא רוצה סקס, רק עוד קצת זרע. עוד קצת מהלבן הדביק הזה.
אני מושך לה בשיער כשנמלטת לה אנחה.
"תיסתמי את הפה שלך, זונה. לא קיבלת אישור להנות" אני אומר ומתמוגג מנחת כשאני רואה אותה מתאמצת להכניע את הרפלקסים. אחרי כמה דקות אני מרגיש את הגמירה מתקרבת. מושך את עצמי החוצה, וסוחט את המעט שיוצא על הפנים שלה. מעביר קצת עם היד מלחי ימין ללחי שמאל.
עכשיו היא מוכנה.

"תודה אדוני" היא אומרת.
אני ניגש לספה ולוקח את הבגדים שאיתם היא הגיעה. חצאית מיני שחורה. גופייה שחורה. בלי תחתונים ובלי חזייה.
אני זורק את הבגדים על הריצפה לידה עם שטר של 20 ש"ח.
"ווינסטון לייט", אני אומר, "עשר דקות. יש פיצוציה מעבר לכביש"
היא מסתכלת עלי, לא מבינה. לא מאמינה.
"שמעת אותי, זונה. ותגידי תודה שאני נותן לך בגדים"
"תודה אדוני" היא אומרת.
וממהרת לעטוף את עצמה בבגדים.
"בלי נעליים" אני אומר לה, כשהיא מתקרבת לנעלי העקב שלה. "לכי יחפה, כמו כלבת רחוב"
"כן אדוני" היא אומרת.

היא עוצרת ליד הדלת. מפחדת. השיער שלה מבולגן ולח. יש לה שפיך על הפנים. יש לה ריח של תחת וכוס אחרי לילה של סקס. היא מביטה בי. מחכה להנחות.
"לכי זונה. אני מביט מהמרפסת"
היא לוקחת נשימה עמוקה, ויוצאת.
מהמרפסת אני רואה אותה, באור הניאון של הפיצוציה, קונה סיגריות ורצה חזרה. אני לא טורח למדוד לה זמנים.

כשהיא חוזרת היא מניחה את הסיגריות לידי ופורצת בבכי. היה לה קשה לצאת ככה. אני יודע. כבר הרבה זמן היא מדברת על לעשות משהו בפומבי, אבל מפחדת. והנה הסכר נפרץ. היא מספרת לי שהשכנה מהדלת ליד עלתה איתה במעלית, והסתכלה עליה בצורה "משונה". אני מחייך
"איך את מרגישה?" אני שואל.
"כמו זונה מושפלת. כמו כלבת רחוב. כמו חפץ". היא אומרת, ומנגבת את הדמעות.
"ומה אומרים?" אני שואל.
"תודה, אדוני" היא מצחקקת מתוך הדמעות, "תודה"

אני מרשה לה לכרוע ברך לידי ולהניח את הראש שלה על הירך שלי. אני מרגיש את כל הטינופת מהפנים שלה נדבקת לי לירך. אני מדליק סיגריה ומלטף לה את השיער. מסתכל על הגוף היפה שלה. על כפות הרגליים המלוכלכות מהרחוב.
אני לוקח שאיפה עמוקה, ומשחרר עשן. נותן לה לקחת שאיפה, כשהסיגריה ביד שלי. ורואה אותה משחררת לאט, במין תחושה של הקלה עצומה. היא מחייכת.
"מאפרה" אני אומר וכמו כלבה מאולפת, היא מושיטה כף יד קדימה, מחכה לאפר.
אני מאפר לה בכף היד, ונותן לה עוד שכטה במתנה.

"יפה מאוד כלבה" אני אומר, "יש לנו עוד לילה ארוך".
וברקע מקס-הארדקור מכריח את האנורקסית שלו לומר למצלמה בחיוך "היי אמא, אני זונה מלוכלכת", כשהפרצוף שלה מרוח באיפור, שתן, דמעות ושפיך.

היכרות ראשונה היתה ברשת, באזור תשע בבוקר. כל היום דיברנו. בהתחלה החלפנו מיילים כל עשר-עשרים דקות. ואחרי כמה כאלה עברנו למסנג'ר, בלי מצלמה, ואז עם מצלמה,ומשם לטלפון, וכל זה כשאני בעבודה ומתרשם מהנכונות שלה לציית לגבר זר לחלוטין, והנה עכשיו השעה כמעט חמש בערב, ואני לוקח עוד פנייה ימינה, וחונה מול הבית שלה.
בית פרטי, ישוב כפרי קטן, לא רחוק מת"א. בנשימה עמוקה אני מריח את הרפת שנמצאת מאתיים מטר בהמשך הכביש. אני מתקשר.

"כן אדוני" היא אומרת.
"את מוכנה, כלבה?"
"כן אדוני, ואני רואה שחנית. אתה במקום הנכון. הכניסה מסביב, בשביל משמאל".
"יפה מאוד כלבה" אני אומר ומנתק.

לפי ההנחיות שנתתי לה, היא אמורה עכשיו להתפשט לגמרי, לכתוב את השם שלי באודם על החזה שלה, לפתוח את הדלת, כדי שאוכל להכנס, ולעמוד עירומה, עם הגב לדלת, במרכז הסלון, כשהידיים שלה על הראש, כמו שבויית מלחמה.

