יש את הרגע הזה, הקצר, שבו אני מסיים לקשור אותה למיטה, ערומה. הרגע הזה שבו רק מלהסתכל על הגוף שלה מתוח ומחכה, דרוש כל הריכוז והעוצמה בשביל לא להתפתות ולגעת, אלא לעבור לשלב הבא, שבו אני גם מכסה לה את העיניים, ויוצא מהחדר.
משאיר אותה שם, מתוחה, קשורה, בחושך.
ברגע הזה אני חושב שאני מרגיש את המתח נבנה אצלי, באותה הרמה שהוא נבנה אצלה. מרגיש איך הדופק שלי משתולל ואני מנסה לשלוט בנשימה, ברגע הזה שבו אני מסיר נעליים וצועד בשקט חזרה לתוך החדר. מביט בה, שוכבת ככה, נושמת מהר.
יש את הרגע הזה שבו אני מרים את הקיין ונותן לה מכה אחת קטנה בכפות הרגליים, ובמקביל נוגע לה בשפתיים, בשביל להרגיש את ההפתעה. ואז מתרחק ממנה שוב. ונותן לה שוב להמתין עוד כמה שניות, כדי לראות איך הגוף שלה נדרך מהמכה הראשונה ואז נרגע ונרפה, ואז אני וחוזר שוב על התהליך. ונוגע לה בכוס ומרגיש איך שהיא רטובה. ומתאפק לא לשלוף את הזין שלי ולזיין אותה, אלא להמשיך.
יש את הרגע הזה, שבו אני ניגש אליה שוב בשקט, ומצליף בה שוב, ואז מנשק אותה. הרגע הזה שבו כל העולם נעלם ורק אני והיא נשארנו. הרגע הזה שבו לשניה לא ברור אם אני עושה את כל זה בשביל לספק את הרצונות שלה, או את שלי. הרגע הזה שחולף במהירות, לפני שאני תופס אותה מהשיער ומזיין לה את הפה והגרון. השניה הקטנה הזו שבה הכל יכול להתפורר.
רק בשביל התחושה שחולפת בדיוק באותה השניה, של חוסר שיווי משקל, אותה תחושה שבה אני מאבד ומוצא את עצמי שוב, מחדש, ואז תופס את עצמי בידיים, ויורק לה בפה, ותופס אותה מהשיער וקורא לה זונה, ודוחף את הזין שלי לגרון שלה עד שאני שומע אותה משתנקת ואז ממשיך.
רק בשביל אותה תחושה באותו שבריר שניה, הכל שווה.
לפני 17 שנים. 13 בינואר 2008 בשעה 17:51
