בלשון ציווי!

"אולי תבוא היום"?
"אני חולה. מצונן מת".
"אז אולי אני אבוא אליך?"
"את יודעת שזה בלתי אפשרי".
"למה? החברה שלך בעבודה, אני אבוא, אביא מרק ואלך"
"את יודעת טוב מאוד שאני לא עושה שום דבר בבית שבו אני חי. את יודעת שמבחינתי זה חוסר כבוד לזוגיות שבה אני נמצא"
"אבל לזיין אותי בתחת בדירה שלי זה בסדר?"
"לא מעניין אותי אם את מבינה או לא. ככה זה. אלי לדירה את לא נכנסת".
"אז מתי אני אראה אותך?"
"אם תמשיכי ככה, אף פעם".
"אל תהייה רע"
"למה אני צריך להזכיר לך לפתוח את המצלמה? את מנסה לבדוק אותי או משהו"
"לא, סליחה אדוני"
***הזמנה לצפיה במצלמה**** המתנה **** התמונה עולה. השיער שלה פזור והיא לובשת מין חולצת פליז עבה.
"תאספי את השיער ותורידי את החולצה"
"קר פה"
"לא שאלתי מה הטמפרטורה"
"כן אדוני"
היא עושה שני צעדים אחורה, מכוונת את הגובה של המצלמה, ונעמדת מולה. מורידה חולצה. מורידה גופיה, מורידה חזיה. החזה שלה נופל, כבד וגדול. היא מושיטה יד לשולחן, לוקחת גומיה ואוספת את השיער. מהדקת אותו אחורה אל הראש.
"יפה מאוד, כלבה. עכשיו את כל השאר"
היא מתקרבת לרגע למסך וקוראת. עושה "כן" עם הראש וצועדת בחזרה אחורה. היא מתפשטת לגמרי ואני מחפש טישו לקנח את האף. מקרב אלי את תנור הספירלות ולוקח לגימה מכוס התה שלי. עכשיו היא ערומה לגמרי, מול המצלמה. מולי, שנמצא בבית, במרחק עשר דקות הליכה ממנה, ולא יכול לצאת, ולא מרשה לה לבוא.
כבר היינו בקטע הזה בעבר, והיא יודעת בדיוק מה אני רוצה.
היא מושכת את הכיסא למיקום טוב מול המצלמה ומתיישבת. היא מרימה את הרגליים שלה למעלה, אל שולחן המחשב ומראה לי את הכוס המגולח שלה. היא לוקחת את הדילדו שמונח על שולחן המחשב ומתחילה לאונן. בהתחלה לאט, ואח"כ יותר מהר. בהתחלה רק נוגעת ואח"כ מחדירה אותו עמוק יותר, מהר יותר. אני לא יכול לשמוע אותה, אבל אני רואה איך היא שוקעת עוד ועוד לתוך זה.
"עיניים למסך" אני כותב לה. אני רואה שהיא שומעת את הצליל של הטקסט הנכנס, עוצרת ומסתכלת. מקרבת קצת את הכיסא וממשיכה, תוך כדי מבט נוקב לתוך עדשת המצלמה.
"תלקקי אותו קצת" אני כותב לה.
היא עושה "כן" עם הראש, שולפת מתוכה את הדילדו ומתחילה למצוץ אותו במהירות, לעומק. דוחפת אותו בעצמה לתוך הפה עד שאפשר לראות רוק נוזל לה על הסנטר.
"תחזרי לכוס ואל תפסיקי עד שאת גומרת" אני כותב.
היא מצייתת. מחזירה את הדילדו פנימה, מישירה מבט לעדשת המצלמה וממשיכה לאונן בקצב.
אני לוקח עוד לגימה מהתה, מפשיל קצת את מכנסי הטרנינג הישנים שנעים לי להיות חולה וזרוק בבית איתם, מוציא את הזין שלי החוצה ומאונן. כמה דקות אח"כ אני גומר, על המפית הכחולה שמתחת לכוס התה שלי. פתאום אני מרגיש שוב שקר לי. אני רואה אותה גומרת. מאיטה. מרפה. מאבדת את המבט במצלמה ונופלת. כמה שניות אח"כ היא מזדקפת שוב וניגשת למקלדת בלי לשנות את זוית המצלמה. החזה שלה ממלא את התמונה עד שהיא מזיזה את התמונה בחזרה לפנים שלה.
"אני מקווה שנהנית מהמופע" היא כותבת
אני פותח לרגע את המצלמה שלי ומראה לה את המפית המלוכלכת בכמות יפה של שפיך.
אני רואה אותה במצלמה, מנסה להבין מה היא רואה, ורואה את החיוך הגדול שלה כשנופל לה האסימון.
היא שולחת לי סמיילי גדול ומחייך.
"זה בשבילך" אני כותב לה.
"אני מעדיפה טרי ואמיתי, לא וירטואלי" היא כותבת ומוסיפה סמיילי קטן.
"גם אני, אבל לא היום, בכל מקרה" אני אומר. "תודה על המופע כלבה. אני הולך לאכול מרק"
"בתאבון אדוני" היא אומרת ואני מסיים את השיחה.
לפעמים להיות מצונן בבית זה לא הדבר הכי נורא בעולם.