אני לוקח אוויר, מנסה להרגיע את הדופק המשתולל, מדליק סיגריה ויוצא מהאוטו.
אני מרגיש את הברכיים שלי רועדות כשאני מתקרב לדלת. לוקח עוד נשימה עמוקה, מרסן את עצמי, עוטה פני פוקר ונכנס.
בחוץ השמש חזקה, ולוקח לי כחצי שניה לראות אותה. בדיוק כמו שביקשתי. ערומה לגמרי. ידיים על הראש. רגליים בפישוק קל. הגב שלה מופנה אלי, והיא לא זזה. יש לה גוף ארוך ורזה, ותחת קטן, שנופל קצת. השיער שלה אסוף ואני יכול לראות שהיא בדיוק יצאה מהמקלחת, כמו שסיכמנו.

אני סוגר אחרי את הדלת ומתקרב אליה מאחור בשקט ולאט. אני מקרב את הפה והאף שלי אל הצוואר שלה, נוגע רק עם קצה האף, ולוקח שאיפה עמוקה. כמו צייד שמחפש את ריח הציד באוויר. אני מריח ריח נעים של מקלחת, וסבון, וארומה של סיגריות.

אני מרגיש אותה רועדת.

"כמה עישנת מאז שדיברנו, כלבה?", אני שואל.
"שלוש סיגריות, אדוני" היא אומרת
"וכמה הרשתי לך לעשן, כלבה?"
"אחת, אדוני" היא אומרת, "אבל..." ולפני שהיא ממשיכה אני שולח יד מאחור וצובט את הפטמה הימנית שלה, חזק "איי" קטן נפלט לה מהפה, וכשאני משחרר היא אומרת "תודה, אדוני".

אני עדיין מאחוריה, והיא עדיין לא ראתה אותי. אני שולח יד מאחור, קדימה, אל הכוס שלה, ובודק את הגילוח. היא חלקה לגמרי, כמו שסיכמנו.

"לפחות את זה עשית כמו שצריך, כלבה" אני אומר לה.
"תודה, אדוני" היא אומרת.
"איפה מה שביקשתי" אני שואל.
"על הספה, אדוני".
אני מביט על הספה ורואה את כל האביזרים שלה, מסודרים, אחד ליד השני. דילדו שחור. ויברטור סגול. שוט רצועות. אזיקי מתכת. מצבטים. כיסוי עיניים מעור שחור. רצועות בד לקשירה.
אני שם לה יד על הצוואר מאחור, מרגיש אותה רועדת מהמגע, ואומר "קדימה, חמישה צעדים". אני לא רוצה שהיא תראה אותי עדיין, והצעידה קדימה מאפשרת לי להגיע לציוד מבלי "להחשף". היא צועדת.

אני בוחר בדילדו השחור. הוא לא גדול במיוחד, אבל בהחלט לא קטן. עדיין מאחוריה, אני לוקח אותו ביד ימין ומחזיק אותו מול הפנים שלה.
"תראי לי איך את מוצצת, זונה" אני אומר.
היא מורידה יד מהראש, בלי לחשוב, אוחזת בדילדו וביד שלי. משיכה בשיער עוצרת אותה.
"נתתי לך אישור להוריד יד מהראש? זונה. נתתי לך אישור לגעת בי עם הידיים המסריחות שלך?"
"לא אדוני, סליחה אדוני" היא אומרת.
אני לוקח צעד אחורה וביד בטוחה נותן לה מכה אחת חזקה על התחת. אני רואה איך האיזור מאדים. ושומע אותה מחניקה את הנשימה שכמעט וברחה לה.
"תודה אדוני" היא אומרת, עדיין עם ידיים מעל הראש. עדיין עם הגב אלי.
אני ממשיך ונותן לה עוד אחת, ועוד אחת ועוד אחת. ועוצר.
"בואי ננסה שוב, מטומטמת" אני אומר ומחזיק שוב את הדילדו השחור מול הפנים שלה, "תראי לי איך את מוצצת".

היא מהססת, ומתקרבת לאט, ומתחילה ללקק את קצה הדילדו. זה לא מוצא חן בעיני.
אני תופס את השיער שלה, בעורף, ומושך מהר, אחורה ולמטה. זה פותח לה את הפה.
"תפתחי את הפה עוד" אני אומר לה. עדיין מחזיק אותה בשיער, "הגיע הזמן שתלמדי למצוץ כמו שצריך" אני אומר.
אני מושך אותה עוד אחורה ולמטה, ביד שמאל. מעביר את שיווי המשקל שלה אלי. הברכיים שלה מתכופפות כדי לא ליפול. עכשיו, כשהיא כפופה אחורה היא יכולה לראות אותי מעליה. אני לוקח את הדילדו, ולאט לאט מכניס אותו עמוק יותר ויותר לפה שלה, עד שהיא מתחילה להשתנק. אני עושה את זה שוב, ושוב, ושוב. עד שהיא מתנערת ומתקפלת על הרצפה ליד הרגליים שלי. הלחיים שלה מכוסות ברוק, ודמעות מציפות לה את העיניים.

אני משליך את הדילדו על הרצפה, ליד הראש שלה, והולך לשבת על הספה.
"קחי את זה בפה, כמו כלבה שסוחבת עצם, ובואי לכאן על ארבע" אני אומר.
מבלי לנגב את הפנים, היא נעמדת על ארבע, מתכופפת ונושכת עת הדילדו, ומתחילה לזחול לכיווני.
"את יכולה להתסכל עלי, כלבה" אני אומר, "כלבה צריכה לדעת איך האדון שלה נראה, לא?"
"היא מהנהנת וטיפות של רוק נופלות לה על הידיים, כשהיא הולכת על ארבע אלי.

"עכשיו נראה מה את יודעת לעשות עם הפתחים האחרים שלך, כלבה". אני אומר, כשהיא כבר ממש ליד כפות הרגליים שלי.

... המשך יבוא (אולי).