כתיבה

תחילה שתיהן נחו, מתנשפות ונרגעות. מה שבטח גרם לניר, שנותר המום, מתוסכל, ומיותר (שני הגברים בעצם), לחשוב שזהו, נגמר.

הבחורה הצעירה קמה והחלה לשחרר את הבחור שלה. היא שחררה אותו, וניר התנועע בחבלים בעליבות, מצפה שישחררו גם אותו. אבל הן לא התייחסו אליו כלל. הבחורה סימנה לבחור שלה לטפס על המיטה, והחלה לקשור אותו כשהוא על הגב.

**

תחילה נהנתה מהרגע הזה. הדממה ארוכה מהגברים הפסיביים , המובכים, והנקשרים, כנועים.

"עכשיו גם אתה רוצה לגמור, כלבלב?" שאלה רטורית, "קדימה, אז בוא נעשה את זה". היא התיישבה עליו עד שהיה זקור, וכולו בתוכה. "אוייש!" צחקקה, "אתה קטן מידי. אתה בכלל לא ממלא אותי".
היא נשענה קדימה על ארבע על המיטה מעליו, והביטה לאחור בציפייה אל רחלי. רחלי הרגישה והבינה אותה ללא מילים, רכנה ונכנסה לתוכה גם היא, עם האצבעות. "הממ. עכשיו זה מרגיש הרבה יותר טוב". התרגשה מאוד, אך לא הראתה לו.

היא הזיזה את הראש של הבחור שלה הצידה. לאחר מכן נצמדה לאוזנו, ואמרה לו, בטון שקט של אישה שהעולם כולו שלה:

"גם אני יודעת דבר או שתיים עליך. אז ככה, אלו כללי המשחק:
אתה לא מזיז שום איבר. ברור? ואתה הולך לספר לי בדיוק איך זיינת את הבחורה במשרד בשבוע שעבר. אתה לא תשאל איך אני יודעת, ואתה לא תחסיר שום פרט."
ולאחר שתיקה של כמה שניות כשהוא מעכל את מצבו, מבוהל, הוסיפה בשקט: "אם אתה שותק, היא עוצרת ואם היא עוצרת, אתה לא מקבל גם ממני את הדחיפה שאתה צריך כדי לזיין אותי. אז עדיף שתספר לי הכל."

והשתהתה מעט, והוסיפה, "ואם תחסוך במילים...? זה יגמר מאוד מהר, ואתה לא תגמור הלילה.", ובזה רחלי החלה להזיז את אצבעותיה בתוכה, והבחורה עצמה החלה מזיינת אותו מעליו.

הוא נשבר לחלוטין, והחל ליבב, מפוחד, " מה? אני לא עשיתי כלום. בבקשה, אני, אני רק… טוב, בסדר. אני אספר הכל. זה לא אני, היא התחילה עם זה וממש נמרחה עלי..."

היא הפסיקה מיד לזוז, ורק חיכתה. וחיכתה. ואז עצם את עיניו בחוזקה, והחל לספר לה הכל. הדחיפות שוב החלו, והוא הבין, בין גניחה לעונג. "זה מדליק אותך? למה את לא כועסת?"

היא צחקקה תוך כדי זיון. "לכעוס? הצחקת אותי עכשיו. אתה חתיכת זיון גרוע. היא בטוח סבלה ולא גמרה, אז למה לי לכעוס? היא כבר קיבלה את העונש שלה, ואתה? אתה רואה מה קורה איתך".

ובמילים האלו, הוא גמר.

רחלי פנתה אל הבחורה: "מה את אומרת, שנסיים את ערב גברים? את חושבת שהם למדו את הלקח?"

הבחורה שקלה. "אממ... לא. יש עוד דבר אחד לעשות. להזכיר לזונה שלי את המקום שלה. היא הבינה שהזין שלה לא שווה כלום, אז צריך להדגיש את מה שהיא טובה בו - לקבל זין בחורים שלה. את רוצה את הפה או את ה...."

רחלי צחקה, "אני כבר עשיתי מספיק להיום, אז הפה.תיהני את."

הוא הרגיש שהיא משחררה אותו והופכת אותו, הוא נשפך על המיטה, כמעט מתעלף. אך שמע אותה אומרת "או, לא לא. עדיין לא. על ארבע מיד."

הוא התרומם, מסוחרר נפשית ומותש, ורפוי אך מאולף, ומנסה לעמוד בקצב של הדחיפות. מכל הכיוונים, שוב ושוב. מנסה להקשות את גופו, את שריריו הבוגדניים. מנסה לרצות אותה. אותן.

עד ששמע "טוב זהו. נסיים. את רוצה לשחרר את החזיר שלך?" ואת רחלי משיבה "חזיר זו מחמאה בשבילו אבל נראה שאין ברירה."

**

אפילוג קצר:

שני הגברים ישבו בחצר בדממה, והמתינו לקריאה מהן להיכנס.

שש שנים אחרי.

וניר אמר בשקט פתאום, אחרי השתיקה הארוכה: "אתה יודע? זה נכון שהבנות נורא נהנו אז, בערב ההוא. וזה נכון שזה לימד אותי להיכנע, ולימד אותי את מקומי…

אבל תכל'ס? הן בעצם עשו את זה רק בשביל הנקמה."

הבחורה הצעירה קמה מהכיסא ופנתה לרחלי אישתו. "טוב, שנמשיך?". שתי הנשים פנו לחדר השינה, וניר הלך אחריהן כמובן, כשהריגוש שוב גובר על הבלבול.

**

הוא הרים את עיניו אל בת זוגו והיא פנתה אליו, גבוהה, בתקיפות שקטה שהצמיתה אותו, כתמיד:

"לא, אתה תשאר על הריצפה. אתה על 4. קדימה."

