בלשון ציווי!

זה היה היום, לפני ארבע שנים, הודעתי לה שתתכונן. שאני מגיע. שיש לי משהו במיוחד בשבילה, לכבוד יום האהבה.
מתנה.
רציתי לעשות את זה כבר הרבה זמן, ורק חיכיתי להזדמנות. מתנה לכלבה הכי מוצלחת שהיתה לי אז.

הגעתי אליה ומצאתי אותה, כמו שציפיתי, כמו שהיא למדה. עירומה ועל ארבע, עם רצועת עור בפה, כמו כלבה שרוצה לצאת לטיול.
"תעמדי" אמרתי לה. והיא נעמדה, בלי לומר מילה.

הסתובבתי סביבה. נוגע בה בעדינות, בשיפולי הגב. בחזה. לא מכאיב. מלטף.
"שימי את הרצועה בצד" אמרתי. והיא צייתה. עומדת שם, עירומה. משתדלת לא להביט בי.
"אני רוצה לתת לך משהו שונה היום" אמרתי, "כדי שתדעי שאת הכלבה כי מוצלחת שלי"
"תודה אדוני" היא אמרה.

ואז תפסתי אותה בעורף,בשיער, כמו תמיד, ובמקום למשוך אותה למטה, או למעלה, או מסביב. במקום להכאיב או להשפיל או עוד משהו כזה, "רגיל", קירבתי אותה אלי, לאט לאט לאט. עוד ועוד. עד שהשפתיים שלה כמעט נגעו בשלי.
"מתנה לוולנטיינס דיי" אמרתי לה, ונישקתי אותה.
נשיקה ארוכה, עמוקה. רטובה. נשיקה הדדית. נשיקה של זוג, לא של אדון וכלבה. נשיקה של רוק חם ולשונות מתפתלות. נשיקה שגורמת לכל העולם להעלם.

"היום אני סתם אני" אמרתי "לא אדון, לא מאסטר, לא כלום. לא מכאיב, לא משפיל. היום אני כאן בשבילך".

והמשכנו להתנשק, לאט לאט, ונתתי לה להפשיט אותי לגמרי, והזדיינו.
סקס ארוך ואיטי.
ונילי לגמרי.
והתאפקתי לא לגמור, והשתדלתי שהיא תגמור פעם אחת, ועוד פעם אחת. והתרגשתי בכל פעם שראיתי את הרעידות האלו בירכיים שלה. והייתי כל מה שאני לא, פעם אחת, בשבילה. וכשגמרתי בסוף, פעם אחת, ועוד פעם אחת, זה היה חזק ומערפל, ומבלבל ומדהים.

וכשהכל נגמר, והיא שכבה שם לידי, עם חיבוק וחיוך, ואיפור מרוח ושיער פרוע. היא היתה כל כך יפה. וידעתי שמכאן כבר אי אפשר לחזור. והקשר הזה נגמר.
ובכל זאת, היה שווה כל שניה.