בלשון ציווי!

פתאום באמצע הסשן, כשהיא עומדת כפופה קדימה, אוחזת בשידה שליד הראי, בין הספאנק השני לשלישי, מתחיל הטלפון שלה לצלצל, למרות שאמרתי לה בפרוש לכבות אותו.

רינגטון:
so far... you see the sky... ....

היא מסובבת את הראש אליו, אינסטינקטיבית.
"את רוצה לענות, כלבה?" אני אומר לה.
"לא אדוני" היא אומרת "סליחה אדוני. שכחתי לכבות"
"תעני" אני אומר לה, "ואל תקצרי. קחי את הזמן".

והרינגטון ממשיך:
you cry... you don't know why

היא מסתכלת עלי, קצת מבולבלת, אבל ניגשת לתיק שלה, על הכורסה, ושולפת מתוכו את הטלפון. וכך, באמצע הסלון, בערום מלא, עם תחת אדום, היא עונה לשיחה.

"הלו" היא אומרת
"בממבמבמבמב" אני שומע מלמול נשי בצד השני של הקו.
"לא אני לא בעבודה, אני עובדת מהבית היום" היא אומרת.
"בממבמב מב בכע" אומר הצד השני
"מה?" היא אומרת, "לא, אמא, תשמעי, אני קצת באמצע משהו".

אני לוקח מהתיק שלי בלוק כתיבה ועט כותב בגדול, ומראה לה:
"תמשיכי לדבר. קחי את הזמן".

היא מהנהנת, במבט מבולבל משהו, אבל ממשיכה לדבר עם אמא שלה. השיחה מתפתלת לכיוון חדשות משפחתיות ואני כותב על הבלוק:
"על ארבע".

היא מסתכלת עלי, ויורדת לריצפה. נשענת עם המרפקים על הכורסה, וממשיכה לדבר עם אמא שלה על הבן דוד הפסיכי, שמתגרש מאישתו וחושב שיצליח לקבל חזקה על הילדים. אני נותן לה עוד דקה לשקוע בשיחה לפני שהמכה הבאה נוחתת לה על התחת. היא בולעת אוויר ובורח לה "אייי" של הפתעה.

"לא כלום" היא אומרת לטלפון, "סתם פגעתי בשולחן עם האצבע הקטנה", היא מספרת לאמא שלה "כן, זה הכי כואב" היא צוחקת לטלפון.
את המכה השניה היא כבר בולעת בשקט. ואני נהנה לראות איך כל השרירים בגוף שלה מתכווצים בנסיון לעצור את בריחת האוויר והצלילים. כך גם המכה השלישית, והרביעית והחמישית.
"יודעת לשלוט בעצמה", אני חושב לעצמי.

היא עדיין על ארבע, נשענת על הספה, והיא בדיוק אומרת לאמא שלה "אני לא יודעת מה הוא חושב לעצמו", בזמן שאני מתחיל להחדיר פלאג משומן לתחת שלה. לאט לאט. "הוא..." היא נתקעת באמצע המשפט בהפתעה, ואני מרגיש איך כל האנרגיה שלה מתמקדת בלקבל את הפלאג פנימה, ולהמשיך במשפט בלי לרמוז לצד השני על המתרחש "...אאאא.... לא יצצציב" היא אומרת.

אני משחק קצת עם הפלאג. רואה אותה מתרגלת לתחושה. רואה אותה צוברת שליטה טובה יותר בקולות שיוצאים ממנה. אני מתיישב מולה על הספה , בזין חשוף, ועל בלוק הנייר כתוב:
"תלקקי, כמו כלבה".

היא מחייכת.
"שניה רגע, אמא" היא אומרת, מניחה את הטלפון בצד ומלקקת את הזין שלי, מהביצים למטה, ועד הקצה. לאט ורטוב. פעמיים."כן אני איתך" היא ממשיכה, "לא לא, רק שמתי מים לקפה".
והיא ממשיכה לדבר. ובאמצע המשפט הבא של אמא שלה, אני תופס אותה בשיער, מושך לה את הראש אחורה עד שהפה שלה נפתח, ודוחף את הזין שלי הכי עמוק שאני יכול לתוך הפה שלה. ושולף מהר החוצה כשהיא מתחילה להשתנק. הטלפון נופל לה מהיד והיא מתחילה להשתעל. ומהר רצה להרים את המכשיר ולומר לאמא שלה שסתם נפל לה המכשיר מהיד.
ולמרות השעשוע, מתחיל לשעמם לי. אחרי הכל, אני רוצה את כל תשומת הלב לעצמי. אז אני יושב מולה ומראה לה שוב את הבלוק:
"הגיע הזמן לסיים, כלבה".