היא פנתה שוב לרחלי חברתה וצעדה ביחד עמה, והוא, מרגיש עדיין מפוחד מעט מנוכחותו של ניר, אך כשדחף הציות גובר עליו, הלך מובל, נזוף מעט וכנוע, על ארבע אחריהן.

בחדר השינה היו ארבעתם, והוא השתדל להתרכז כולו בה, כפי שלימדה אותו. היא סימנה לו באצבע לגשת למרגלות המיטה על הברכיים.  אז הוציאה חבלים, וקשרה אותו בדממה, כשהוא על ארבע בגבו למיטה, עם הידיים לרגליים של המיטה, כל יד לצד אחר.

לאחר שסיימה, והוא היה קשור היטב, היא ניצבה מולו, ואז רכנה עם פניה מעליו, תופסת את הפנים שלו ודוחפת אותם למטה. כשעורפו אל המיטה, ועינו נעוצות בעיניה, היא שקלה רגע ואמרה, משתפת אותו במחשבותיה:

"אממ, אתה כבר יודע שאתה זיון גרוע, נכון? הדבר היחיד שאתה טוב בו זה ללקק. אפילו אישה עושה עבודה יותר טובה ממך. אז היום החלטתי שאני אראה לך איך עושים את זה נכון."

**

ניר לא האמין למשמע אזניו, איך היא מעיזה? גם הבחור השני האדים לחלוטין, אבל מייד היא תפסה לו בשיער והצמידה אותו אל איבר המין שלה, ואמרה בתקיפות מטלטלת "תתחיל. אני לא צריכה לחכות לך".

ורחלי ניגשה לבעלה, ואמרה בנחת "שב על הכיסא",  והחלה לקשור אותו. ניר לא רצה לסרב, כשהוא מביט בזוג שלפניו, בעיקר בבחורה המתענגת מולו. תוך כדי קשירה, רחלי דיברה אליו:

"אתה יודע למה אתה יושב על הכיסא?"

"האמת אין לי מושג. אבל טוב, נו, שיהיה", ענה לה, מנסה אך מתקשה להסתיר את רעידותיו מתשוקה לזיין את הבחורה שהחלה גונחת מולו.

רחלי סיימה לקשור, חזק, ואמרה:

"אז אני אגיד לך למה. אתה יושב על הכיסא כי כולם פה הולכים לגמור היום חוץ ממך. כי אתה זונה שאוכלת כל הזמן מהצד. כן, אני יודעת על האחרות. אתה כבר קיבלת מספיק."

ובזאת, העניקה לו סטירה מצלצלת בגב היד, שמעולם לא קיבל.

ניר ישב בשוק, כשהכעס והעלבון הפתאומי שוב הופכים בו, ומאפילים מייד על התשוקה. לא מבין מאיפה זה יצא לה. המחשבות המבולבלות לא איחרו לבוא: "היא עדינה... מה הולך פה לעזאזל? עם איזה מפלצת התחתנתי?", ניסה להשתחרר ולא הצליח. הקשרים היו חזקים מאוד.

רחלי הבחינה היטב בחוסר האונים שהתפשט בפניו. היא הורידה את השמלה שלה ופתחה מגירה בשידה, מוציאה משם סטראפון שחור ועבה.

ניר נחנק. "אם היא חושבת שאני מוצץ או מקבל את זה היא משוגעת. אין מצב. מחר ברבנות.  רק איך אני מסביר לדיינים הדוסים שאשתי ניסתה לאנוס אותי עם זין שחור?" אבל אז היא התרחקה ממנו. ועם כל צעד שלה הוא נשם לרווחה והתפלל לאל שלא תתקרב שוב. מחר הוא תורם לאיזה גמ"ח על הצלת כבודו וחורו. אלוקים הרוויח את זה.

**
תוך כדי התענגות על פיו ולשונו של הבחור שלה, הקשור היטב למיטה, הרגישה את רחלי מתקרבת אליה, נצמדת מאחור, ומנשקת את עורפה. ואז, כשהדגדגן שלה מלוקק בקצב מהיר על ידי הבחור שלה, היא הרגישה את ידיה של רחלי עוברות לפנים, חופנות לה את השדיים  וצובטות לה חזק את הפיטמות. לרגע אחד קט השתהתה, בשעה שהכאב החד והעונג התובעני נצרבים האחד בתוך השני בתוכה, מגבירים זה את זה. כובשים אותה.
ואז שחררה את החיה שבה, ובאנחה חתולית, בעוד חזה ושדיה נמשכו והובלו מטה אל המיטה על ידי רחלי, הרימה את ישבנה ופיסקה רגליה מעט, חושפת את איברה הרטוב, המנצנץ, אל על. גונחת, ומתמסרת לתחושה הנפלאה של הסטראפון השחור, את רחלי חודרת אליה, וממלאת אותה.

רחלי החלה לזיין אותה, עוד חדירה. ועוד חדירה עמוקה. ועוד. והיא הייתה כבר קרובה לגמור. הושיטה ידיה ונעצה צפורניה בראשו של הבחור שלה, מרימה אותו לעבר איבר מינה, ולוחשת לו, רועדת "תסתכל איך עושים את זה. אולי עוד תלמד היום משהו".

