בלשון ציווי!

היא עומדת על הברכיים, בתוך המקלחת. ערומה. שיער אסוף. ידיים על הראש, כמו שבויית מלחמה. עיניים מביטות אלי. פה פתוח. הגוף שלה רטוב מזיעה, רוק וזרע. העור שלה מתוח ומבריק. על הידיים והרגליים עוד אפשר לראות את סימני הקשירה. היא מחכה. אני עומד מולה, בלי חולצה, במכנסיים פתוחים, זין רופס בחוץ. מחכה לשתן שמסרב לבוא.

איך אני שונא את הרגע הזה. ההמתנה. הרגע שבו הגוף מסרב לשתף פעולה עם הרצונות. הרגע הזה שבו המחשבה על זה מדליקה אותי ומעוררת זיקפה, אבל המוח מנסה לסרס את הזיקפה כדי להוציא לאור את הפנטזיה. הרגע הזה שבו אני מקלל בלב את הדיסק שהפסיק לנגן, ובגללו שומעים כל טיק-טק שיוצא מהשעון, שאני לא שוכח לקלל את עצמי על זה שתליתי, שמזדחל מאחורי. כל נקישה מהדהדת לי בראש כמו רעם.

שתיתי הרבה לפני. אני מרגיש לחץ מטורף בשלפוחית, אבל אף טיפה לא יוצאת. אני בולע רוק, הפה מרגיש לי יבש, וצלילי הבליעה נשמעים חדים וצורמים. אני מתרכז. אני מביט בה ככה, ושוב מרגיש את הזיקפה מתעוררת. אז אני חושב על כדורגל.
אני חושב על פיני בלילי רץ כמו מטורף לכיוון השער, שעיר, מזיע ומסריח. ומרגיש את הזין שלי מתרכך שוב. אני מרגיש את הזרימה מתקרבת ומתקרבת, ושיעול קטן שיוצא ממנה מבריח את השתן בחזרה פנימה. באסה.

זה רגע נוראי של חולשה, חוסר היכולת הזו להשתחרר. אני מרגיש כל כך דביל פתאום. עומד ומחכה לבצע את אקט ההשפלה האחרון בסשן מצויין. ושיהיה ברור שלהשתין זה לא פשוט כמו להצליף. להשתין זה לא פשוט כמו לגמור. אני מרגיש טפשי וכל איבר בגוף שלי אומר לי לעזוב את זה. למצוא דרך לצאת מזה בכבוד.

אז אני עומד ככה, ומסתכל עליה עומדת ככה ומסתכלת עלי, מחכה. וחושב שוב על פיני בלילי ובורח לי צחקוק קטן.
ואז גם לה. ואז גם לי. ואז עוד אחד ועוד אחד, וגל משחרר של צחוק שוטף אותי ואותה.
היא מורידה ידיים מהראש, מרפה את מתח השרירים בגב. צוחקת מכל הלב. גם אני.

ואז פתאום אני מרגיש את זה בא.
אני תופס אותה מהר בשיער, ומושך לה את הראש לכיוון הנכון.
היא עוד צוחקת קצת ומביטה בי בתדהמה כשזרם חם, כמעט שקוף, פוגע לה בפנים.
היא פותחת את הפה ונותנת לפה שלה להתמלא, נותנת לשתן לזלוג החוצה. לשטוף אותה. לנקות וללכלך אותה במין מקלחת פרדוקסלית שכזו.
ואני ממשיך, וזה לא נגמר. כמו הנצח של ההמתנה לשחרור, כך גם הנצח של ההמתנה לסיום. וזה זורם עוד ועוד, ואני משחק עם זה. מרטיב לה את השיער והחזה. מרטיב לה את הרגליים וחוזר לפנים וממלא לה שוב את הפה. וכשאני מרגיש שזה עומד להסתיים אני מתקרב אליה עוד קצת כדי לא לפספס אף טיפה. וכשזה מפסיק, הכלבה המאולפת שלי יודעת לבוא וללקק את הטיפות האחרונות שתלויות לי בקצה הזין. ולסחוט החוצה את המעט שנשאר. ולנקות אותו קצת במציצה.
ואני מרגיש מרוקן. סחוט. ריק מאנרגיה.
וכל מה שיש בי זה רצון להודות לכלבה הזו, על השירות הטוב שהיא נתנה לי. להסביר לה כמה עונג היא מסבה לי. ואני פותח את המים במקלחת, ואנחנו מתחבקים ומתנשקים ומתקלחים ביחד, ומזדיינים שוב, מתחת לזרם, הפעם כשווים.

וכשהיא אומרת "לקח לך מלא זמן להשתחרר היום", אני אומר לה "תסתמי את הפה, כלבה". ושנינו צוחקים עוד קצת. הסשן הזה נגמר.