כבר פיניתי לי כמה שעות בלו"ז. כבר יצאתי מהמשרד ונכנסתי לאוטו. כבר התחלתי לחשוב על מה לעשות, ואיך לגשת ואיפה לגעת ואיפה לא. כבר עברתי בראש על הקוים האדומים. כבר החלפתי חולצה, למשהו שחור יותר והדוק יותר. כבר הידקתי את הידיים מסביב להגה, מחמם את השרירים.
ו...
ביייייפ בייייפ.
SMS

"קבל ביטול. אני לא יכולה. סליחה, אדוני. בבקשה דבר איתי מאוחר יותר".

מה עושים עם כל האנרגיה הזו שנמצאת לי עכשיו בקצות האצבעות. מתוחה כמו שוט רכיבה. מחכה לשחרור. איך חוזרים ככה לעבודה?
סססאמק.

כשאני סוף סוף נכנס אליה לדירה אני כבר עצבני בטירוף. לא מספיק שהוראות הנסיעה שקיבלתי לא היו מדוייקות, לא מספיק שלא מצאתי חניה, לא מספיק שתפס אותי גשם בחוץ, לא מספיק שמכונית עוברת השפריצה עלי, בנוסף להכל בנסיון לדלג מעל נהר קטן שזורם לצד המדרכה, החלקתי ונפלתי. כך שאני מגיע רטוב וקר, עצבני, כואב ומדמם מחתך במרפק.
וכשאני מסתכל עליה אני מתעצבן אפילו יותר. ושותק.

"שכחתי שהחצאית השחורה בכביסה" היא אומרת בהתנצלות.
"שקט" אני אומר לה, "תתפשטי ותעמדי במרכז החדר בלי לזוז".
היא מתפשטת מהר ונעמדת לא רחוק מתנור הספירלות שמחמם את הסלון.

אני עושה סיבוב בדירה, לראות עם מה יש לי לשחק. זו פעם ראשונה שלי כאן, ואני מנסה למצוא משהו מעניין לעשות. אני נכנס לחדר האמבטיה ומנקה את החתך במרפק. אני נכנס לחדר השינה ומסתכל לה במגירת התחתונים. מפשפש לה בשידה שליד המיטה. מחטט לה בחיים הפרטיים.

"מה אתה מחפש?" היא שואלת
"לא נתתי לך רשות לדבר, כלבה". אני אומר
"סליחה אדוני" היא אומרת.
יש לך פלסטרים?" אני שואל
"אתה פצוע?"
"קלות. החלקתי בדרך. יש לך פלסטרים?"
"במגירה במטבח, הראשונה מימין" היא אומרת ומתחילה ללכת לכיווני.
"לא לזוז" אני אומר והיא מצייתת.

אני עובר בסלון בדרך למטבח, מנתק מהחשמל את תנור הספירלות ולוקח אותו איתי.
"יהיה לי קר, אדוני" היא אומרת.
"מצויין כלבה"
אני הולך למטבח וחובש לעצמי את הפצע. אני מסיר את החולצה הרטובה ופורש אותה על כיסא. מולה אני מניח את תנור הספירלות ומחבר לחשמל. שתתייבש בינתיים.

כשאני חוזר לסלון אני רואה שמתחיל להיות לה קר. קצת עור ברווז ופטמות זקורות. אני ניגש לדלתות הזכוכית הישנות שמפרידות בין הסלון למרפסת הסגורה בתריסים ופותח אותן לרווחה.
"בואי הנה, כלבה"
היא צועדת לאט, עירומה, יורדת יחפה מהשטיח אל הרצפה הקרה. יוצאת מהחום היחסי של הסלון אל המרפסת. אני פותח קצת את התריסים, נותן לשריקה של רוח קרה ואוויר נקי להכנס פנימה.
"לא לזוז" אני אומר לה והולך לחדר השינה.
"כן אדוני"

אני מתיישב על המיטה שלה ומודד שתי דקות. שתי דקות, ערומה, בקור הזה. אני חושב על עור הברווז הבהיר שלה, על הפטמות הקטנות שלה מתקשות. על הרעד הזה שמתחיל לקחת שליטה על הגוף. אני לוקח את שמיכת הפוך שלה וחוזר למרפסת.
היא עומדת שם, באותו המקום. רועדת. משתדלת לא לזוז. היא רואה אותי עם השמיכה ולרגע מחייכת, עד שאני מתישב על הכיסא ועוטף את עצמי בלבד.

"תראי לי איך את מאוננת, ככה, בעמידה" אני אומר לה.
"כן אדוני" היא אומרת.
היא מניחה כף רגל אל אדן המרפסת, ונרתעת ממסילת האלומיניום הקרה, ואז שוב מניחה את הרגל בזהירות גדולה יותר. היא מורידה כף יד קרה ורועדת אל הכוס המגולח שלה, ומתחילה לגעת בעצמה בתנועות המעגליות האלה. הגוף שלה עדיין רועד מקור, אבל אני רואה איך במקום שבו היד נוגעת בכוס, הבשר מתחמם. העור חוזר לצבע ורוד-אדום יותר. הדם זורם חם יותר, נעים יותר. היא מתחילה לגנוח ואני שומע את הרעד של הקור בקול שלה. אני מסתכל על התנועות שלה, על הפנים שלה מקשיב לנשימה ורואה את הבל הפה הקר שלה, יוצא באדים מפיה. אני רואה את הגוף הקר, מרוכז כולו ביד החמה, מנסה לשתות את החום ולפזרו, אבל זה בוודאי לא מספיק.
קר לה.
אני רואה שקר לה.