והוא הסתכל. במרחק של סנטימטר הסטרפון נראה לו כמו מפלצת שחורה ענקית החודרת אליה בכוח, שוב ושוב, בעוד היא נוטפת. ניסה בכל כוחו להועיל, וללקק לה את הדגדגן, אבל החטיא והחליק, והסטרפאון של רחלי דפק לו את הסנטר ואת האף, פעם ופעמים, והטיח את ראשו אחורה. רק כדי להעצר שוב על ידי ציפורניה, שהכריחו אותו לקרב שוב את ראשו למפשעתה. כך, בעוד הוא מרגיש את אהובתו רועדת וקרובה לגמור.
**

זה היה יותר מדי בשביל ניר,  שהתעשת והתחיל לצעוק: "הלו הלו תשמעו! לא מתאים לי כל הקטע הזה. תשחררי אותי. "
להפתעתו,  רחלי יצאה באחת מהבחורה ונגשה למגירה. "אתה רוצה גם לעשות משהו מתוק?" היא חזרה אליו עם גאג ומרוב תדהמה הוא שכח לסגור את פיו שנותר פעור. רחלי לא חיכתה אפילו שנייה - וחיברה לו בכוח את הגאג לפה. "אתה תעשה כאילו אתה דג".

היא חזרה לבחורה, שנשארה מתנשפת על המיטה, אך הביטה בתיסכול על הנעשה בצד השני של החדר. רחלי הבינה, היא כבר הייתה קרובה לגמירה. ולמה הוא היה חייב להפריע החזיר הזה שלה?

רחלי מיהרה וחדרה אליה, ומייד והגבירה את קצב הכנסה. שוב ושוב, בעוד יד אחת אוחזת בעורפה, והשנייה צובטת את פטמתה. הבחורה קרסה מעט, והתיישבה חזק על הבחור שלה, בעוד הפנים שלו משמשות כנקודת חיכוך לסטרפון מלמטה. רחלי המשיכה לחדור, והיד על עורפה של הצעירה הכבידה כלפי מטה. הסטרפאון התחכח בכוח על הפנים של הבחור, על סנטרו פיו ולחיו, ונלחץ חזק אל הדגדגן שלה.

הבנות החלו לגנוח, והגמירה החזקה לא איחרה להגיע כמה דקות אחרי.

* סוף החלק השני. המשך יבוא. *

נכתב בשיתוף עם fog המדהים והחתיך הורס, שזה פשע שהוא נשוי!
(כלומר: כל הרעיון, מהלך הסיפור והדיאלוגים/מונולוגים השנונים הם שלי, ושנינו הוספנו אח"כ דגשים, פירוש אומנותי, וסקסיות. הסקסיות בעיקר שלי:) )

* הקדמה *

היא נעלה את נעלי העקב שלה וישבה על הספה בסלון.
מרוגשת, וחסרת סבלנות. כמה זמן לוקח לו להתארגן?
רקעה ברגלה. "נו כבר סיימת? אנחנו צריכים לצאת. אנחנו מאחרים. תזוז כבר!ײ

הוא הגיע מעט מתנשף אך שקט לסלון. גבוה, לבוש ליציאה, שריריו ניכרים מבעד לחולצתו הלבנה." זהו, סיימתי. קצת איחרתי. בגללי מאחרים" אמר מבוייש אך ייצוגי, והציג עצמו לפניה. כמו תמיד לפני שהם יוצאים.

"רגע איפה המפתחות לעזאזל?" במטבח. איבד משלוותו, רץ למטבח, וחזר עם המפתחות. "

היא המשיכה לשבת ולהביט בו. חושנית, יפיפיה. שולטת. בת זוגו, מולו, ותמיד מעליו.

"לא שכחת משהו?"
"מה שכחתי?"
"אתה מתכוון לאכול מהריצפה?"

פיו נפער בהפתעה.
"אבל חשבתי ש... טוב, אז זה לילה כזה. אז להביא גם את שאר הדברים?"

"לא אין צורך, הכנתי כל מה שאני צריכה. ולא עיניינך כרגע, " הוסיפה בחיוך. "נצא עכשיו. מחכים לנו".

נכנסו לרכב, והגיעו לבית, שהיה יותר מדי מוכר לו. נבהל נורא. אבל ציית.

פרק ראשון

לניר לא היה סיבה לצפות להפתעה. אישתו רחלי  הזמינה עוד אורחים. הוא יארח אותם יפה, וייספר בדיחות עבשות מתי שצריך. שהאישה תהיה מרוצה, למה לא. הנה, צלצול פעמון, ודפיקה או שתיים.

ניר התנתק מאישתו רחלי,  פיהק וחייך, וקם לפתוח. בפתח היו האורחים של אישתו, כצפוי. למרות שהוא דווקא הכיר את הבחור הצעיר, הגבוה והמנומס מהעבודה שלו. אמר לו שלום לפעמים. לא מישהו מעניין. אבל. אישתו של הבחור... יפיפיה, צעירה, חושנית. אךךך. יצר החרמנות הטיפוסי שלו, התעורר.
(שלא תבינו לא נכון, הוא אהב את רחלי. קטנה,  חמודה, עדינה ואנרגטית, ושומרת על עצמה מאוד: לא נראית שנייה יותר מ-40. וגם נמשך אליה, והכל. והיום היא אפילו השקיעה בשמלה האדומה שכל כך החמיאה לה. אבל. כמו שניר אמר תמיד לעצמו, "זה שהתחתנתי לא אומר שמתתי".)

הוא התבונן בהם נכנסים, והם נראו לו פתאום... מוזר.

ניר תהה פתאום למה הצעיר כלכך אדום ממבוכה ניכרת. ותהה גם למה הם הביאו קערה של כלב? אין לנו כלב, והם לא הגיעו עם כלב.
תוך כדי שהוא מנסה לחשוב על זה, רחלי יצאה מחדר השינה, וכשהיא מחבקת את חברתה לקחה את הקערה. היה עוד משהו מוזר לניר. הזוג היה צעיר מהם ב-15 שנה. בני 25-30. מאיפה היא ורחלי כלכך חברות? ומה רחלי עושה עם הקערה?

