Not Another Teen Movie

היום אני יכולה להגיד בבטחה שעברו אצלי מכל סוגי הדפוקים בצ'אט, החל מנשלט שרצה לקחת אותי לחנות לצעצועי מין בתמורה לכך שאלביש עליו חגורת צניעות, ועד שולט שלא יודע להרפות כשאני אומרת לו שהוא טועה בזיהוי הבחורה. כמו כן, מה הקטע של אנשים באתר הזה לנסות להתקרב אליי בכך שהם ידברו על היותי "מדוכאת" כביכול? אני לא יכולה לכתוב שאני עוברת כאן תקופה קשה מבלי שתנסו למנף את זה לתועלתכם הזדונית? הקטע הזה הוא ממש ריפיט למה שקרה בזמנו כשהייתי בשלבי פרידה מהאקס, כל אותן נשמות טובות שלכאורה באות לעזור לי. איכפת לכם רק מעצמכם, וזה גם שקוף וגם דוחה ברמות שקשה לי לתאר במילים. תפסיקו לנסות לנצל את העובדה שאני במקום חלש ורגיש על מנת להתחפר ולהשתחל לתוך החיים שלי תחת אמתלות של איכפתיות ורצון טוב.

כולם נהיו לי פה חסידי אומות עולם, בחיי..

בנימה אופטימי יותר, מחר אני סוגרת מערכת שעות לשנת הלימודים האחרונה שלי לתואר הראשון באופן סופי. אני מתרגשת ולא מאמינה בו-זמנית שהגעתי ליום הזה, כאשר אני מסיימת שני תארים ראשונים בשלוש שנים ולא ארבע עקב התנגשויות כאלה ואחרות. אני מרגישה שאני בתקופת מעבר בחצי השנה האחרונה בה התבגרתי, גדלתי, השתניתי, וגיליתי טיפה יותר מי אני ומה אני רוצה. כן, התקופה שאני עוברת מבחינה נפשית היא לא קלה, ואני נשברת די תדיר. אני נהיית פסימית, ואני מאבדת את האמונה שלי ביכולות שלי להצליח ולעבור הלאה.. מצד שני, מדובר במסע, לא מרתון. זה יקח זמן, הדרך תהיה ארוכה ומלאת מכשולים, אבל אני צריכה להאמין בעצמי.. להאמין שאני יכולה להתגבר על מרבית המכשולים, גם אם לא על כולם. אני גם צריכה להזכיר לעצמי כל פעם מחדש לא להתעצבן על אידיוטים, במיוחד כאשר אני טובעת בהם. זה קשה אבל אפשרי, ללא ספק :)

אחד הדברים שעצבנו אותי בצורה קשה השבוע היה מישהו שהבלוג שלי "מתוק". אני סקרתי בראשי מנה רוויה של סבל בחצי השנה האחרונה לצד לא מעט טוב, ופשוט זעמתי. ביקשתי בנימוס שלא יקרא לבלוג שלי מתוק, כאילו הוא סכריני ומתקתק כמו הסרט של קלולס, והוא היה בשלו עד ששלחתי אותו לחפור עמוק יותר מהפוסט הראשון שנגלה לנגד עיניו. כמו עם בני אדם, כך אתם גם צריכים להאמין שלבלוג יש יותר משכבה אחת. כן, אני כותבת גם פוסטים שמחים, ואני כותבת בעיקר כשממש טוב לי או ממש רע לי, אבל פאק.. תשקיעו זמן. אתם טוענים שקראתם פה, תוכיחו לי שבאמת קראתם אותי ולא רק ריפרפתם כאילו הייתי מדור הספורט האחרון ב"ישראל היום!" או המעריב האחרון שלכם. אל תעמידו פנים שאתם שומעים אותי, תקשיבו לי או שתכבו את הרדיו לחלוטין.

או, פנינת חכמה שנתקלתי בה היום..