"תעצרי" אני אומר לה.
היא פוקחת עיניים ועוצרת במקום, מורידה את הרגל חזרה לריצפה.
"תעמדי בפישוק, כפופה קדימה, ידיים על השולחן"
היא מצייתת בשתיקה ונעמדת. רועדת. יד ימין עדיין אדומה חמה, לחה. יד שמאל חיוורת יותר.
אני נעמד מאחוריה, עדיין עטוף בשמיכה, פותח מכנסיים וכמעט מבלי לגעת בה, מחליק את הזין שלי לתוכה. אני מזיין אותה לאט לאט. נותן לה להרגיש את החום שלי, בנקודה אחת בלבד. בתוכה.
הרעידות שלה הופכות להיות חזקות יותר, ככל שאני ממשיך וכשאני נוגע בה פה ושם בידיים החמות שלי (תמיד חמות), היא גונחת בעונג וכאב, של הפשרה. אנחנו ממשיכים ככה עוד קצת, עד שבסופו של דבר אני שולף את עצמי החוצה, מוריד אותה על הברכיים וגומר לה על החזה. אני יכול לראות איך העור החיוור מקור שלה מאדים מסביב לטיפות הזרע החמות שלי. כמעט רותח בנקודת המגע. אני מדמיין שאני שומע טסססססס של רתיחה.

"ת...ת...תודה א.א.אדוני" היא ממלמלת ברעד.
"למקלחת, כלבה" אני אומר לה.
היא נעמדת עירומה במקלחת ואני פותח את המים בשבילה. היא רועדת כולה וכשהמים הקרים נוגעים לה בכפות הרגליים היא לא מרגישה כלום, אבל כשהמים החמים מגיעים, הכאב של ההתחממות משגע אותה. היא בקושי מצליחה לעמוד ועוברות כמה שניות טובות עד שהרעד שלה מפסיק.

"אף פעם לא עשיתי משהו כזה" היא אומרת
"תמיד יש פעם ראשונה" אני אומר, "איך היה?"
"מוזר. קשה מאוד. מחרמן. מאוד לא צפוי" היא אומרת.
"אני משתדל" אני אומר ומחייך, "אני הולך לראות אם החולצה שלי התייבשה"

אני הולך למטבח וממשש את החולצה שהשארתי על הכיסא. אני לובש אותה, ושם מים לקפה.
אם רק היה עכשיו גם מרק עוף, הייתי מסודר לגמרי.
קר היום.

לפעמים הכי קשה זה לשבת בצד.
רק להביט ולשמור על ארשת פנים רצינית, כשכל מה שאני רוצה לעשות זה לקום ולתת את שלי. אבל אני מתאפק. אני יושב על הכורסה ומביט איך אחת הכלבות שלי, סוויצ'ית, קושרת את הכלבה שלה לשולחן ומתחילה להצליף בה עם שוט רכיבה. תמיד מהצד זה נראה קשה יותר. כואב יותר. תמיד גם נדמה לי שנשים, כמלכות, קשות יותר מגברים. מתעסקות בגרימת כאב חד יותר. מובהק יותר. ובכל זאת, הכלבה הקשורה סופרת בהכנעה את המכות, ואני יושב שם על הכורסה, מנסה למצוא תנוחה נוחה עם זיקפת האימים שמשתוללת לי במכנסיים, מנסה להשאר אדיש ומביט בעניין על המתרחש.

המלכה, הסוויצ'ית, חוגרת סטראפ-און שיגרום לכל גבר להתכווץ. גדול ושחור ומבריק. היא מהדקת את הרצועות ומתיישבת על השולחן בפיסוק רגליים, נותנת לכלבה הקשורה ללקק, ואז למצוץ, ואז לבלוע. מדי פעם היא מושכת לה בשיער, ויורקת לה על הפנים. מדי פעם היא צובטת לה את הפטמות. החדר קצת חשוך והמוזיקה קצת רועשת, אז קשה לי לשמוע כל מילה, אבל זה לא באמת חשוב. היא עושה לה דבר אחד, ואז עושה לה דבר אחר, והיא מתירה את הקשירה ומורידה אותה על ארבע, נותנת לכלבה ללקק לה את המגפיים שלה, מהעקב את הקרסול. אח"כ היא שוב מזיינת לכלבה את הפה, ואח"כ היא שוב מצליפה לה בתחת, ואח"כ היא מזיינת לה קצת את הכוס, ומזיינת לה קצת את התחת, אבל לא יותר מדי.