היה מהנהנת ומספרת לאמא שלה שהיא צריכה לסיים, ומסיימת את השיחה. ומכבה את המכשיר בלי לשאול שאלות. ואומרת לי שאני לא נורמלי.
"כנראה שבגלל זה אנחנו מסתדרים כל כך טוב" אני אומר לה.
היא מגחכת ונשכבת אחורה על השטיח, מותשת משהו. משחררת את כל המתח הזה שהחזיק אותה בשקט כל השיחה. "אולי היום תתן לי לגמור?" היא שואלת.
"רק אם תתנהגי יפה, כלבה" אני אומר לה, "על ארבע!" אני מוסיף, ומוציא מהתיק שלי את הקולר והרצועה.

זה היה היום, לפני ארבע שנים, הודעתי לה שתתכונן. שאני מגיע. שיש לי משהו במיוחד בשבילה, לכבוד יום האהבה.
מתנה.
רציתי לעשות את זה כבר הרבה זמן, ורק חיכיתי להזדמנות. מתנה לכלבה הכי מוצלחת שהיתה לי אז.

הגעתי אליה ומצאתי אותה, כמו שציפיתי, כמו שהיא למדה. עירומה ועל ארבע, עם רצועת עור בפה, כמו כלבה שרוצה לצאת לטיול.
"תעמדי" אמרתי לה. והיא נעמדה, בלי לומר מילה.

הסתובבתי סביבה. נוגע בה בעדינות, בשיפולי הגב. בחזה. לא מכאיב. מלטף.
"שימי את הרצועה בצד" אמרתי. והיא צייתה. עומדת שם, עירומה. משתדלת לא להביט בי.
"אני רוצה לתת לך משהו שונה היום" אמרתי, "כדי שתדעי שאת הכלבה כי מוצלחת שלי"
"תודה אדוני" היא אמרה.

ואז תפסתי אותה בעורף,בשיער, כמו תמיד, ובמקום למשוך אותה למטה, או למעלה, או מסביב. במקום להכאיב או להשפיל או עוד משהו כזה, "רגיל", קירבתי אותה אלי, לאט לאט לאט. עוד ועוד. עד שהשפתיים שלה כמעט נגעו בשלי.
"מתנה לוולנטיינס דיי" אמרתי לה, ונישקתי אותה.
נשיקה ארוכה, עמוקה. רטובה. נשיקה הדדית. נשיקה של זוג, לא של אדון וכלבה. נשיקה של רוק חם ולשונות מתפתלות. נשיקה שגורמת לכל העולם להעלם.

"היום אני סתם אני" אמרתי "לא אדון, לא מאסטר, לא כלום. לא מכאיב, לא משפיל. היום אני כאן בשבילך".

והמשכנו להתנשק, לאט לאט, ונתתי לה להפשיט אותי לגמרי, והזדיינו.
סקס ארוך ואיטי.
ונילי לגמרי.
והתאפקתי לא לגמור, והשתדלתי שהיא תגמור פעם אחת, ועוד פעם אחת. והתרגשתי בכל פעם שראיתי את הרעידות האלו בירכיים שלה. והייתי כל מה שאני לא, פעם אחת, בשבילה. וכשגמרתי בסוף, פעם אחת, ועוד פעם אחת, זה היה חזק ומערפל, ומבלבל ומדהים.

וכשהכל נגמר, והיא שכבה שם לידי, עם חיבוק וחיוך, ואיפור מרוח ושיער פרוע. היא היתה כל כך יפה. וידעתי שמכאן כבר אי אפשר לחזור. והקשר הזה נגמר.
ובכל זאת, היה שווה כל שניה.