"טוב, כנראה יש להם סיבה טובה. מסתבר שכולם יודעים חוץ ממני מה הולך כאן. "

ניר נעשה קצת נבוך. תמיד ידע לשחק אותה קול, ידע תמיד להחליק דברים. אבל הפעם לא ידע מה להגיד חוץ מ"שלום". וגם... פשוט לא ידע איך קוראים להם. רחלי לא טרחה לעשות הכרה. התעלמה ממנו לחלוטין. הם פשוט התיישבו לשולחן, ורחלי נגשה למטבח והתחילה להגיש לכולם אוכל. בצלחות יקרות, ובקערה אחת.

היא נתנה את הקערה לאישה הצעירה, ששמה אותה על הריצפה בין הרגליים שלה וסימנה לגבר שלצידה לרדת ולאכול.

**
אינסטנקטיבית הוא נהיה אדום. העיף אליה מבט מיואש וכעוס, והיא שקראה היטב בפניו ונהנתה מכל תו: "זה לא פייר, למה דווקא אצלם?! מחר בעבודה כולם יצחקו עליי! למה בחרת דווקא את הבחור הכי הרכלן, הכי סליזי ובוגד שיש בחברה להשפיל אותי מולו? לא יהיה לזה סוף. אני צריך לחפש עבודה חדשה. היא עוד תהרוג אותי האישה הזו!"

אבל ציית, רועד. כשהיא מלטפת את ראשו ככלב ומרגישה את הריגוש מדגדג במפשעתה.

זה היה רגע נדיר בשבילה.

יורד על הברכיים, הוא נכנס מתחת לשולחן, מתפלל שניר לא יבעט בו רק בשביל הצחוק. הוא ניסה לסמן לה, והיא הבינה ועצרה אותו. היא הביטה בניר והבהירה לו בקול תקיף: "אני לא אסכים לשום מעשה נבזה מצידך!"

**

ניר השמיע נחרה קטנה, ובלע את הרוק.
המבט שלה חזק. אפילו קצת מפחיד. חודר כזה. טוב, חשב, עדיף לא להתעסק איתה, ממילא. סביר להניח שרחלי תכעס אם אעשה משהו לא במקום.

כך, רק הנשים דיברו בארוחה הזאת. והגברים, כל אחד במקומו, מסיים את הארוחה בדממה.

כשהנשים הלכו לפנות את הכלים למטבח, ניר לא התאפק. הכניס ראש מתחת לשולחן ושואל את הבחור הצעיר ממנו:
"תגיד לי מה נסגר איתה? מה אתה עושה שם למטה, אחי? צ'מע, זה לא בסדר שהיא מתנהגת אליך ככה".

והוא? רק מביט בו. לא אומר כלום.
***
הוא נשאר מתחת לשולחן, ולא הביט בניר. מעולם לא פחד כלכך. כן. זה הולך להיות יום מאוד רע מחר.
הנשים חזרו עם הקינוח. גלידה וקצפת.
***

"אוייש" חשב ניר לעצמו.  "היא שוב נותנת לי מבט. אולי אסור לדבר. לא יודע, למה היא הביאה אותו אם אסור לדבר? מה כבר עשיתי? אני בכלל לא מכיר אותה, אני מכיר אותו. ניר, אתה תקוע בערב נשים. איזה סיוט. "

ואז, כמו ברכבת הרים מטורפת , השתנתה הרגשתו. "רגע מה היא עושה? זה מעניין. היא עושה מה שאני חושב?"
הצעירה פתחה את שני הרוכסנים בצדדי החצאית מיני השחורה שלה. מתחת לא היה כלום. התיישבה, ולקחה חופן גדול של גלידה בידה הימנית, והניחה אותו בין רגליה המושלמות, על הכסא, מורחת איתו קלות את מפשעתה. אחר-כך, בנחת, ניערה את המיכל ושמה כמות קצפת נדיבה על הגלידה שבין רגליה. ואז פשוט אמרה "קדימה בתיאבון".

מהופנט, ניר נדהם לראות את הגבר הצעיר נכנס בין רגליה ומתחיל ללקק. מופתע, ניר הסתכל על רחלי, וראה שזה לא מזיז לה. "היא ידעה מזה?! לא אין מצב! היא הרי כל כך עדינה... אבל אולי אני טועה?"

ואז רחלי, כאילו הבחינה בו בפעם הראשונה הערב. תוך כדי שהיא מסתכלת אליו, היא הורידה אצבע ושלחה אותה ישר למפשעה של הבחורה, שהתמלאה בגלידה והרבה קצפת ו... קצת רוק.
רחלי לקחה קצת קצפת ובלי הכנה הגישה לו לפה. ניר היה בשוק. מעורפל. המחשבות שלו הסתחררו, "זה מבחן. אני אסרב. אני לא אוכל מהאיברים של אחרות. כאילו אני כן, כל הזמן. אבל היא לא צריכה לדעת מזה..."

אבל האצבע לא יורדת. ואישתו מסתכלת עליו במבט נוקשה, ומדברת אליו. "פתח את הפה מיד." והוא פתח, ורחלי הכניסה לו את האצבע לפה בכוח. "תמצוץ". ניר כבר לא היה מסוגל לחשוב, ופשוט עשה.

לאט, כמו מתוך איבוד הכרה וחושים, חזרה אליו יכולת המחשבה בבליל מבורדק, "טוב, אולי זה לא בדיוק ערב בנות. אולי זה לא כזה נורא. ואולי אישתי זונה, ולא ידעתי מזה. אני נשוי לה כבר שמונה שנים, והיא האמא של כל הפולניות במיטה, ועכשיו זה. אולי אני חולם? אז נזרום עם זה עוד רגע מתעורר."