ואז היא מסירה את הסטראפ און, ומתיישבת על הכורסה מולי, מניחה רגליים מפושקות על השולחן והכלבה זוחלת לה אל בין הרגליים ומתחילה לאכול לה את הכוס, בכזו עוצמה ומהירות שהכורסה נדחפת קצת אחורה. ואני יושב שם ומביט. המלכה/כלבה שלי, יושבת שם, עם רגליים למעלה, ועיניים חצי פתוחות, והכלבה שלה, עירומה, עם קולר ורצועה, מניפה את התחת שלה מולי, ואוכלת למלכה שלה את הכוס. והמלכה שלה תופסת לה בשיער ודוחפת את עצמה חזק קדימה לפנים שלה, ואני מזהה את ההתנשפות וההתכווצויות שמתקרבות, ואני רואה איך המלכה שלה גומרת. ואני רוצה להגיד לה שהייתי מת לראות אותה עכשיו משתינה על הכלבה שלה, ממש ככה, כאן בתנוחה הזו. אבל הבטחתי לא לומר כלום, ואני יודע שכאן, ככה, על הספה בסלון שלה, זה בטח לא יקרה. ואני מחזיק את עצמי חזק, למרות שאני מת לקום ולהכניס את הזין שלי בין שני הישבנים האלו. אני מרגיש את הזיקפה שלי בכל הגוף ואני מהדק שרירים ומאפק. נועץ ציפורניים בספה בשקט ולא אומר דבר.

הכלבה שלה עדיין על ארבע, עדיין עם התחת מולי, והיא, המלכה, מתחילה להתאושש מהאורגזמה שנראה כאילו חבטה לה בפנים. והיא תופסת לכלבה שלה בראש, ומסובבת את הפנים שלה אלי. הכלבה מזיעה, וקצת דומעת. הפנים שלה רטובות ושיער נדבק לה למצח, וברגע הזה היא נראית לי כמו הדבר הכי יפה בעולם, ואני מת לזיין אותה אבל היא לא בשבילי. לא היום. אולי לא בכלל.

ואני מביט לה בעיניים ושומר במוח את התמונה הזו, ולוקח לגימה קטנה מכוס המים שלי, ומדליק עוד סיגריה.
מחייך.
אח"כ אנחנו עוד מדברים קצת ואני הולך.
וכשאני מגיע הביתה, אני עוצם לרגע עיניים, ומעלה מהר בזיכרון את תמונת הפנים האלו, של הכלבה ההיא. ועם כמה נגיעות זריזות ומדוייקות, אני גומר, לתוך נייר טואלט, ומרגיש כאילו זיינתי עכשיו עשרים דוגמניות צמרת, אחת אחרי השניה.
סחוט לגמרי, רגוע לגמרי.
אני נרדם.

אנחנו יושבים בסלון ורואים סרט.
טוב נו, זה לא מדוייק.
היא יושבת זקוף, קשורה לכיסא. ידיים מאחורי הגב. ראש זקוף, מופנה כלפי מסך הטלוויזיה. אני עומד מאחוריה, דואג לסובב לה את הראש בחזרה לכיוון המסך, במשיכה זריזה בשיער, כשהיא מנסה לרגע להפנות מבט.
זה סרט קצר, לא יותר מעשרים דקות, מההתחלה ועד הסוף.
סרט ביתי, שבו היא הכוכבת. ואני משתתף ומצלם.

על המסך, בסרט, היא עירומה, באותה הדירה, קשורה לאותו הכיסא, אבל בתנוחה אחרת. היא לא יושבת אלא רוכנת קדימה. בסרט העיניים שלה מכוסות. בסרט רואים איך אדון נוסף שהבאתי מזיין אותה בתחת, בעמידה. בסרט רואים איך הפה שלה מתעוות מכאב. בסרט רואים איך אני מתחלף איתו, ואיך הוא, מסיר את הקונדום המלוכלך, מניח אותו על הראש שלה, ועובר קדימה, לזיין לה את הפה, והחדר מתמלא בשיקשוק הזה של פה רטוב על זין שנדחף פנימה בכוח, ברעשים האלה של ההשתנקויות והשיעול. בצלילים של המכות שהתחת שלה מקבל. באנחות הכאב. בשאיפות האוויר המהירות.

"אני לא יכולה להסתכל על זה" היא אומרת.
"למה" אני שואל
"קשה לי עם זה. עם זה שזו אני"
"אבל זה מה שאת. זה מה שרצית. להיות חור. להיות גוש בשר".
"זה לא כיף לי"
"תמשיכי להסתכל".

בסרט האדון השני גומר לה על הפנים ובפה. בסרט אני גומר בתוך הקונדום, בתוך התחת שלה.
בסרט אני משחרר אותה מהכיסא, ומוביל אותה מהצוואר, בעיניים מכוסות, לחדר האמבטיה.
בסרט היא יורדת על הברכיים במקלחת.

בסלון היא מתנשפת.
"אני לא מאמינה שזו אני".
"תסתמי. לא קיבלת אישור לדבר".
"כן אדוני"
"תסתכלי טוב, את אהבת את הקטע הזה".
"כן אדוני".

בסרט האדון השני ואני משתינים עליה במקלחת. שני זרמים חמים של שתן פוגעים לה בחזה ובפנים. מרטיבים לה את הרגליים ואת השיער. נכנסים לה לאוזניים. בסרט אני מקרב את הזין שלי לפה שלה ומורה לה ללקק את הטיפה האחרונה ולבלוע אותה. האדון השני עושה את אותו הדבר.
בסרט אני שואל אותה איך היא מרגישה. היא אומרת "כמו זונה", ומחייכת חיוך רחב מתחת לכיסוי העיניים.
הסרט נגמר.