היא מספרת לי שהיו לה פעם סשנים עם איזה אדון, שאהב לראות אותה מלקקת שפיך קר. כלומר, לא קר מהמקרר, אבל לא חם וטרי ישר עכשיו מהגוף. אני מבקש ממנה קצת יותר הסברים, אז היא מספרת שהיה לו בסלון שולחן זכוכית, והוא היה גומר עליו מתישהו בתחילת או במהלך הסשן, וממשיך כאילו כלום. ורק בסוף, אחרי שהסשן נגמר והיא היתה מתלבשת ומתקלחת, הוא היה מוריד אותה שוב על ארבע, ללקק את השפיך הקר מהשולחן.
אז אני שואל איך זה היה, והיא מספרת שזה היה אחד הדברים היותר משפילים שהיא עברה, ואחד הדברים היותר מגעילים שהיא טעמה. בגלל הטמפרטורה והמרקם היא לא הצליחה להמנע מלחשוב על נזלת או חלזונות ובכל פעם זה כמעט גרם לה להקיא, ובכל זאת.
"נשמע מקורי", אני אומר בחצי צחוק. והיא מגחכת.
"כן", היא אומרת, "בכלל היה לו קטע עם נוזלי גוף"
"כלומר?" אני שואל.
"הוא כל הזמן היה רואה פורנו יפני, מהסוג הזה שלא קורה בו כלום חוץ מעשרות גברים שבאים וגומרים לבחורה אחת על הפנים. מכסים אותה בשפיך, ולפעמים משתינים עליה בסוף ביחד"
"מכיר" אני אומר לה, "יצא לי לראות כמה פעמים. אפילו השתתפתי פעם באיזו מסיבת סקס בגרמניה שהיה בה מין אירוע כזה, שבו בערך עשרה גברים, כולל אני, עמדו מסביב לזוג שהזדיין וגמרו לבחורה על הפנים"
"וזה הדליק אותך?" היא שואלת.
"באופן די מוזר, כן" אני אומר. "קשה להסביר את זה, אבל יש משהו בסיטואציה הזו, שהוא כל כך חריג, כל כך מוזר שיש בזה משהו מחרמן. ותאמיני לי, לעמוד ליד עשרה גרמנים, חלקם שמנים וזקנים, ולהביא ביד, זה לא קל להתחרמן"

היא צוחקת.
"היתה לי פעם פנטזיה כזו" היא אומרת "אבל אין לי אומץ או כוונה לממש אותה"
"למה?"
"אתה יודע איך זה. יש פנטזיות שצריכות להשאר פנטזיות. חוץ מזה, אני לא אוהבת קהל. אני לא רואה את עצמי נהנית ממשהו שקורה מול עשרה אנשים או יותר"

"אני מבין" אני אומר, ולא יכול להפסיק לחשוב עליה עכשיו, ערומה, בחדר מלא גברים, שכולם עוברים עליה אחד אחד, מאוננים וגומרים לה על הפנים. ולא יכול גם להפסיק לחשוב על איך הפורנוגרפיה היפנית הזו מסבכת לי את הפנטזיות והמיניות בדרכים שלא דימיינתי לפני זה.
אם פעם רק המחשבה על לקבל מציצה היתה מספיקה לי, עכשיו המציצה צריכה להיות כשהבחורה תלויה הפוך מהתקרה, מכוסה בשעווה, ומסביבי מלא יפנים מחכים לתורם.
התמונה הזו שקופצת לי לראש עוברת לי ישר לפנים, ואני לא יכול שלא לחייך ולגחך בקול.

"מה?" היא שואלת.
"סתם, דמיינתי אותך בסיטואציה כזו" אני אומר לה.
"אין מצב" היא אומרת.
"ומה עם המרפסת?" אני שואל
"מה עם המרפסת?" היא שואלת.
"מה אם אני רוצה שתתפשטי ותצאי למרפסת" אני אומר.
"קר בחוץ" היא אומרת "למה במרפסת?"
"המרפסת נותנת תחושה של קהל. תחושה של סכנה בהחשפות" אני אומר.
ומה תעשה לי שם?" היא שואלת.
"שום דבר" אני אומר. "את רק תרדי על הברכיים, ואני אביא ביד ואגמור לך על הפנים כמו קטע מפורנו יפני".
"שום דבר, הא?" היא צוחקת.
אבל שניה אח"כ היא מורידה את החולצה והחזיה, אבל נשארת עם המכנסיים והנעליים. ועוטפת את הכתפיים שלה בכירבולית שעל הספה, ויוצאת למרפסת. ואני עדיין קצת המום, כי לרגע לא חשבתי באמת שזה הולך לקרות. ואני יושב שם קפוא, מביט בה.

"בוא" היא אומרת, "לפני שחוזר לי השכל לראש"
אז אני קם, ובשלושת הצעדים שמפרידים ביני ובינה, פותח את כפתורי המכנסיים ומתחיל לגעת בעצמי. והידיים שלי מרגישות לי חמות חמות חמות.