חוטי המחשבה של ניר נקטעו שוב כאשר גניחה של הבחורה הצעירה נשמע בחדר. הגניחה קצת חירמנה אותו, והחזירה אותו למסלול. "אוי אם זה הייתי אני איתה... היא הייתה אוכלת מהזין שלי. אין מצב שהייתי יורד ככה. שתשכח מזה."

אבל... הפעם זה שונה, כי אישתו מסתכלת עליו. כאילו קוראת אותו. ושוב הפקודה קצרה: "רד עכשיו". מעיפה אותו לעולם חדש.

מה עושים כשהעולמות ככה מתנפצים והחרמנות מעיפה... ניר חשב, בצורה הכי טיפשית, "טוב בשביל אישתי כן. לא בא לי חודש על הספה עכשיו רק כדי להוכיח נקודה." הרי הכל בראש שלו בכל מקרה. מי יודע, אולי עד סוף הערב הוא יזיין את ההיא המושלמת, הגונחת? אולי רחלי תכננה לו מתנת יום הולדת מוקדמת?

* סוף פרק 1. המשך יבוא. *

כל נושא הזה של רשימת מכולת או רשימת מטלות תלוי בצד שאתם מפריע לי.

אבל נתחיל. למה אני מתכוונת כשאני אומרת רשימה? זה מצב שבו אנשים פה מראש דורשים ידע של מה הולך לקרות.
שאלות כמו: "מה את הולכת לעשות בי?", "מה את מתכננת?", "איך תשתמשי בי?" וכו'.
עדיין לא נתקלתי באדם אחד פה שלא ביקש מפרט מפורט.

עצוב שהכל מתוכנן. אף אחד פה לא בוטח, ומתמסר, ומניח לדברים לקרות.
ואני יודעת, זה נשמע מפחיד, וכן, אני מבינה את הפחד מהלא נודע וחוסר הוודאות שמגיעה איתו...

יש שיגידו שזה חוסר אחריות להתנהג ככה, וזה מוביל רק לפגיעה. שזה לא עניין של אם אלא מתי. אבל הכללים ברורים:  חייב עם מישהו שאתה מכיר, עם גבולות, ובכל שלב כל צד יכול לעצור את זה. זה בסיסי ביותר לפי דעתי.

אני דינאמית. משתנה מרגע לרגע. מה שהתאים לי עכשיו, יכול ממש לא להתאים לי בעוד רגע.

לכן גם כשמישהו פונה אלי, אני מבהירה שאני לא שולטת. לא נצמדת למשבצת ולתבנית. אני פשוט עושה מה שטוב לי, וזה משתנה מרגע לרגע ומאדם לאדם.

גם כנשלטת/מתחלפת (כן היה סטטוס כזה אי שם לפני שנים) לא שאלתי,הנחתי לדברים לקרות. כן קרה שעשיתי דברים כנשלטת שלא התאימו לי, אבל ניסוי וטעיה זה חלק מהעניין.
מניסיון אישי, הרשימה פוגעת בחוויה. אתה לא חווה את החוויה השלמה כשאתה מוכן מראש להכל. תחשבו על זה לרגע: כשזה תופס אותך לא מוכן, עם כל הרגש ובמלוא העוצמה, וזה יכול לזרוק לכל כיוון... . אז חשוב להגיד את מה שעל לבכם, אבל בלי רשימת מכולת; תיבחנו איך אפשר לתת קצת אבל לא את הכל.

סיכום חודש ראשון חזרה:

החודש עבר בשיחות, עזרה לאנשים שצריכים עצות או עזרה בקשר שלהם, ו-3 פגישות מעבר למסך

... וכל מה שאני רואה זה אנשים דהויים. אנשים שממש לא מעניינים או מסקרנים. בקיצור משעמם. שלא לדבר על רמת האדישות; אין תכונה שאני שונאת יותר.
ולא לשכוח את אלו שמציעים סתם/חד פעמי (חד פעמי טוב רק אם זה מוצר). זה לא מתאים לאופי שלי ולדרך בה אני חווה דברים וזה מאבד את כל המשמעות הבסיסית הנחוצה של אמון.

והאימרה "אם זה קיים בך אין מצב לברוח מזה ולהדחיק". זה מצחיק אותי. יש דרך ועוד איך.
זה בדיוק כמו המילה "אמיתי". מה זה ומי קבע שזה אמיתי? ולמה אני צריכה להקשיב לו?

אז זהו שלא. גם וונילי יכול להיות שולט אמיתי, כי כל מה שהוא צריך זה להתבונן, לבחון, לנתח מצבים ותגובות, ועל פי זה לפעול - לגרום לאנשים לעשות מה שאתה רוצה. זה קל. רק תסביר, ותדבר להגיון שלהם, ותלהיב אותם - מחמאה פה ושם, ומדי פעם תן להם תחושה של ניצחון והשג... ובא לציון גואל.

אבל אני סוטה מהנושא. נעבור לבעיה הבאה:
בעיית התקשורת.

מה כבר יש לומר. המילים של הרוב פה מסתירות את האמת שלהם. פעם האחרונה שבדקתי, לאנשים אין יכולת קריאת מחשבות. אל תצפו מהם לקרוא בין השורות. זה לא הוגן. אם אתה רוצה/צריך משהו אין כמו להגיד את זה בצורה ברורה. זה חוסך המון כאב ראש.
שוב: הפחד מהתגובה של הצד השני שיראה את החולשות שלך זה בראש שלך. סביר להניח שהוא רואה ומודע לחולשות שלך בכל יום, אבל עדיין אוהב. אז מה כבר יכול לקרות?! חס וכרפס הוא יגיד לא ה' ירחם אסון 😄 .

החלטות:
בשלב זה אני נשארת (בנתיים), אבל לחפש, אני לא מחפשת.