בסלון היא רועדת על הכיסא.
"אני לא מאמינה שעשיתי את כל זה"
"איך התחושה?"
"טובה ולא טובה. מרגשת ומבזה"

אני משחרר אותה מהכיסא אבל היא ממשיכה לשבת.
"אפשר סיגריה?" היא שואלת.
"לא" אני אומר.
אני מדליק סיגריה לעצמי ונותן לה שאכטה אחת. היא יונקת עשן, עמוק עמוק פנימה, ולרגע נראה כאילו היא נרדמת בסוף השאיפה. ואז משחררת החוצה את העשן, כאילו הוא שוקל טון. הגוף שלה נרפה על הכיסא.

"זה מרגיש לי כאילו לא הייתי שם. כאילו הכל זיכרון עמום. כאילו הייתי שיכורה. אבל בראש אני יודעת שהייתי שם. שזה היה לפני כמה ימים, אבל אני לא מצליחה להתחבר לזה"
"זה קורה לפעמים. לא תמיד קל לנו לראות את עצמנו במקומות האלה. להודות שאנחנו כאלה. איך את מתמודדת עם זה" אני שואל.
"לא טוב" היא אומרת "אני מרגישה לא במקום. לא בטוחה. מאוכזבת מרוב ריגוש".
אני מוציא את הדיסק ונותן לה.
"זה העותק היחיד. תעשי איתו מה שאת רוצה". כמה דקות אח"כ אני כבר בחוץ בדרך הביתה.

שלושה ימים אח"כ היא שולחת לי מייל, עם תמונות שהיא גזרה מהוידאו.
"אני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה" זה המשפט היחיד.
מבלי לבדוק איתה אני מתאם שוב פגישה, עם האדון הנוסף, הפעם, אצלו בסטודיו, ולא בדירה הבטוחה שלה.
הגיע הזמן להעלות קצת את הרף.

אחרי כמעט 8 ק"מ של ריצה, הכאב האמיתי נכנס לפעולה. זה כבר לא החריקה של הברכיים או השוקיים התפוסות. זה הכאב החד של הנשימה. הצריבה בכפות הרגליים. למרות האוויר הקריר שנושב לאורך הירקון בלילות האלו, חם לי. החולצה שלי ספוגה בזיעה, הזרועות שלי מבריקות. חם לי וכואב לי. ואני שומר על קצב ורץ. מתנשף ורץ. נוהם מדי פעם בכאב, ורץ. ורץ ורץ.

בלילה, האיזור המרכזי של הפארק כמעט ריק. איזור ראש ציפור ריק לחלוטין. אצנים אחרים עוברים מדי פעם, אבל בגדול, חשוך, וקריר ומזמן רעות. אני לוקח נשימה עמוקה, בולע את הכאב ומגביר קצת את הקצב. הכלבה אמורה לחכות לי בעוד כ 300 מטר, ליד המתקנים המשונים האלה שבאיזור הפארק שנמצא בשטח רמת-גן.
בגלל החושך, והזיעה שנוטפת לי לעיניים, לרגע אני חושב שהיא הבריזה לי, אבל לא היא.
לא הכלבה הזו.

היא עומדת שם, בדיוק כמו שביקשתי. בבגדי ספורט הדוקים. טייטס, גופייה קטנה. נעלי ריצה. שיער אסוף. קטנה ויפה.
אני עובר אותה בריצה ומסמן לה לבוא אחרי. אני מאט קצת את הקצב ויורד מהשביל. מנווט בחושך בין העצים, מקשיב לצעדים שלה מאחורי. מקשיב להתנשפות שלה. היא לא בכושר ואני יודע את זה. כל צעד בטח מפרק אותה לחתיכות עכשיו. אני מאט עוד, כדי שלא תתרחק.

אני מזהה מקום טוב תוך כדי ריצה ועוצר בפתאומיות, מסתובב ונעמד מולה, ומספיק עוד לראות איך היא רצה עוד כמה צעדים אלי. אני מתנשף בפראות ואין לי מספיק אוויר בשביל לתת לה הוראות במילים. אני מסמן לה ביד לרדת לברכיים. מה שאני לא נותן לה לראות זה את הכאב שמציף אותי פתאום. השוקיים מתאבנים מהעצירה הפתאומית. הגוף מתחיל פתאום להרגיש את הבריזה הקרה והזיעה מתחילה להתקרר ולצרוב. הנשימה עדיין קשה.
היא יורדת לברכיים, ואני, מתוך הכאב, בקושי מצליח לעשות צעד קדימה, להפשיל את מכנסי הריצה ולדחוף את הזין שלי לפה שלה. הזין שלי רטוב כולו מזיעה, ואני מחליק אותו פנימה לאט לאט. מרגיש איך הוא מתקשה לה בפה, וחושב על הטעם המלוח של הזיעה שמציף אותה עכשיו. אני מביט בה מלמעלה, ובאפילה הזו מצליח לראות איך טיפות זיעה נופלות מהפנים שלי אל הפנים שלה.