לפעמים אני קם בבוקר, כמו היום, ומסתכל מסביב, על הכלים בכיור והאבק על הרצפה והשיער בכיור המקלחת וטביעות האצבע על החלונות, וכל מה שאני רוצה זה שפחת נקיון. הדירה מטונפת ואין לי כוח להחליף מצעים, ואין לי כוח או חשק לעשות ספונג'ה או לנקות את השירותים, או לצחצח את הכלים שבכיור וכו'. הבנתם את הרעיון.
אז אני רוצה שפחת נקיון, אבל אף פעם לא נתקלתי בתופעה שכזו.

כמובן שיש עבדי נקיון.
ניסיתי פעם עבד נקיון, לפני שנים. הבהרתי לו שאני סטרייט ושאין לי עניין בו כאובייקט, אלא רק בכישורי הנקיון שלו וזה התאים לו מצויין. אבל זה הרגיש לי מוזר, או בעיקר נצלני. הרגשתי כיאלו אני מרמה אותו. מה גם, שלמרות שהשירותים היו מבריקים, לא יכולתי לנקות את המוח שלי מהתמונה שלו, ערום ועל ארבע, מצחצח במברשת שיניים את בסיס האסלה.

האם להיות עבד נקיון זה פטיש גברי לחלוטין?
איכשהו, נראה לי שכן.

האם אי פעם מישהו נתקל בשפחת נקיון?
ואם כן, היא עושה גם חלונות ותריסים?

עד לאחרונה, כל הזריקות ובדיקות הדם שעברתי, ניתנו ע"י אחיות, איך לומר, בשלות ומדושנות. ובכל זאת, לפעמים קורים דברים שדורשים זריקת טטנוס. חיתוך אחד לא נכון של ירקות, והסכין מפלח לי את האצבע. לא דורש תפרים, אבל דורש חבישה מקצועית. אז אחות, בשלה ומדושנת חבשה, ושלחה אותי לאחות אחרת בשביל הטטנוס.

הנסיון לימד אותי לא לצפות לחוויה מוצלחת, מה גם שאני לא ממש בקטע של מחטים, ובטח שלא בצד המקבל, אבל כשהיא הסיטה את הוילון, ואמרה לי לשכב על הבטן ולהפשיל מכנסיים, כמעט ולא הצלחתי להסתובב בגלל המהירות שבה הזיקפה שלי הופיעה.
כשאתה יושב במרפאה של מכבי אתה לא מצפה לקבל זריקה מאחות שנראית כמו פנטזיה מסרט כחול. צעירה, כבת 25. שיער שחור מתוח בקוקו הדוק ומבריק. עיניים כחולות. רזה. חזה בינוני. עור לבן לבן לבן. חיוך של מיליון דולר ומבטא רוסי קל. יפה יפה יפה. מהפנטת.

"תפשיל מכנסיים ותחתונים, ותסתובב" היא אומרת לי.
"אני לא ממש בקטע של מחטים" אני מנסה להתבדח, מקווה שאולי היא מבינה למה אני מתכוון, אבל היא לא נותנת לי סימן. אני פותח את המכנסיים, ומוריד אותם הרבה מעבר למה שצריך, מראה לה את כל התחת שלי. סתם, כי בא לי.
"לא צריך להוריד כל כך הרבה" היא אומרת, אבל אני כבר נשכב על הבטן, על הנייר שהיא מתחה על מיטת הטיפולים הצרה הזו, כאילו היא עומדת לפרוס איזה נקניק ענקי בסופר.
"תשתמשי בכמה שאת צריכה" אני אומר ומגחך.
"זה יהיה קצת קר" היא אומרת לי, ואני מרגיש אותה מעבירה צמר גפן ספוג בחומר חיטוי על איזור הזריקה, ואז תחושה של לחץ קל, וזהו.
"זהו" היא אומרת, "תתלבש".
"זהו?" אני שואל, "לא הרגשתי שום דבר".
היא מסירה את כפפת הגומי ונותנת איתה פליק קטן לתחת החשוף שלי.
"ואת זה הרגשת?" היא צוחקת.
"לא ממש, תני לי עוד אחד" אני צוחק.
"תמשיך לחלום, חמוד" היא אומרת.
"גם ככה אני מעדיף להיות בצד הנותן ולא המקבל" אני אומר לה.
"תמשיך לחלום עוד יותר" היא צוחקת, "ותקרא לבא אחריך".

