עד לאחרונה, כל הזריקות ובדיקות הדם שעברתי, ניתנו ע"י אחיות, איך לומר, בשלות ומדושנות. ובכל זאת, לפעמים קורים דברים שדורשים זריקת טטנוס. חיתוך אחד לא נכון של ירקות, והסכין מפלח לי את האצבע. לא דורש תפרים, אבל דורש חבישה מקצועית. אז אחות, בשלה ומדושנת חבשה, ושלחה אותי לאחות אחרת בשביל הטטנוס.
הנסיון לימד אותי לא לצפות לחוויה מוצלחת, מה גם שאני לא ממש בקטע של מחטים, ובטח שלא בצד המקבל, אבל כשהיא הסיטה את הוילון, ואמרה לי לשכב על הבטן ולהפשיל מכנסיים, כמעט ולא הצלחתי להסתובב בגלל המהירות שבה הזיקפה שלי הופיעה.
כשאתה יושב במרפאה של מכבי אתה לא מצפה לקבל זריקה מאחות שנראית כמו פנטזיה מסרט כחול. צעירה, כבת 25. שיער שחור מתוח בקוקו הדוק ומבריק. עיניים כחולות. רזה. חזה בינוני. עור לבן לבן לבן. חיוך של מיליון דולר ומבטא רוסי קל. יפה יפה יפה. מהפנטת.
"תפשיל מכנסיים ותחתונים, ותסתובב" היא אומרת לי.
"אני לא ממש בקטע של מחטים" אני מנסה להתבדח, מקווה שאולי היא מבינה למה אני מתכוון, אבל היא לא נותנת לי סימן. אני פותח את המכנסיים, ומוריד אותם הרבה מעבר למה שצריך, מראה לה את כל התחת שלי. סתם, כי בא לי.
"לא צריך להוריד כל כך הרבה" היא אומרת, אבל אני כבר נשכב על הבטן, על הנייר שהיא מתחה על מיטת הטיפולים הצרה הזו, כאילו היא עומדת לפרוס איזה נקניק ענקי בסופר.
"תשתמשי בכמה שאת צריכה" אני אומר ומגחך.
"זה יהיה קצת קר" היא אומרת לי, ואני מרגיש אותה מעבירה צמר גפן ספוג בחומר חיטוי על איזור הזריקה, ואז תחושה של לחץ קל, וזהו.
"זהו" היא אומרת, "תתלבש".
"זהו?" אני שואל, "לא הרגשתי שום דבר".
היא מסירה את כפפת הגומי ונותנת איתה פליק קטן לתחת החשוף שלי.
"ואת זה הרגשת?" היא צוחקת.
"לא ממש, תני לי עוד אחד" אני צוחק.
"תמשיך לחלום, חמוד" היא אומרת.
"גם ככה אני מעדיף להיות בצד הנותן ולא המקבל" אני אומר לה.
"תמשיך לחלום עוד יותר" היא צוחקת, "ותקרא לבא אחריך".
אני יוצא וממשיך הלאה.
הקטע היפה בכל העניין הזה, שלמרות שלא היה ולא יהיה כלום, כבר יומיים בכל פעם שהתחת שלי נוגע בכיסא, אני חושב עליה ונעשה חרמן. ואני בכלל דומיננטי.
לפעמים העסק הזה די מבלבל.
לפני 16 שנים. 20 בינואר 2008 בשעה 13:03