"פרופיל נחמד בלה בלה בלה בלה.. אה, ותיקון קטן: כתבת "נובית" במקום "סנובית".

האישיות בשאלה מכירה אותי או דיברה איתי בשלב מסוים שהיא בכלל מעיזה להעיר לי בפניי הערה שכזאת? כמדומני לא!

התגובה שלי:

"את בכלל יודעת מה פירוש המילה "נוב"?"

ואז פתאום האישיות מבינה למה התכוונתי.

אה, ועוד דבר קטן אחד:

אל תציעו לי הצעות לטיפול בדיכאון שלי! אני בסדר כמו שאני, ואם לא - אני מסוגלת לדאוג לעצמי. אתם לא רופאים, לא פסיכולוגים, לא פסיכיאטרים, לא ההורים שלי, ולא החברים הקרובים שלי. זדיינו בברכת שנה טובה וכואבת שמכוסה בדם הרקטלי שלכם על זר חוחים ודרדרים למכביר, אותי כבר לא תזכו להכיר D:

לילה טוב ושנה טובה,

מיס ביץ' :)

מתוך ההרגל שיצרתי לעצמי, הגיעה אותה עת בחודש (חיחי) בה אני מרשה לעצמי לבלות בתל אביב. התארחתי אצל חברה מדהימה במיוחד, המסיבה הייתה טובה אבל יחסית חלשה למה שראיתי בפעמים הקודמות, וצברתי כמה חוויות כואבות ומהנות. נותרתי עם חיוך ללא ספק :)

לאט לאט אני צוברת את הניסיון שאני רוצה, ואני מתנסה בדברים חדשים. כן, מדובר בדברים די בנאליים כמו הצלפות, בין אם אני המוצלפת או המצליפה, אבל אני נהנית מכל רגע. סביר להניח שרוב מי שיסתכלו עליי ישר יזהו שאני סאבית, אבל אני מגדירה את עצמי מתחלפת בשביל עצם ההתנסות. אני לא רוצה לתחום את עצמי לקופסא הקטנה הזאת ולהרגיש שאני סגורה בתוכה. אני רוצה להכנס אליה כאשר אני שלמה עם ההחלטה שעשיתי. אני יודעת שאני חסרת ניסיון, אבל אני חושבת שאולי לי יש זמן להנות מהדברים הפשוטים יותר מאשר מישהו שכבר חווה אותם. ההברקה הזאת לא שלי כי אם של חברה, אבל היא נכונה. אני לא אומרת שברגע שמישהו כיסה את האלף-בית של הבדס"מ, הוא כבר לא יהנה מזה. הוא יהנה, אבל הוא כבר יצטרך לחפש ריגושים חדשים. במידה מסוימת, זה לא רע להיות מתחילה בגלל שיש לי את האפשרות הזאת להתלהב מדברים בסיסיים יחסית. עם הזמן, אני כבר אגלה את עצמי.

אני לא מתכחשת לעצמי. אני יודעת שאני סאבית מבחינת ההגדרות האלה, והפנטזיה היא לגמרי להיות תחת גבר דומיננטי.. לפחות עד כמה שאנחנו נכנסים לענייני המיטה. בחיים שלי אני אדון לעצמי עם כל המשתמע מכך. עכשיו אני אתחיל לאט לאט לאסוף ציוד כמו שצריך, מאחר וכל מה שיש לי בינתיים הם שני קולרים שאחד מהם בא עם שרשרת ושוט בולוויפ שידיד שלי קנה לי מגרמניה. זה חמוד בשביל ההתחלה, אבל אני צריכה יותר מזה. אני רוצה יותר מזה חח.. לכל החוששים, אני יודעת שלא להשתמש בבולוויפ. אני לא רוצה לצאת עם חתכים כמו שיש בקראסט של לחם ממאפיה. אני בטח אשתמש בו לקישוט ביום מן הימים. דקור טקסני משהו חח ^^

בנימה אופטימית זאת, יאללה בלאגן D:

חג שמח ושנה טובה,

מיס ביץ' :)

הדיכאון הזה שוטף אותי בגלים.