אני יוצא וממשיך הלאה.
הקטע היפה בכל העניין הזה, שלמרות שלא היה ולא יהיה כלום, כבר יומיים בכל פעם שהתחת שלי נוגע בכיסא, אני חושב עליה ונעשה חרמן. ואני בכלל דומיננטי.
לפעמים העסק הזה די מבלבל.

היא רוצה עוד כאב, ואני, אין לי רצון או כוונה לתת לה אותו. יש נקודה שבה המשחק המהנה הופך בעיני למגונה, ואני לא מתכוון לעבור את הקו הזה, אבל היא בשלה. מתעקשת.
"יותר חזק" היא אומרת, "יותר חזק".
ואני עומד שם עם הקיין ביד, מביט בתחת שלה, אדום וחבול. מביט בנקודות הדם הקטנות שמופיעות עליו. מביט בסימנים הישנים של הצלפות אחרות של אדונים אחרים. ובחוסר חשק אני מוריד לה עוד מכה אחת, חלשה.
והיא מתחילה לכעוס. לאבד שליטה, כמו איזו נרקומנית בקריז.
היא מתחילה להתפרץ. כמעט לבכות, על זה שהיא צריכה עוד. שזה לא מספיק. שהיא צריכה יותר חזק, בשביל להרגיש. בשביל להעלם. היא צריכה יותר מהר. יותר כואב.
וזה לא עוזר כשאני חוזר ואומר לה שכאב זה לא העניין שלי, ומזכיר שגם אמרתי לה את זה מראש.
אני לא איש של כאב. זה לא מעניין אותי.
אבל היא מתעקשת, וכשהיא מבינה שזה לא הולך לבוא ממני, היא מתחילה לקלל אותי. היא קוראת לי אפס, ומתחזה ונקבה ועוד. ואני משתדל לא להתפרץ ולא להתעצבן. ואני מתיישב על הכיסא בצד ומדליק סיגריה בשביל להרגע, אבל אז היא קופצת וחוטפת אותה מהיד שלי, ולוקחת שאיפה עמוקה עמוקה. מלהיטה באדום בוהק את הקצה הבוער, ואז בלי אזהרה מכבה אותה על עצמה. נועצת את הקצה הבוער בירך הפנימית שלה, ממש למעלה, ליד הכוס, בנקודה שרק כואב לי מלחשוב עד כמה זה כואב שם.
ותוך כדי זה העיניים שלה מתגלגלות למעלה, חצי עצומות. והגוף שלה נשמט. ויש ריח של אפר ועור שרוף באוויר. ואני, בהלם, כמו מתוך חלום, שם עלי חולצה ומעיל, ולוקח את הדברים שלי, ואומר לה שהיא מטורפת. ויוצא בטריקת דלת.
ורק בחוץ, באוויר הקר, במרחק של כמה מאות מטרים מהדירה, אני מרשה לעצמי להדליק עוד סיגריה. אבל יש לה ריח של בשר שרוף. לכל הרוחות.

יש את הרגע הזה, הקצר, שבו אני מסיים לקשור אותה למיטה, ערומה. הרגע הזה שבו רק מלהסתכל על הגוף שלה מתוח ומחכה, דרוש כל הריכוז והעוצמה בשביל לא להתפתות ולגעת, אלא לעבור לשלב הבא, שבו אני גם מכסה לה את העיניים, ויוצא מהחדר.
משאיר אותה שם, מתוחה, קשורה, בחושך.
ברגע הזה אני חושב שאני מרגיש את המתח נבנה אצלי, באותה הרמה שהוא נבנה אצלה. מרגיש איך הדופק שלי משתולל ואני מנסה לשלוט בנשימה, ברגע הזה שבו אני מסיר נעליים וצועד בשקט חזרה לתוך החדר. מביט בה, שוכבת ככה, נושמת מהר.

יש את הרגע הזה שבו אני מרים את הקיין ונותן לה מכה אחת קטנה בכפות הרגליים, ובמקביל נוגע לה בשפתיים, בשביל להרגיש את ההפתעה. ואז מתרחק ממנה שוב. ונותן לה שוב להמתין עוד כמה שניות, כדי לראות איך הגוף שלה נדרך מהמכה הראשונה ואז נרגע ונרפה, ואז אני וחוזר שוב על התהליך. ונוגע לה בכוס ומרגיש איך שהיא רטובה. ומתאפק לא לשלוף את הזין שלי ולזיין אותה, אלא להמשיך.