אני מתחיל להניע את האגן שלי, למרות הכאבים האלו של הריצה, קדימה ואחורה. תופס את הראש שלה בשיערות העורף ונועץ את עצמי עמוק יותר לתוך הפה שלה. מתנשף. מתנשף. היא משתעלת ומשתנקת ואני רואה שהיא מזיעה. רוק נוטף מהפה שלה על הסנטר. על הירכיים הכפופות שלה על האדמה הקרה. דמעות מופיעות לה בעיניים. אבל היא לא מרפה. לא מנסה להתחמק. היא מכירה אותי מספיק טוב בשביל לדעת מה התפקיד שלה כאן.
אני דוחף את עצמי פנימה אליה, יותר חזק, ויותר חזק, עד שאני מרגיש את הראש שלה נמחץ לי בידיים מכל דחיפה שכזו עם האגן.

כל הגוף כואב לי. ממש כואב לי.
הגב התחתון, הרגליים, הריאות. הכתפיים. כפות הרגליים. התחת. אבל אני לא מרפה ממנה. מגביר את הקצב. דופק לה את הפה חזק יותר וחזק יותר, עד שאני מרגיש את הגמירה מתקרבת. אני שולף את עצמי החוצה, מושך את השיערות שלה אחורה, כך שהראש שלה מוטה כלפי מעלה, הפה שלה פתוח ומתנשף, ואני גומר לה על הפה, על הפנים, על הלשון, על השיער.
היא מביטה בי בעיני עגל, עם זוית של חיוך בפה.

"לשון" אני מצליח בקושי לנהום.
היא מוציאה לשון בקושי, תוך התנשפות, ואני סוחט את הטיפה האחרונה מקצה הזין אל הלשון שלה.
היא מכניסה אותה לפה ואומרת "תודה, אדוני".
"להתראות כלבה" אני אומר. מכניס את הזין בחזרה למכנסיים. לוקח נשימה עמוקה, ומנסה לחזור לקצב הריצה הקודם. עוד 2.5 ק"מ עד לאוטו.

כשאני חוזר לרכב היא כבר שם, מן הסתם. הלכה במסלול הקצר. היא יושבת באוטו, מחייכת ושומעת גלגלץ.
הפנים שלה כבר נקיות, אבל כשנדלקת מנורת התקרה אני קולט שעוד יש לה קצת שפיך בשיערות.
"אני חושב שמגיעה לך מקלחת" אני אומר.
"יש לך עוד נוזלים בגוף?" היא שואלת בהפתעה.
"לא כזו מקלחת, סתומה. מקלחת אמיתית. עם מים חמים וסבון" אני אומר.
"תודה אדוני" היא אומרת ואני מקפיץ אותה הביתה, משועשע מהמחשבה שלה.

כלבה טובה.

במעלית אני פונה לראי. מחייך. מוודא שאין לי שום דבר בשיניים. מיישר את הצווארון. משפשף את הנעל על המכנס, כדי שתבריק. אני מוכן. דלת המעלית נפתחת. אני יוצא ומביט לצדדים. רואה את הדלת. מצלצל בפעמון, מחכה לזמזום. דוחף את דלת הזכוכית. נכנס. מחייך לפקידת הקבלה.

"שלום, יש לי פגישה עם ק' ב 10:00"
היא שואלת מי אני, מביטה ביומן ומבקשת ממני לחכות. היא מחייגת למישהו ואומרת לי שהעוזרת של ק' מייד תגיע לאסוף אותי.

שלושים שניות אח"כ מגיעה העוזרת של ק'.
קוראים לה ר' ואני מכיר אותה.
היא היתה אחת הכלבות הראשונות שלי, ועברו כמה שנים טובות מאז שהיה ביננו איזשהו קשר. אז אני מכיר אותה טוב, אבל... לא מספיק טוב בשביל לדעת שהיא עובדת שם.
אבל אני מכיר אותה מספיק טוב בשביל לדעת מה הקווים האדומים שלה. כמה עמוק אפשר לדחוף לה זין לגרון עד שהיא משתנקת. כמה שהיא רועדת כשקושרים לה את הידיים. כמה שהיא פוחדת מכיסוי עיניים ומקומות ציבוריים. אני מכיר את הקעקוע שיש לה על הגב התחתון. מכיר את הפרצוף שהיא עושה כשמכה חזקה נוחתת לה על התחת. מכיר את הצלילים שהיא עושה כשהיא גונחת. מכיר את החששות שהיו לה לפני כל מפגש. מכיר את הפראיות שבה היא היתה מתמכרת לתחושות של כאב והשפלה. את העומק אליו היא היתה מוכנה לצלול. מכיר וזוכר הכל. היא היתה שפחה מצויינת.

כשהיא רואה אותי אני יכול לקלוט היסוס בצעד שלה. היא מזהה אותי, ויש משהו מבוהל במבט שלה. משהו שאומר לי - "אל תחשוף אותי כאן".
לא חשבתי על זה אפילו, ובכל זאת. קצת כיף מגיע לי, לא?

"אני ר'" היא אומרת לי ליד פקידת הקבלה, בקול שמבהיר שהיא מעדיפה להתנהג כאילו אנחנו לא מכירים, "ק' והצוות מחכים לך בחדר הדיונים. להביא לך משהו לשתות?"
"מים" אני אומר, והולך אחריה לחדר הדיונים. מביט בתחת שלה, שצמח קצת. בנעלי העקב שבטח האדון הנוכחי שלה ביקש שתנעל. אני מביט בחצאית ותוהה אם היא לובשת תחתונים, או שמישהו אחר, כמוני, שלח אותה לעבודה בלי תחתונים. אולי הם בתיק, כי מישהו שלח אותה להסיר אותם באמצע יום העבודה, בשירותים.