לפעמים אני טובעת, לפעמים אני מרימה את הראש ומשתנקת לנוכח האוויר שנכנס לריאות.

כאילו מחיה אותי מחדש, מחזיר אותי מהמתים.

אני מנסה לקבור אותך, להחניק כעס וכאב על שנתיים מבוזבזות.

אני לא רוצה שתשפיע עליי ככה.

אני לא רוצה להיות שבורה וכואבת יותר.

הייסורים המנטליים האלה הפכו לחלק בלתי נפרד ממני בחצי השנה האחרונה, והם מכתיבים לי את הדרך שאני הולכת בה במקום שאני אכתיב אותה לעצמי.

נתתי לך הכול, ואתה רק ידעת לקחת ולבגוד באמון שלי. תחזקת מערכת יחסים שנייה במקביל אליי.

כל הטוב שעשית לעולם לא ימחק את כל הרע שעשית לי.

הבגידות, השקרים, ההאשמות שלך שאני לא נאמנה כשאני ישבתי בבית כמו מטומטמת וחיכיתי לך.

אני משחררת אותך ואת הכאב הבלתי נסבל הזה לחופשי.

הגיע הזמן שאני אתן לעצמי לקום וללכת מהסיטואציה הזאת.

יום נעים,

מיס ביץ' :)

אני צועדת לכיוונך מאחורי הבר,

מקום כל כך מוכר.

מימיני הבקבוקים הפתוחים,

משמאלי חרבות ומדפים.

אנחנו במקום ציבורי,

אבל זה כאילו שרק שנינו שם.

פחות מחמש שניות,

והיד שלך מחבקת את המותניים שלי.

שיא הטבעיות,

פשוט נוח לי איתך.

רוצה להתפשט איתך,

להמרח על השולחנות.

הפעם זה כבר לא יקרה,

אבל עד הפעם הבאה..

לפחות בדמיון שלך אני לחלוטין שלך,

איתך.

לילה טוב ושבוע מעולה,

מיס ביץ' :)

יש משהו חמוד כזה שמסתובב באינטרנט, אגדה צ'ירוקית עתיקה. אני לא יודעת אם יש קשר בין האגדה לתרבות לה היא מיוחסת, אבל מוסר ההשכל הוא נכון.

סבא צ'ירוקי יושב עם הנכד שלו, ואומר לו: "בני, ישנו מאבק המתחולל בין שני זאבים בכל אחד מאיתנו.

אחד הוא רשע. הוא כעס, קנאה, תאוות בצע, נטירת טינה, נחיתות, שקרים, ואגו.

השני הוא טוב. הוא שמחה, שלום, אהבה, תקווה, ענווה, אדיבות, אמפתיה, ואמת."

הילד חושב, ושואל: "סבא, איזה זאב מנצח?"

האיש הזקן משיב בשקט: "זה שאתה מאכיל".

תכלס? הכול פה נכון. אנחנו יכולים לבחור איזה צד בנפש שלנו להאכיל. אנחנו יכולים לשלוט בעצמנו. אנחנו יכולים להיות האדון ולבחור בטוב, או להיות העבד לתשוקות, לזעם ולשנאה שלנו. אני מאכילה את שני הזאבים שלי. אני משתדלת לתת כמה שיותר אהבה מעצמי, לתת כמה שיותר מעצמי לחברים ולמשפחה, אבל קורה שמישהו פוגע בי ואז האגו שלי משתלט עליי. במידה והמעשה חמור מדי, אני מוצאת את עצמי מתקשה לסלוח למי שפגע בי. אני מודעת לעובדה שלסלוח לאותו אדם יעזור לי לעבור הלאה ולחיות עם עצמי בשלום יחסי, גם אם אני לא אומרת לו שסלחתי לו. אני לא נוטרת טינה, ולרוב אני סולחת לאנשים די מהר. לאחרונה גיליתי שאני סלחנית מדי, לצערי. אני לא אוהבת לריב עם אנשים, והתוצאה היא שאני נותנת צ'אנסים נוספים לאנשים שלא ראויים להם. אל תטעו, הם פוגעים בי שוב. למה? כי הם מבינים שלמעשים שלהם אין מחיר אם אני סולחת בכזאת קלות ומהירות. למה שהם ישתפרו אם אני לא דורשת את זה מהם? אין טעם.