יש את הרגע הזה, שבו אני ניגש אליה שוב בשקט, ומצליף בה שוב, ואז מנשק אותה. הרגע הזה שבו כל העולם נעלם ורק אני והיא נשארנו. הרגע הזה שבו לשניה לא ברור אם אני עושה את כל זה בשביל לספק את הרצונות שלה, או את שלי. הרגע הזה שחולף במהירות, לפני שאני תופס אותה מהשיער ומזיין לה את הפה והגרון. השניה הקטנה הזו שבה הכל יכול להתפורר.
רק בשביל התחושה שחולפת בדיוק באותה השניה, של חוסר שיווי משקל, אותה תחושה שבה אני מאבד ומוצא את עצמי שוב, מחדש, ואז תופס את עצמי בידיים, ויורק לה בפה, ותופס אותה מהשיער וקורא לה זונה, ודוחף את הזין שלי לגרון שלה עד שאני שומע אותה משתנקת ואז ממשיך.
רק בשביל אותה תחושה באותו שבריר שניה, הכל שווה.

אחרי תקופה עם רכבים די גדולים מהעבודה, קניתי אוטו חדש. קטן יותר מהקודם. כי נמאס לי לוותר על מקומות חניה קטנים, רק כי אי אפשר להכניס רכב גדול פנימה.

אני אוהב לנהוג ואוהב מכוניות ואוהב לשלב סשנים במכוניות, אבל האוטו הזה קטן, לכל הרוחות.

ישבתי בפנים עם המוכר וניסיתי לדמיין איך אפשר לקבל פה מציצה, או לזיין. איזה גודל של דילדו אפשר לשים בתא הכפפות, ועדיין שישאר מקום לרשיונות ולאפודה הזוהרת? איך אפשר לתת פה ספאנקינג כמו שצריך? בקושי אפשר להרים יד בתוך קופסת הגפרורים הזריזה הזו.
ניסיתי לדמיין את אחת הכלבות שלי, עומדת על ארבע במושב האחורי, וניסיתי להבין אם יש לי מקום שם, ביחד איתה. ניסיתי להבין איך יראו כתמים של רוק וזרע על המושבים האלו, כי לא משנה כמה נזהרים, תמיד משהו נופל על הריפוד. חשבתי על החיילת מהפוסט הקודם (שאמנם נכתב עכשיו אבל התרחש בעבר), ותהיתי אם ברכב הזה היה מקום לכל מה שעשינו ברכב ההוא, הגדול, וגם לצ'ימידן שלה, ולרובה.

והמוכר, איש חובש כיפה, לא נראה כמו מישהו שיכול לתת תשובה לשאלות האלו. אלו לא שאלות שאפשר לשאול כל אחד. ולמרות שהתשובות לא אמורות להשפיע על תהליך הרכישה, בכל זאת, זה מציק לי.
כנראה שאאלץ למצוא מתנדבת לטיסת ניסוי בקרוב.

היא חיילת ויש לה רובה.
וכשאני רואה אותה מחכה לי ככה, במדים הירוקים שלה, ההדוקים קצת יותר מדי, וה M-16 המקוצר תלוי לה על הצוואר, היא נראית לי כמו ילדה קטנה ולא כמו חיילת. ואני מרגיש לי כמו אשמאי זקן. היא בת 19 בסה"כ ויש ביננו כמעט 14 שנים. היא סמלת ומפקדת על טירונות בנים, ואני עוצר את האוטו בצומת גלילות, כמו שקבענו, ואוסף אותה מתחנת האוטובוס בערב גשום.
היא זורקת את התיק הענק שלה במושב האחורי ומתיישבת במושב שליד הנהג, מעמידה את הנשק בין הרגליים. יש לה מין כיסוי שחור כזה על השעון וציפורניים קצוצות ולא ממש נקיות. השיער שלה אסוף בקוקו הדוק ומתוך החולצה מבצבצת דיסקית ומשרוקית. היא מסתכלת עלי.

