בלשון ציווי!

מהצד הכל נראה רגיל.
לילה.
פאב.
בפינה יושב זוג. שותה בירה. הוא שותה מהר יותר. היא שותה לאט. הוא כבר מסיים את החצי השני. היא עדיין בראשון. מדברים. קצת צוחקים. מושכים סיגריות מאותה הקופסה. ג'ינסים וטי-שירטס. הוא בנעלי עור שחורות. היא בסנדלי עקב. הוא בשיער קצר וזיפים. היא בשיער בהיר ואסוף. מהודק.

הוא זה אני והיא זו היא. כמובן. ומהצד שלכם הכל נראה שגרתי.

מהצד שלי אני רואה שהישיבה שלה קצת יותר זקופה ומתוחה. זה בגלל הפלאג הקטן שהכנסתי לה לתחת לפני שיצאנו מהבית.

אנחנו יושבים ומדברים, כמו זוג שיגרתי. ושותים. אני מקשיב לה. היא מקשיבה לי. שיחה בין שני אנשים שהקשר בינהם הוא שום דבר מלבד שיגרתי.
היא אחת מהכלבות שלי. אני האדון שלה כבר חודשיים, אבל לא נפגשים יותר מפעם בשבוע. כשהיא ביקשה להיפגש איתי מחוץ לבית, שאלתי אותה אם היא בטוחה שהיא מוכנה לקבל על עצמה כל מה שאבקש, מתוך ידיעה שאני אוהב השפלות פומביות, ומתוך ידיעה שהיא רוצה להתנסות במשהו כזה.
היא אמרה כן.
ככה אני אוהב את הכלבות שלי.

אז אנחנו יושבים בפאב והיא שואלת על הכלבות האחרות שלי.
אני אומר לה שזה לא עניינה, ושאם אחליט להפגיש אותה עם אחת מהן, היא תדע על זה ברגע הפגישה. לא דקה אחת לפני. היא אומרת תודה יפה.
היא מבקשת אישור ללכת לשירותים. אני אומר לא. תתאפקי, כלבה.
"כן אדוני" היא אומרת.
מזמינים עוד סיבוב בירות.

ממשיכים לדבר.
מהצד שלכם הכל נראה בסדר. רק מי שיסתכל טוב ישים לב שהיא מתחילה לזוז באי נוחות בכיסא.

"היום, כלבה, יש לך אישור לשאול אותי מה שאת רוצה", אני אומר לה.
"אני לא יודעת מה לשאול, אדוני" היא אומרת "ספר לי משהו על עצמך".
"זו לא שאלה" אני אומר.
"מתי ואיך התחלת עם זה?" היא שואלת.
"בערך לפני עשר שנים. אולי קצת יותר. מישהי ביקשה שאכאיב לה, והתמכרתי" אני אומר בחיוך.
"כמה כלבות היו לך?"
"לא מעט, ולא מספיק. תמיד יש עוד מישהי מסביב לפינה עם עולם שלם של פנטזיות לפצח"
"כמה כלבות יש לך עכשיו?"
"חוץ ממך, עוד שתיים במשרה חלקית, ואשתי".
"מה אשתך חושבת על זה"
"היא מקבלת את מי שאני, כמו שאני, ויודעת שאני תמיד חוזר הביתה בסוף. זה גם משהו שאת צריכה לקבל. אני זה אני. אני אף עם לא אהיה רק שלך. תקבלי ממני רק את המעט שאתן"
"ברור" היא אומרת, "אני יודעת. אדוני", ומוסיפה - "בבקשה ממך אני ממש חייבת ללכת לשירותים".
"תעשי פה, ליד השולחן. במכנסיים" אני אומר, "אני לא נותן לך אישור לקום".

העיניים שלה נפתחות. החיוך נמחק. עכשיו היא מבינה למה היא נכנסה.

מהצד שלכם הכל נראה בסדר, אבל אם מישהו יסתכל טוב, הוא ישים לב שהיא זזה קצת יותר בכיסא. ישים לב שהיא מסתכלת לכל הכיוונים. ישים לב שהיא במצוקה.

"בבקשה, אדוני" היא אומרת "תוותר לי. אני אעשה כל מה שאתה רוצה".
"את גם ככה עושה כל מה שאני רוצה, כלבה מטומטמת" אני אומר לה.

"יש לך כמה אפשרויות" אני אומר, "את יכולה להשתמש במילת הביטחון שלך, והמשחק יגמר להערב. את תלכי לשירותים ואני אלך הביתה. את יכולה להמרות את פי, ולשאת בתוצאות. ואת יכולה להיות כלבה טובה ומסריחה, ולהשתין פה, על הכיסא, במכנסיים, כמו שביקשתי".

מהצד שלכם הכל נראה בסדר. אבל אם מישהו יסתכל טוב הוא ישים לב לנשימות המהירות שלה. לפחד. לרצון שלה לקום ולברוח, ולרצון שלה למתוח את הגבולות שלה עוד קצת.

בדיוק ככה אני אוהב את הכלבות שלי. על הקצה ומתלבטות. אני אוהב את הרגע הזה של ההחלטה. שבו היא מקבלת עליה את ההשפלה ואת המרות שלי.

מהצד שלכם הכל עדיין נראה בסדר, אבל אם מישהו יסתכל טוב הוא יראה את הכתם המתפשט על המכנסיים שלה. הוא יראה את הנוזלים מצטברים על הכיסא, ומטפטפים לרצפה. הוא יראה אותה מאדימה מבושה ומתנשמת כמו אחרי ריצה.

"איך את מרגישה, כלבה" אני שואל.
"בושה. בושה כמו שלא הרגשתי בחיים, אדוני"
"מה אומרים, כלבה?"
"תודה אדוני"
"אני מרוצה ממך כלבה. תזמיני חשבון, ואני אקח אותך הביתה אעשה לך מקלחת ואזיין לך את הצורה"
"תודה אדוני" היא אומרת עם חיוך, ומסמנת למלצרית להביא חשבון.

מהצד שלכם הכל נראה בסדר, אבל אם מישהו יסתכל לה על התחת כשאנחנו יוצאים, ומישהו תמיד מסתכל על התחת היפה שלה, הוא יראה שהמכנסיים שלה רטובים. אם מישהו יעמוד קרוב אליה. כמוני. הוא יריח את את ריח השתן שעולה ממנה.

תמיד שואלים אותי אם אני מעדיף כלבות מנוסות או לא מנוסות. התשובה שלי היא תמיד זהה.
נסיון זה נחמד, אבל זה כלום לעומת נכונות להתנסות בדברים חדשים. לפרוץ גבולות.