לא הלכתי לישון מיום חמישי ובעוד רגע צריכה לעבודה

אני רק חושבת על הזוועה ואיך זה מחייב תיקון דחוף

חוץ מזה המוח ריק לא עובד

נראה לי שהערב אני נופלת למיטה (אמן)

זהו מתחילה את היום

השבוע היה מלא בנוסטלגיה. אבל אני אתחיל מההתחלה:
לפני שבוע נפל עלי בן אדם אחרי שלא דיברנו 12 שנה. וכשאני אומרת נפל, אני מתכוונת נפל. הוא חתיכת משקל רגשי.
היה כיף להתעדכן מה קרה עם כולם, אפילו היו שהפתיעו: אורן דתי חרדי! 5 ילדים וכל זה WTF הכי לא צפוי שיש.
מפה לשם הוא רצה לקבוע למחרת. אבל אמרתי לו לא, וקבעתי איתו לראשון.

והוא פשוט נעלם. כמו שהופיע ככה נעלם. הזוי משהו, ואני לא רגילה לדברים כאלו.

אהבה שהייתה פעם כבר לא קיימת. פעם הוא היה משהו, אבל עכשיו הוא כלום. אני עדיין זוכרת את האהבה, ואותו, אבל זה כמו להעלות רוח רפאים.
אני מנסה להשתחרר מהזיכרונות האלה. פשוט לתת להן להתפוגג. זה מאוד קשה לי, אני מודה.

הפגישה הזו, זה כמו לחזור אחרי שנים הביתה ולגלות שהוא ריק ונטוש. כל המשמעות איננה. וזה יצר אצלי חור שחור מסיבי ששואב הכל.

הילדה שבי רק שואלת, ומבקשת.
"מה יצא לך מזה? בבקשה אל תשאיר לי זכרון כזה ממך"
והאישה שבי עונה לה:
"זה לא משנה הסיבה. זו הבחירה שלו. את לא עשית כלום רע ילדונת. לא משנה מה שהיה בעבר. זה לא אומר או מעיד כלום עלייך.
אל תכעסי. הוא אנושי. כן אני יודעת, את מאוכזבת וזה מאוד הגיוני.
אבל מה כבר את יכולה לעשות מעבר למה שעשית? מה שהיה היה.
אלא אם כן יש לך מכונת זמן שלא ידעתי עליה, נראה לי ש…
אויש ילדונת תפסקי לנתח!
רק קבלי את זה כמו שהיה.
אל תנסי למצוא סיבות, או ליפות את המצב. זה לא בריא.
ששש… "

לסיכום:
אני, אני לא מתחרטת על כלום. בחרתי לראות אותו ושילמתי. לא הייתי משנה כלום. הייתי הכי אמיתית איתו.
אם זה לא מספיק טוב...
(אבל עדיין. זה נוגע בנקודה חלשה, כשמישהו לא חושב שאת ראויה ליחס בסיסי של כבוד אנושי).

שבוע טוב וחג פסח כשר ושמח לכולם }{

תושלב"ע

כן היא הרגישה ,בעצם, היא כבר ידעה ששרון, הבחור החדש ממחלקת האשראי ,זהו הדבר שחיפשה כבר הרבה זמן , ילד טוב , צייתן ויפהפה עד כאב שבמקרה, גם קרוב לבעלי הכוח בבנק ובמילים אחרות התמהיל המושלם.

לא היה ספק שהוא חלק מאותו "הזן" ,ובואו נהיה כנים ,מהמין החלש, גבר מעודן וחכם אבל חסר שליטה מול המין היפה , מייחל להיות נתון ל-שליטה שלו , לאלה שלו , היא זוכרת אותו מרכין ראשו לשאלותיה - עיניה כרסמו בבטנו למטה, למטה בבטן התחתונה, כשענתה לשאלותיו הייתה משתמשת בקולה העדין מצד אחד והתקיף מצד שני , ארוטי ומלא ביטחון ,היא חשה איך 'אביזר' זה ,משמש לה כעינוי משפיט כנגד "הזן הנחות", הייתה זו קרן, ולא פחות מזה, היועצת המשפטית במחלקה , ברור היה לה , שנפל לחיקה פרי בשל, פרי שאיתו תוכל לבצע הכל , אבל הכל . היא הייתה נחושה שאת כל הפנטזיות הכמוסות ביותר שלה תגשים איתו. הוא לא יסרב לה והיא תדאג לכך שיתמכר אליה. שלא יוכל לחיות ללא שליטתה. ללא הוראותיה. ללא הנחיותיה.

קרן לא המתינה. בשעה שש כאשר המשרד החל להתרוקן ויושביו ארזו את חפציהם כדי להגיע לביתם, שרון היה אחד מהם. הוא ארז את תיקו וצרף אליו תיק קטן בו היה ציוד לחדר הכושר שלו. קרן, לבושת שמלת המיני השחורה והמתוחה ולרגליה נעלי העקב הגבוהות טופפה לכיוונו . "יש לי עבודה עבורך להמשך הערב", אמרה לו בקול שקט. "ברור גברתי היועצת. מה עלי לעשות?", השיב לה. "תעבור על הדוחות האלה ותסמן לי מיהם הספקים החייבים לנו יותר מעשרת אלפים ₪" . היא הניחה על שולחנו דוח עב כרס. "תכף אשוב ונעבור על הרשימה", המשיכה. קרן יצאה את המשרד ונעלמה במעלית. היא המשיכה לשיעור היוגה השבועי שלה במכון הסמוך. קינחה בשיעור פילאטיס וסיימה בסאונה רטובה מרגיעה. כשקילחה את גופה האלוהי במלתחת הנשים חשה את מבטן העורג והמקנא, כפי שחשה תמיד. גברים או נשים. כולם רצו אותה והיא ידעה זאת.