"עיניים קדימה" אני אומר
"כן אדוני" היא אומרת ומישרת מבט.
"היום אני לא אדוני, חיילת. היום אני המפקד".
אני קולט בזוית העין חיוך קטן על הפנים שלה כשהיא אומרת "כן המפקד".
"תורידי מכנסיים ותחתונים, חיילת".
"כן המפקד" היא אומרת, היא מתחילה לפתוח את הנעליים הצבאיות.
"תשאירי את הנעליים" אני אומר לה.
"כן המפקד" היא אומרת, ולוקח לה בערך דקה של התפתלות ומאבק עד שהיא חופשיה מהמכנסיים והתחתונים.
"תשעיני את הכיסא אחורה, כדי שאוכל לראות טוב יותר"
"כן המפקד" היא אומרת, ומורידה את משענת הכיסא לחצי שכיבה.

כשאנחנו עוצרים ברמזור אני מסיט את המבט אליה. יש לה עור צעיר, מתוח וכהה. והכוס שלה לא מגולח אבל לא נראה פרוע במיוחד. אני שולח יד ובודק. דוחף אצבע אחת לתוכה, די בגסות, ואז עוד אחת. היא נושכת את השפה ובולעת אוויר במהירות. היא רטובה לגמרי.הרמזור מתחלף לירוק ואני מוציא את האצבעות שלי וחוזר לכביש, עושה סיבוב ונוסע לכיוון חוף הים.

"יש מתנה בשבילך בתא הכפפות, חיילת".
"תודה המפקד". היא פותחת את תא הכפפות ומוציאה משם דילדו קטן, חומר סיכה וחבילת קונדומים. "תודה המפקד" היא אומרת שוב.
אני מגיע לחניון ונכנס פנימה, מוצא פינה חשוכה ומחנה.
בלילה הגשום הזה, כל האנשים במכוניות שמסביבי מתעניינים רק בעצמם. אף אחד לא יוצא סתם להסתובב בחוץ, בלי סיבה טובה.

אני משאיר את המנוע והחימום דולקים. בודק שוב כמה שהיא רטובה ונותן לה לקק את האצבעות שלי, אחרי שאני מוציא אותן מתוכה. אני מרים את הרובה שלה מהרצפה ונוגע בירכיים החמות שלה עם הקנה הקר. היא מתכווצת מהקור או מהפחד. אני פותח קונדום ומלביש על הקנה.
"תראי לי איך את מוצצת" אני אומר לה.
היא מביטה בי במבט מוזר אבל מצייתת.
"כן המפקד" היא אומרת ומכניסה את הקנה המקונדם לתוך הפה שלה. מלקקת אותו. מחזיקה את הקונדום בבסיסו שלא יברח. מוצצת אותו לעומק עם מבט קל של גועל על הפנים. לרגע נדמה לי שאולי היא היתה מעדיפה למצוץ את הקנה בלי הקונדום.
אני פותח את המכנסיים ואומר לה למצוץ. היא לא עוצרת לרגע ומתנפלת לי על הזין. אני נותן לה לעשות שתי תנועות ואז תופס לא ברצועה של דיסקית הזיהוי, ומושך אותה מהצוואר אחורה.
"לא אמרת - כן המפקד" אני אומר לה.
"סליחה המפקד" היא אומרת.

"תחת באוויר" אני אומר לה.
"כן המפקד".
היא מסתובבת, מצמידה את הלחי שלה לשמשה של דלת הנוסע ומרימה את התחת שלה כלפי באוויר. אני מורח לה קצת חומר סיכה על התחת ומכניס ביחד שתי אצבעות.
היא פולטת אנקה קלה של כאב.
אני מוציא את האצבעות ומכניס שוב שתיים. עכשיו אחת מכל יד.
אני מתחיל להזיז את האצבעות בתוך התחת שלה. קדימה ואחורה ביחד. ואז אחת קדימה אחת אחורה. ולאט לאט מתחיל להרחיק אותן האחת מהשניה. להרחיב לה את התחת עד שיש מקום לעוד אצבע אחת.
כשהאצבע השלישית נכנסת היא משמיעה אנקה של כאב. שאיפה מהירה של אוויר.
אני מוציא את האצבעות ומכניס את הדילדו במקומי.
"לא לזוז חיילת"
"כן המפקד" היא אומרת.
אני פותח את המכנסיים שלי ועוטה קונדום, אני מכסה אותו טוב בלובריקנט ועובר להחליף את הדילדו. היא רזה ויש לה תחת קטן והדוק. היא נמוכה ממני כמעט בראש ולפעמים נדמה לי שאני הולך לפרק אותה לחתיכות.
אני מזיין אותה לאט לאט בתחת. מרגיש כל מילימטר. מרגיש איך הכאב הטוב הזה גורם לכל הגוף שלה לרעוד. מרגיש איך הכוס שלה נרטב ומטפטף לי על הרגליים. מרגיש איך החום באוטו עולה ואני מזיע ואיך הראש שלי נחבט בתקרה, ואיך הפנים שלה נחבטות בשמשה, אבל לא אכפת לי מכלום. אני מגביר את הקצב עוד ועוד ועוד עד שאני גומר ככה בתוכה.
אני מחכה עוד שניה בתוכה ואז שולף את עצמי החוצה. ביד אחת אני מגשש אחורה ופותח את החלון שלידה. משב של אוויר קר ורטוב נכנס פנימה וכאילו מעיר אותי מחלום.
היא לא משנה תנוחה, בעיניים עצומות נושמת את האוויר הקר. נותנת לרוח ולגשם להכות לה בפנים.