בחדר הדיונים אני אומר שלום לכולם. מחליפים כרטיסי ביקור. אני מארגן את המחשב, ואת המצגת. אנחנו מחליפים קצת סיפורים על פקקי תנועה ובעיות חניה. בינתיים היא מגיעה ומניחה על תחתית נירוסטה כוס מים קרים. אני מביט בה.
"תודה" אני אומר ("תודה, כלבה" אני חושב).
"בבקשה" היא עונה, ואני מדמיין שאני שומע "בבקשה, אדוני".
"לא תשתה משהו חם?" שואל ק', הבוס שלה, כאילו בשביל לסובב את סכין המשחק שלי.
אני מביט בה ואומר, "הפוך, קצת קצף. אחד סוכר. תודה", ומחייך לכיוונה, חיוך קטן, שהיא מכירה טוב.
"אין בעייה" היא אומרת, "עוד מישהו? משהו?".

הפגישה מתחילה, וכעבור כמה דקות היא חוזרת עם מגש עמוס כוסות. מגישה לי, האורח (האדון?) ראשון, ועוברת לשאר. אני טועם ומביט בה.
"הכל בסדר?" היא שואלת.
"אני צריך עוד קצת סוכר", אני משיב ואני חושב שאני שומע את הנשימה שלה מתהדקת. מתאפקת.
"אין בעייה" היא אומרת ויוצאת.

כמה שניות אח"כ היא חוזרת עם כלי הסוכר וכפית.
"רק עוד חצי כפית" אני אומר מבלי ממש לעצור את שטף הדיבור של הפגישה, עם יד אחת על העכבר, יד אחת על המקלדת, ומבט על המסך. בזוית העין אני רואה את היד שלה, עם הכפית, בוחשת עוד קצת סוכר לא נחוץ באמת, לתוך הקפה שלי, לאט ובתנועות מעגליות. בזוית האוזן אני חושב שאני שומע אותה נושמת לאט. מבוהלת ממה שעשוי לקרות לה אם תטעה.

אבל אולי זה הכל בראש שלי?
אולי היא אדישה לכל הרמיזות הקטנות ושפת הגוף?
אולי שום דבר לא קורה לה, ואני סתם באיזה אגו-טריפ של אדון לשעבר, שנוטה לשכוח שלשפחות יש חיים גם מסביב לסשנים איתי.
ובכל זאת...
ובכל זאת, יש לי תחושה שכן. שמשהו קורה כאן.

היא יוצאת החוצה והפגישה ממשיכה.
כשהכל נגמר אני מתקפל ויוצא לבד. אני לא רואה אותה בשום מקום. אני יוצא החוצה וזהו.
כשאני מגיע חזרה למשרד מחכה לי מייל בתיבת הדואר.

"לא יכולת להתאפק, הא? בקושי הצלחתי לעמוד ישר מרוב שרעדו לי הברכיים" עם סמיילי קטן בסוף.
"צמח לך קצת התחת" אני שולח תשובה של משפט אחד.

תחלופת המיילים הקצרה שבאה אח"כ הבהירה לי שמאז הפגישה האחרונה שלנו, לפני כמה שנים, היא כבר הספיקה להתחתן ולעשות ילד אחד. הבעל שלה ונילי, ולמרות שחסר לה קצת ריגוש כזה, כמו לכולם מדי פעם, נכון להיום, אין לה שום כוונה לנסות את זה שוב. לדאבוני, עוד שם נמחק מהרשימה, לפחות בינתיים.

אז אני מתעורר משנת קיץ, כמו איזה דוב הפוך שכזה, רעב וצמא, ומחטט בספר הטלפונים שלי אחרי המספר של ההיא שסגרתי איתה את עונת הציד הקודמת, והייתי רוצה לפתוח איתה את הנוכחית. אבל לכל הרוחות, כמה שזה קשה להתקשר למישהי אחרי חצי שנה מאז המפגש האחרון. חצי שנה בלי ציוץ. בלי קשר. בלי "שלום" או "מה נשמע". כמה שזה מטריד לנסות לרמוז, בלי להיות יותר מדי פתטי, שאני רוצה לקפוץ אליה קצת יותר מאוחר, ולפרק לה את הצורה, כמו בפעם שעברה, קצת לפני שהקיץ הגיע במלוא עוצמתו. הרי בסופו של דבר, היא הרי לא ישבה כל הקיץ וחיכתה ליד הטלפון (למרות שהאגו שלי היה שמח לגלות שכן).

טוווו.... טווווו
"הלו"
"שלום לך"
"אוההה" היא אומרת, "שלום לך"
"אני חושב שאת מתכוונת - שלום אדוני" אני אומר ומשתדל להשמע מחייך.
"אני חושבת שאתה מחמיא לעצמך יותר מדי"
"אני חושב שאת שוכחת עם מי את מדברת" אני אומר, "בסופו של דבר משלמים על הדברים האלה".
"בעיקרון לא הייתי מתנגדת, אבל אני לא חושבת שהאדון שלי ירשה לי" היא אומרת "ולא, אני לא מתכוונת לשאול אותו" היא מחדדת.
("סססססאמממק" אני אומר בלב) "כמה זמן כבר נמשכת השערוריה הזו?" אני שואל.
"כמעט חצי שנה" היא אומרת, "מה חשבת, שאני אשב ואחכה לך?".
("כן כן" אני אומר בלב). "שערוריה" אני אומר ונזהר לא להכנס לתחנונים, "אז מה חוץ מזה?"
"זה הרי לא באמת מעניין אותך" היא אומרת, "נכון?"
"לא" אני אומר, "לא באמת. דברי איתי כשתשתחררי".
"אולי" היא אומרת, בטון של שולטת, "ואולי לא".
("ססססאמממק" אני אומר שוב). "היי שלום, כלבה" אני אומר.
"ביי" היא אומרת.