אני כתבתי כל כך הרבה פוסטים שמחקתי מיד בשבוע האחרון. יש לי כל כך הרבה כעס לבטא, אבל חוץ מלמרוח אותו על הדף הוירטואלי הזה אני לא מצליחה להתקדם הלאה. נפגעתי ממעשים של אנשים שחשבתי שאיכפת להם ממני לפחות באופן ידידותי, אבל מסתבר שהם הנחשים בגן העדן הפיקטיבי שלי. אני לא רוצה לכעוס או לשמור טינה. אני יודעת שהרגשות המרירים האלה לא יתרמו לי בכלום, אבל כל כך קשה לי שלא לכעוס על מישהו שבכוונת תחילה בא ומתחיל לשחק איתי משחקים אידיוטיים. אני מודה, בשלב מסוים אני גם ירדתי לרמה הילדותית הזאת. בהתחלה עוד היה לי איכפת, וזה כאב. המשחקים האלה, הניסיונות המגעילים והמטופשים האלה להפיל אותי בפח.. למה הם היו טובים? למה לגרום לי לקנא או להיות עצובה? זה מה שגורם לאותם אנשים להרגיש טוב עם עצמם? אתם רואים שאתם לא זוכים לתגובה לה ציפיתם, אז אתם ממשיכים לנסות בכוח? מנסים לאנוס אותי להרגיש משהו כל כך כואב ומייסר? גם עכשיו כשכבר לא איכפת לי מאותם אנשים, זה עדיין כואב לי. כואב לי שמנסים לשחק בי כמו מריונטה, שמנסים להפיל אותי.. שמנסים לשבור את רוחי למטרות שעשוע סאדיסטיות לחלוטין. השאלה היחידה שלי היא "למה?". אני באמת ובתמים מנסה להבין למה אתם משקיעים כאלה מאמצים בשביל לראות אותי נשברת. אין לי תשובה יותר טובה מאשר סאדיזם, ולא מהסוג הכייפי למקרה שתהיתם.

אין יותר מדי דברים שאני יכולה לעשות נגד העניין הזה, חוץ מלהוקיע אנשים רעילים מהחיים שלי. ברגע שאתם לא בטווח הראיה שלי, אתם מציקים לי הרבה פחות.

המשך יום מוצלח,

מיס ביץ' :)

אני רוצה שתהיה כמו מר דארסי מ"גאווה ודעה קדומה". קריר, מופנם, קצת מתנשא, באד דוי בהתחלה, והסופרמן האישי שלי בסוף, שתפתח ואגלה אותך מחדש.

אני רוצה שתהיה הית'קליף מ"אנקת גבהים". חייתי, פראי, משחר לטרף, נקמן, פגוע. אני רוצה שתרדוף אחריי, מוכן להרוס כל דבר בדרכך.

אני רוצה שתהיה ראלף מ"דיוקנה של גברת". חלש, מאוהב, מוכן לוותר על מחצית הרכוש שמגיע לך בירושה מאביך כדי שאני אוכל לזכות בחופש שלי.

אני רוצה שתהיה פיפ מ"ציפיות גדולות". מאמין ולוחם למען הטוב האנושי, עוזר לאנשים שהחברה דוחה ומוקיעה מעצמה, ומסכן את עצמו עבור אחרים.

אני רוצה אותך, אבל אתה לא אמיתי :)

לילה טוב,

מיס ביץ' :)

This is where I draw the line.