בחוץ הייתה זו כבר שעת ערב. היא המשיכה לכיוון המשרד כדי לקחת את הג'יפ השחור הנוצץ שלה מהחניון התת קרקעי. בדרך טיפסה במעלית כדי לראות האם שרון עדיין שם שוקד על הדו"ח. זה היה מבחן עבורו והיא ידעה שהוא לא יאכזב אותה. המשרד היה חשוך לחלוטין ושרון היה היחידי שנשאר. אור קלוש סביב שולחנו ואור המחשב הכחלחל של המחשב שלו האיר בצללים את החדר.

היא התקרבה אליו והוא הריח את ריחה המשכר מרחוק. כשהביט אליה השפיל מבט. "יפה מאד ילדון שלי...את חרוץ ושקדן להפליא...כך אני צריכה אותך...אתה רוצה להיות חרוץ ושקדן בשבילי תמיד?". לרגע התבלבל ולא הבין אך הוא הנהן בראשון בהסכמה. "אתה תעשה כל מה שאבקש ממך, נכון?". הוא לא היה צריך להשיב. שניהם ידעו מהי התשובה. קרן התיישבה על השולחן הסמוך והשילה את נעלי העקב השחורות שלה. היא נענעה את אצבעות רגליה אל מול פניו. הוא הביט באצבעות כמסומם. "מגיע לך פרס על השקדנות שלך ילד", אמרה בקול שקט. "אני מרשה לך ללקק לי את נעל העקב ואחר-כך לנעול לי אותה מחדש. קדימה ! "

שרון ירד על ברכיו והסתער על זוג הנעליים עם העקב המחודד. היא ליקק אותן והבריק כל חלק מהן בלשונו הורודה והרטובה. משסיים ביקש את רשותה להשיבם אל רגליה. היא הנהנה בראשה והמשיכה להראות עם אצבעה על קרסוליה ושוקיה. שרון הבין מייד. הוא ליקק את החלקים המחוטבים כל כך ברגליה של קרן. היה נראה כי הוא מאבד את עשתונותיו מרוב תשוקה. "יפה מאד ילד", הגיבה והציתה סיגריה. "עכשיו אני צריכה זיון טוב חמוד. בא לך על זיון טוב?". שרון הוטרף והשיב בנענוע פראי של ראשו לחיוב. עיניו נפערו ונשימתו הפכה לכבדה. "נו...אני מבינה שכן...אז תתפשט", הורתה לו ופנתה לנעול את דלת המשרד ולהגיף את התריסים. משהסתובבה הוא היה כבר בעירום על ארבע מרכין ראשו לעומתה. ""המממ...אתה יודע איזה זיון אני הכי אוהבת", התגרתה בו.שרון הביט בה כלא מבין. "בוא אראה לך". היא נגשה למגירת השידה שלה, שלפה את צרור המפתחות של האוטו אליו היה מחובר מפתח נוסף. באמצעותו פתחה את המגירה ושלפה משם דילדו שחור המחובר לרצועות עור מבהיקות המתאימות לירכיה. "זה הזיון שאני הכי אוהבת והכי בא לי עכשיו ילדון". היא הסירה את שמלתה ונשארה בחזייתה השחורה המפוארת ובתחתוניה. למותנייה חיברה את הדילדו והביטה בעיניו של שרון. הם נראו מפוחדות למדי. אך הוא ידע שכדי להשביע את רצונותיה הוא יעשה את כל שתבקש ממנו. "תסתובב אלי חמוד...אני רוצה לראות את התחת היפה שלך פעור אלי...תרים אותו...עוד קצת...עוד קצת...יפה!". היא מרחה על קצה הדילדו משחה נוזלים וקירבה אותו אל פתח אחוריו. "את מוכן ילד?...אתה רוצה שאהיה מאושרת נכון?", שאלה. הוא הנהן בראשון , אך היה משותק מפחד. "הממממ...אני כל כך אוהבת לזיין ככה...לגמור...להתפרק...במיוחד אחרי סאונה חמה....גרררר....כל כך אוהבת", לחשה באוזניו כשנדבקה לגבו ובאיטיות החדירה את הדילדו לאחוריו. שרון נאנק, ביקש לצרוח אך היא הניחה את כף ידה על פיו. פנימה והחוצה...פנימה והחוצה....דקות ארוכות חדרה קרן אל שרון...עמוק עמוק. לאחר כחצי שעה פלטה יבבת אורגזמה מוטרפת ושלפה את הדילדו החוצה אל אוויר העולם. שרון התמוטט על הרצפה. קרן התלבשה והחזירה את הדילדו הסטרפ-און למגירתה כשהוא עטוף בערימת מגבונים. היא זרקה את החולצה הגדולה לעבר שרון וכיסתה את גופו המונח על הרצפה. "ממחר נחזור על כך מתי שיתחשק לי ילדון. מחר גם תקבל מתנה ממני: כלובון חדיש שבאמצעותו אנעל לך את הזין ואשאיר את המפתח בידי. אין לך יותר צורך באיבר שלך. אני אחליט מעתה מה ומתי לעשות כדי לענג את הגוף שלך ...הגוף שלי. לילה טוב.נתראה מחר בבוקר במשרד.

קרן טופפה לעבר המעלית ונעלמה בחשכה.

חלונות הבית המוגפים והוילונות האדומים הסתירו את החשיכה. הדממה והשלווה ששררו בחוץ היו מטעים. בתוך הבית הייתה אווירה שונה לחלוטין. צלצלתי אליה, כבר מזמן זממנו יחד מה נעשה לאותו בחור שפגשתי במועדון האפל ההוא בת"א.