אני מנתק, וחוזר לדפדף במספרי הטלפון.
סססאמממק הקיץ הזה.

אחרי תקופה של שקט, הדגדוג הזה בקצות האצבעות מתחיל להתעורר. אחרי תקופה שבה היה לי חם מדי, או קר מדי, או לא נעים ולא נחמד, פתאום האיזון בטמפרטורות בחוץ, עושה שמות בטמפרמנט שלי. פתאום אני הולך ברחוב ומדמיין את כל הנשים סביב על ארבע, כפותות, פעורות פה וקשורות עיניים.
פתאום אני הולך ברחוב ובמקום רשרוש של עלים על העצים אני שומע צלילים של מכות על עור חשוף וגניחות של כאב.
פתאום, אחרי תקופה כזו של שקט, בחום הנוראי של הקיץ, קצת בריזה מהים מעירה אותי!
פתאום, אחרי תקופה כזו של שקט, כל מה שאני רוצה, זה לשמוע את ההשתנקות הזו, שבאה שניה לפני השיעול, שבא שניה לפני שאני מרפה ונותן לכלבה הנוכחית להוציא את הזין שלי מהפה שלה.
פתאום אני שוב רעב.
זהירות.

אני פותח את המכנסיים ומוציא את הזין שלי החוצה, היא מתכופפת לכיוון המושב שלי, מזיזה את השיער הצידה ומתחילה למצוץ, בלי ידיים. כמו שלימדתי אותה. בינתיים הפז'ו שמולי זזה קצת, אז אני מרים טיפה את הרגל מהברקס ונותן לאוטו לגלוש מטר קדימה, שומר על זויות אלכסוניות מהמכוניות סביבי.
מוצ"ש. כביש החוף. פקק שמתחיל באיזור קיסריה ומזדחל, לפי גלגל"ץ עד נתניה.
אני תופס אותה בשיער ומכתיב את הקצב. או יותר נכון, מכתיב את העומק. לאט לאט אני דוחף את הראש שלה למטה. דוחף את הזין שלי עמוק יותר לתוך הפה שלה, לתוך הגרון שלה, עד שהיא מתחילה לנער את הראש. אני משחרר.
היא ממשיכה למצוץ.
הפז'ו מתקדמת עוד קצת, ומימין מתקמת משאית. סביר להניח שהנהג מקבל הופעה של פעם בחיים. מהזווית שלו, הוא יכול לראות הכל.
"המשאית מאחורייך רואה כל מה שקורה כאן" אני אומר לה, "תני לו עוד קצת להנות. תראי לו את התחת היפה שלך".
מבלי להוציא את הזין שלי מהפה שלה, היא מושכת למטה את המכנסיים הקצרים שלה. חושפת תחת קטן ויפה, שעבר עכשיו סופ"ש של התעללות מצידי. הייתי מת לזיין אותה עכשיו, ככה באוטו, אבל הפקק מחייב המשך נהיגה איטית וזהירה, באופן יחסי.
"אני יכולה לגעת בעצמי" היא שואלת.
"תהני, כלבה" אני אומר לה.
ואני מנחש שנהג המשאית יושב בקבינה עם זקפה מטורפת, מסתכל על התחת שלה, ורואה את קצות האצבעות שלה מבצבצות מבין הרגליים. רואה את התנועה האיטית של האוננות.

אנחנו מתקדמים לאט, ומתחשק לי לגמור. אני תופס את הראש שלה בשתי הידיים ומתחיל לזיין לה את הפה. חזק ומהר. נוזל לה רוק מהפה. העיניים שלה דומעות. יד ימין שלה משפשפת לעצמה את הכוס. אני מרגיש את הגמירה עולה ועולה, עד שאני מתפוצץ לה בפה.

"תחזיקי את זה בפה בינתיים" אני אומר לה, "את יכולה להמשיך ולגמור, כלבה".
היא ממשיכה בתנועה המהירה, בלי לשנות תנוחה. הראש שלה על הירך שלי, רטוב ומזיע. וכשהיא גומרת כל הגוף שלה רועד. נמתח ונרפה.

"עכשיו תפתחי חלון, תוציאי ראש החוצה, שהמשאית תראה אותך. תיסתכלי עליו ותירקי את הכל החוצה"
היא עושה הכל, צעד אחר צעד, באיטיות נחושה. בידיעה השמחה הזו שזה משמח אותי.
ובדיוק ברגע שבו היא יורקת, נהג המשאית צופר פעמיים. אני בטוח שעשינו גם לו את היום.

זו היתה רבע שעה בפקק.
עכשיו צריך למצוא משהו לעשות בשביל להעביר את הזמן שנותר, עד הבית.