Baby, you're oh so fine,

but you're just wasting my precious time.

You're not even worth a dime,

even though you're a nine.

I'll never be yours,

and you sure as Hell will never be mine.

Baby, I was too kind,

this is where I draw the line.

היה לי קשה להגיע להחלטה הזאת, ולקח לי הרבה מאוד זמן להבין שאני נמצאת במצב שפשוט רע לי בו. אני לא מוכנה לחיות ככה יותר. אני לא מוכנה שאנשים ידרכו עליי, או ישתמשו בי בתור בוסט לאגו כשרע להם. אני, קודם כל, בן אדם. יש לי רגשות, מחשבות, רצונות, ושאיפות, ואני לא מוכנה להיות הפלאפרית שלכם. מיהי הפלאפרית? בחורה שאתם מתייגים כבחורה לכיף מהצד, ריבאונד, אגו בוסט, משהו נחמד לשים על היד בתור arm candy עד שמישהי יותר יפה, יותר חכמה, יותר נשית, יותר חמה, יותר אוהבת, או פשוט יותר מתאימה לכם תבוא ותקרוץ לכם. אני לא "בחורת עד ש..". אני לא פה בשביל לשעשע גברים נשואים, אני לא פה בשביל להיות שולטת לנשלטים, לא זונה לשולטים, פשוט לא.

אני כבר ככה חברה הכי טובה, פסיכולוגית, סקסולוגית, אמא קטנה לחברים שלי שלא יכולים להתאפס על עצמם (וחבל שזה ככה), אוזן קשבת, כתף תומכת, מקום חם להתפרק בו. הצלחת שלי מלאה. אני לא צריכה עוד אנשים שרק יקחו ממני תשומת לב, חום ואהבה, ולא יתנו לי שביב מזה בחזרה. גם אני צריכה יחס שווה למה שאני נותנת. גם אני רוצה להרגיש שמחזירים לי את ההתלהבות וההרגשה שאתה רצוי פה כשאלה הן התחושות שאני נותנת. נמאס לי לחכות למשהו שאף פעם לא יקרה, ורק כי אנשים מסוימים מתקשים להבין מה יש להם בידיים. אני לא חושבת שאני מושלמת. אני רחוקה שנות אור מזה. אני שרוטה, אני דפוקה, יש לי OCD, ויש לי כרומוזום עודף בקטע שאני נותנת לאנשים מסוימים יותר מדי הזדמנויות שלא מגיעות להם בכלל. הם לא שווים לא את הזמן ולא את האהבה שלי. אני יכולה להמשיך לתת ולא לקבל כלום עד הנצח הבא, רק כי זאת מי שאני. אני מתעקשת להאמין בטוב הלב והנפש האנושי גם כשהוא בא ומכניס לי בעיטות לצלעות. אני תמימה, ואני ילדותית, וקשה לי לקבל את העובדה שאני פשוט מוקפת בזבל עד כדי כך שאני פשוט ממשיכה לתת הזדמנויות לאנשים שכבר פגעו בי, ויותר מפעם אחת.

אין לי כוח יותר. אני אשאר עם מי שהוכיח את עצמו כחבר אמיתי מולי, ומי שרוצה לשחק איתי משחקים, ימצא את עצמו מהר מאוד בחוץ עם הדלת נעולה מאחוריו. אני שונאת להרגיש מנוצלת, ואני שונאת להרגיש שעשו ממני טיפשה אפילו יותר. נמאס לי מההרגשה הבזויה הזאת שאנשים מורידים אותי לארבע בעל כורחי נפשית, ואני עדיין נותנת בהם אמון. אני מקווה שהם ישתנו, וזה פשוט לא מציאותי. בן אדם משתנה רק כאשר קורה משהו שגורם לו להשתנות, לטוב ולרע. נתתי לכם כל מה שיכולתי, ובחרתם לירוק לי בפנים. הסאגה הכואבת שלה אתם קוראים "החברות שלנו" תמה כאן.