"שבי כלבה" אני אומר לה והיא מרפה את כל הגוף שלה ונזרקת אחורה על המושב, ולא אכפת לי שהיא מטנפת אותו עם התחת שלה.
"החיילים שלך יודעים שאת כזו זונה מלוכלכת?" אני שואל וסוגר שוב את החלון.
"לא המפקד" היא אומרת, "הם חושבים שאני מלכה וילדה טובה ירושליים", וצוחקת.
אני שולח יד אחורה ומוציא מהתיק, מהמושב האחורי, בקבוק קר של בירה. אי אפשר היה לשתות אותו קודם אבל עכשיו כל כך חם, שזה ממש נחוץ. אני פותח אותו עם המצית, לוקח לגימה ארוכה ומגיש לה.
"קחי" אני אומר.
"תודה המפקד" היא אומרת ולוגמת לגימה אחת ארוכה.
"מה תודה" אני אומר לה בחצי חיוך, "תתפשטי".
היא מסתכלת עלי במבט שואל ומחייכת ומתחילה לפתוח את כפתורי החולצה, חושפת חזה קטן ומוצק בחזיה לבנה ספורטיבית.
"כן המפקד" היא אומרת.

בבוקר שאחרי, כף יד ימין שלי עדיין כואבת, ולמרות המקלחת, יש לה עדיין קצת ריח של כוס.
אבל אולי אני רק מדמיין.
בבוקר שאחרי, אני מרגיש את שרירי השכמות שלי תפוסים ממאמץ. אני רואה על הברכיים שלי שפשופים מהשטיח, וכוויה קטנה בגב היד, מהנר. אני מרגיש את שרירי הירכיים שלי כשאני עולה במדרגות ואם אני קצת מתאמץ, אני יכול לראות את המקומות המדוייקים שבהם הלשון שלה עברה על הנעל השמאלית שלי. מין ברק עמום כזה שנשאר על העור. בבוקר שאחרי אני מריח את הבגדים שלבשתי אתמול, מריח את שאריות הזיעה, הזרע, הרוק והסיגריות, וזורק את הכל לכביסה.

בבוקר שאחרי אני מרגיש מרוקן ומתעורר בלי זיקפה, וכשאני עומד להשתין בשירותים אני מדמיין אותה על הברכיים, בפה פתוח, מתחתי, כמו אתמול, ומחייך לעצמי. בבוקר שאחרי הקפה מרגיש לי חלש מדי, ומתוק מדי, ואני מכין אותו שוב עם קצת יותר קפה וקצת פחות סוכר.
בבוקר שאחרי אני מרגיש קצת כמו אחרי ליל שתייה מוגזמת או קצת יותר מדי סמים. אני מרגיש עייף ומסופק. סחרחר ואיטי, אבל רגוע. בבוקר שאחרי אני מרגיש את הסיפוק הקטן הזה של הצפנת סוד. של ידיעה שלא משנה מה כולם סביבי עשו אתמול, אני הייתי יותר. יותר חזק, יותר פרוע, יותר מסופק.

בבוקר שאחרי אני מרגיש קצת יותר גבוה מבכל יום אחר. קצת יותר שעיר. קצת יותר חזק. קצת יותר כמו גורילה ענקית, שהשתוללה מחוץ לכלוב עד שנגמרו לה הכוחות.
בבוקר שאחרי, בתיבת הדואר, מחכה לי תמונה חדשה של התחת שלה, חבול ואדום. ופרצוף מחייך ושתי מילים.
"תודה אדוני".

וכמעט ואין דרך טובה מזו להתחיל יום.