שחררתי אתכם לחופשי. עופו ותתקעו בקיר בטון for all I care. אל תתבלבלו, חלילה. ממש לא איכפת לי מכם יותר :)

לילה טוב,

מיס ביץ' :)

ביומיים האחרונים קיבלתי שני ציונים בקורסים שדי חששתי מהם. ציון אחד של תשעים ואחד בעבודה ששווה שבעים אחוז מהציון שלי בתרגול שעוסק בסוגיות יסוד בביקורת הספרות של המאה העשרים. חשבתי שאני אקבל שמונים כי המרצה הספציפית הזאת, נחמדה וחביבה ככול שתהיה, העירה לי על צורת הכתיבה שלי. הציון הסופי אמור להיות שמונים ותשע, שזה לא רע בכלל 😱 הציון השני הוא שמונים וארבע בקורס מתקשורת בשם "ערכים בחברה הישראלית". מועד א' לא הלך לי מי יודע מה. עברתי כבר אז, אבל לא בצורה שסיפקה אותי. אמנם הוא שווה שתי נקודות זכות, אבל הקורסים הבלתי קשורים בעליל שאני לוקחת מחוץ לגבולות שני החוגים שלי נדחפים לחוג המשני שלי בסופו של דבר. אני צריכה להשקיע במיוחד בגלל שהתכנון שלי הוא תואר שני בשני החוגים שאני מתעסקת בהם. ההוויה קובעת את התודעה, והעניין החומרי בהחלט מעסיק אותי. אני לא סופרת פרוטות או מה שזה לא יהיה, אבל העתיד כן מעסיק אותי. אני גם לא יכולה להרשות לעצמי להכשל, משום שציון לא עובר יכול לעלות לי במלגה שלי. הייתי ממש לחוצה על הציון הזה, וה-OCD שלי הרקיע שחקים. כשאני רגועה, אני כמעט ולא שמה לב אליו. ברגע שיש לי לחץ, אני נהיית אובססיבית. אני מיס ביץ', ואני יותר שרוטה ממה שנראה לך. אני לא מאובחנת על ידי איש מקצוע, ואני לא מאמינה שאני זקוקה לטיפול נפשי או תרופתי. אני פשוט צריכה לנשום עמוק ולהתמודד, וזה מה שאני עושה בתכלס.

באופן כללי, החיים לא רעים. יש דרמות בבית ומחוצה לו, אבל זה לא משהו שאי אפשר להתמודד איתו. ידיד קרוב מאוד שלי נזרק על ידי החברה שלו לפני שבוע בערך, ואני די תוהה אם אני אחת מהסיבות שלה. לא עשיתי שום דבר, אפילו לא בצחוק, אבל הרגשתי את המבטים שלה עליי, הטון של הקול שלה תמיד בעל אופי של חקירה, היא מופיעה בהפתעה דווקא כשאני באה לבקר אותו במעונות שלו גם כשיש שם אנשים אחרים. מסתבר שהיא גם שאלה אם היה בינינו פעם משהו, והיא לא היחידה ששאלה אותו על זה. זו שאלה שנזרקת לא פעם באוויר מולו בקשר אליי. אני לא יודעת אם אותו קטע קרה עם עוד ידידים שלי, אבל איתו זה קורה לא מעט.

ככול שהזמן עובר, אני חושבת יותר ויותר שכדי לי לוותר על הרעיון של להיות אינטימית עם הידיד שנמצא בגרמניה. אני חושבת שהוא נכנס לי לראש רק כי ידעתי שאיתו זה יהיה פשוט, בלי רגשות, בלי ציפיות, ובעיקר בלי אכזבות. הקטע המצחיק הוא שאם אני אהיה איתו, אני כן אתאכזב. אני כן אזרק לרומנטיזציות של רגש שלא באמת נמצא שם, ואני אפגע בעצמי. אני לא יכולה להפריד בין סקס ורגש (קלישאה עם ציצים, מישהו?), ואני הכי לא בחורה של סטוצים. פשוט לא. גם אם אני אביא את עצמי למצב כזה, אני לא אוכל לזרום איתו כי אני לא אהיה שלמה עם עצמי. אני מי שאני, וככה טוב לי. אני אשאר הבתולה המנטלית שאני, זו שצריכה לקחת את הדברים לאט ובזמן שלי, להכיר את האדם שנמצא מולי, לבנות את האמון שלי בו, ורק אז כשאני כבר מרגישה בנוח, להפתח אליו לחלוטין ולהיות אינטימית איתו. אני יודעת שזה נשמע מוזר, שהחברה ההו כל כך מודרנית שלנו מלמדת שסקס זה סבבה (וסקס בכל צורה חוקית ומוסרית הוא לגיטימי), אבל זו לא אני. אנשים אחרים יכולים לעשות מה שבא להם, אבל אני בחיים לא אוכל לעשות סקס בלי רגש בעצמי.

משתנה ללא הרף, ואני עדיין הכי אני שיש :)

ערב נעים,

מיס ביץ' :)

בא לי לשבור אותך,

בא לי לשרוף אותך.

בא לחנוק אותך,

בא לי להטביע אותך.

בא לי להרוג אותך,

ושתקום לתחייה.

אני רוצה להכאיב לך, ולכאוב איתך.

אני רוצה להשפיל אותך, כי רק ככה אני עפה.

אני רוצה לרסק אותך לרצפה, ולהתרסק לתוכך.

אני רוצה להרוס אותך, ולבנות אותך מחדש.

לכאוב ביחד, לשנוא ביחד, להרס ביחד, לאהוב ביחד.

רוצה להתערבב בהריסות שלך, להתבוסס בדם שלך.

כל כך חם לי בתחושה הזאת, שאני פשוט יכולה לטייל בך.

להתלכלך בך, להתמכר לתחושה ולרגש.

הכול מציף אותי, אבל אני לא טובעת.

אני עפה.

גאות ושפל של הנפש, ואנחנו שוטפים אחת את השני.

אתה נאנח מכאב, ואני נוסקת.

אתה מתרסק, ואני נופלת לתוכך.

מאושרת.

איפה אני בכל הסיפור הזה? אני.. אני נשלטת חח D:

לילה טוב,

מיס ביץ' :)

לפעמים קשה לנו להגדיר את עצמנו במילים מעבר למפרט הטכני, שהוא הגיל, המקום, המוצא, הלימודים או העבודה. קשה להגיד מי אנחנו מעבר לפרט היבש שאומר: "X? X הוא סטודנט בן 25 למדעי הרוח..". אז מי אני? אני חמה לאנשים שקרובים אליי, אבל לפעמים קרה כשאני עצבנית. לגרום לי לצעוק על מישהו בעצבים דורש חתיכת כישרון. אני הפסיכולוגית, הסקסלוגית, האמא, הבת, האחות, הכתף התומכת, והילדה השברירית של החברים שלי בהתאם לדינמיקה בינינו. אני הבתולה השברירית, והזונה הפתיינית. המאהבת והקראש הבלתי מושג באחד. עם כל בנאדם שיש לי איתו אינטראקציה, אני מוציאה דמות אחרת. אני אהיה החברה הכי טובה שלך אם נתחבר באמת, ואני גם אהיה זו שתיתן לך את הכאפה כשתפשל. ככה אני אוהבת את האנשים בחיים שלי. אני אמיתית, אני כנה, אני לא משחקת משחקים, ואני לא מתפשרת על מה שאני רוצה.

מה אני רוצה? מבחינת הלימודים לסיים תואר שני בשני התארים שלי, ולמצוא עבודה בתרגום ועריכה לשונית. יש מצב שאני אלך על הוראה. כן, זה לא המקצוע הכי טוב בעולם, אבל בסופו של דבר זה יכניס לי כסף לכיס, ואני ארגיש כאילו תרמתי לפחות לבן אדם אחד בסוף היום. מהבחינה החברתית, להמשיך ולהפתח ולהיות פתוחה ותומכת עם אנשים. אני לא אומרת שאני תמיד אומרת את האמת. יש מקרים שבהם עדיף לשקר, אבל לרוב אני אומרת את האמת בפנים. מהבחינה הרומנטית, בגדול אני רוצה קשר רציני. לאו דווקא חתונה וילדים כרגע, אבל כן מערכת יחסים. שיהיה לי מישהו שהוא העזר כנגדי שלי. אני רוצה מערכת יחסים רצינית, אהבה, זוגיות, אבל אני לא בנויה לזה כרגע. אני לא בנויה לזה, ואני לא מוקפת באנשים שבאים באותה המטרה כמוני. אני צריכה מישהו שיתן לי את החום והאהבה שאני זקוקה להם, אבל אני צריכה שזה יגיע ממישהו שלא מצפה ממני לעקביות או לוחץ אותי לתוך מסגרת. זה מה שיש לי אצל הבחור שנמצא כרגע בגרמניה. הוא לא בא עם ציפיות, לכן הוא גם לא מלחיץ אותי. אני לא מאמינה שיצא מזה קשר רציני, אבל אני יודעת שאצלו תמיד יש לי מקום להיות הכי עצמי שיש. אני יכולה לברוח ולהעלם, והוא יתן לי את הספייס שלי. הוא לא יבוא וידרוש ממני הסברים. הדיסטנס המסוים הזה עושה לי טוב כי הוא לא מרשה לי לעשות רומנטיזציה לקשר בינינו ולפתח ציפיות לא ריאליות. אין ציפיות, אין אכזבות D:

לאן הולכת? בטוח שלכל אחד שנותן לי תשומת לב, ויש הרבה שרודפים אחריי כרגע. מרוב ציידים לא רואים יער, אבל האיילה קלת הרגליים (והדעת) הזאת מעדיפה דווקא את מי שלא רודף אחריי באטרף וחונק אותי בתשומת לב חח.. בכל מקרה, אני אמשיך לעבוד על עצמי, להשתפר, לגדול, להשתנות, ובתקווה להתעצב לאישה שאני רוצה להיות בעתיד. השינוי המיוחל יגיע, והוא כבר ככה בתהליך התחוללות. "ואם הדרך היא שמחת חיים ואושר להולך בה, אין לי מה לחפש. אני כבר עשרים שנה מולך בה..". כמו שכבר כתבתי כאן, המטרה היא אמנם העיקר בכל מסע, אבל גם הדרך מלמדת את ההולך בה הרבה מאוד על עצמו. זו אחת הסיבות למה עדיף ללכת ולהסתכל סביבך במקום לרוץ. דרך היא מסע, לא מרתון.

בסופו של דבר, טוב לי איפה שאני. כן, אני מכורה לתחושה הזאת של זוגיות. מכורה. קשה לי להיות לבד כשאני רואה אנשים אחרים בזוגיות מוצלחת, אבל גם הזמן שלי יגיע. חוץ מזה, הבן אדם שאני צריכה להתקרב אליו הוא אני. ברגע שאני אפתח אל עצמי, אבין את הכאב שאני עוטה אותו כמו שריון שמגן עליי מהאנשים שאני רוצה להכניס פנימה, אני אוכל להתקדם הלאה. אני אוכל להפוך לאדם שאני רוצה להיות. בשביל זה יש לי עוד הרבה מאוד לעבור, אבל אני נחושה מספיק להשיג כל מטרה שלי, רגעית או ארוכת טווח. אולי אז אני אפסיק לברוח מכל בחור סימפטי שמראה לי תשומת לב וחיבה XD

לילה טוב וסופ"ש נעים,

מיס ביץ' :)