"אני בדרך. עוד כמה דקות מגיעה" אמרה בזמן שסירקתי את שיערי השחור. ניתקתי והלכתי להתלבש, הדלקתי את המזגן כדי שלא יהיה חם מדי בלבוש הויניל ומגף הירך השחור.

פיזרתי נרות בכל הבית, ריח הקטורת החל להתפשט יחד עם העשן שגרם לדירת החדר ששכרנו להיראות מסתורית יותר ויותר מרגע לרגע.

סידרתי את כל הדברים הדרושים שסיכמנו על השולחן בפינה, הרתחתי קומקום והדלקתי סיגריה.

צלצול בדלת, הנה היא סוף סוף הגיעה.

לבושה בשמלת הלייטקס השחורה האהובה עליה. הסתכלנו אחת לעבר השנייה במבט מבין ומשועשע.

"מוכנה?" שאלה אותי

"אין יותר ממני!" עניתי לה בחיוך חושפני

היא החלה להוציאה את הציוד אותו הביאה עימה והניחה אותו ליד האביזרים שלי. הבטנו בהם סורקות אותם - מצבטי פיטמות, נרות שעווה, סטרפאון, שלל ויברטורים בגדלים שונים, ערכת חשמל, אטבי כביסה, מחטים, חבלים.מה לא היה לנו שם. ספק רב אם נספיק להשתמש בכולם, אבל גם אם לא ,עדיין תמיד יש את מחר.

סיימנו את הקפה בשיחה קולחת וסיכמנו את מהלכנו הבאים. שתי מלכות שמסתדרות כ"כ טוב ומוכנות להתחלק אחת עם השנייה בשללן ללא עוררין זה דבר נדיר במחוזותינו, אבל לנו זה נראה טבעי.

דפיקה בדלת. ידענו מי האורח, הרי לשם כך הגענו ערוכות. הצצנו לוודא דרך חור המנעול. הוא היה שם. גבוה, 1.80 מ' גובה . כתפיים רחבות, שרירי מעט. לבש מכנסי ג'ינס וחולצה מכופתרת כחולה שהדגישה את עיניו..

נראה טוב השאלה אם עשה מה שביקשנו.

פתחנו את הדלת ומייד ירד על ארבע נישק את רגלינו

הסתכלנו אחת על השנייה, תוהות אם המידות שמסר לגבי האיבר מין שלו הן המידות המדייקות.

"תתפשט", פקדתי עליו . חברתי גיחכה.

הוא סגר את הדלת ומיד התפשט ונעמד על ארבע כמבין את רצוננו לבדוק את הסחורה שמולנו.

ליאת ניגשה אליו והניחה את רגלה מתחת לפניו

הוא רכן ללקק את המגף שלה בשקיקה. היא נראתה שבעת רצון. אני בחנתי מקרוב את מידותיו..

חייכנו אחת לשניה. ידענו שאנו מוכנות להמשך בעשייה.

"תביא לי את הכסא שבפינה שמה למרכז החדר ותתיישב עליו! אם תעיז להישיר אליי מבט אתה תיענש בחומרה!", פקדה ליאת בקול תקיף.

בצייתנות מורכן ראש מכופף מעט רץ להביא את הכסא כדי למלא את מבוקשה. אני, במקביל, הכנתי את החבלים.
בהפתעה תפסתי את האורח המופתע בגרונו והורדתי אותו אל מול הכסא על הרצפה. קשרתי את ידיו לרגלי הכסא. "את היום הזה לא תשכח לעולם", צחקה ליאת . קמתי להכין את האביזרים שבהישג יד. ליאת שיחקה בינתיים בישבן שלו. "ליאת, מה את עושה?!", שאלתי . "אני רק משתעשעת קצת לפני" אמרה במבט התמים והמתפלא שלה, כאילו אין לרגליה בחור מתפתל באנחות ומשדר מצוקה.

ואז הגיע הרגע משכר החושים אותו אני אוהבת יותר מכל דבר אחר בעולם. ללבוש את הסרטפאון, להתאימו למתניי ולחוש את עוצמתו מבין חיבוריי רגלי. העוצמה הזו משכרת ומזרימה את האדרנלין בדמי בקצב שגורם להלמות ליבי להלום שוב ושוב. שאלתי בלחישה "ליאת את לא חושבת שכדאי שנכין אותו לזה לפני? כלומר אורך הסטרפאון שלי 22 ס"מ, אך שלך לא פחות מ - 30 ס"מ ..." ליאת צחקה ואמרה "את תחממי אותו...רק אחר-כך אכנס גם אני לפעולה ", קרצה והרכיבה על ראשו את רסן הפוני שחסם את פיו ועיניו.

ליטפתי את ישבנו שנראה לבן וחיוור מדיי לטעמי. התחלתי במכות עדינות ומתונות על הלחיים. אחת ועוד אחת. ליאת עומדת מנגד בפנים סמוקות ומחכה לתורה

ליאת ואני מעשנות בדרך כלל במיוחד כשאנחנו מבלות יחד ואם אנחנו נהנות אנחנו מעשנות אפילו יותר. היא הציתה לנו סיגריה משותפת וקרצה לי. ידעתי מה המשמעות..

לאחר כל שאיפה שלקחנו מהסיגריה כיבינו אותה על ישבנו החיוור של הבחור. שאיפה, כוויה, שאיפה, כוויה, שאיפה, כוויה... ישבנו נראה עתה מלא בסימנים אדומים בוהקים.

הוא התפתל, נאנק, נראה נבוך וניסה למלמל משהו לא מובן מבעד הרסן. "מוכנה?" שאלה ליאת בחיוך רחב. "ממשיכות!"...ספרנו "1.2.3.." החדרתי בכוח את הסטרפאון שלי אל אחוריו. הוא החליק פנימה לתוך הישבן הלבן מכוסה בנקודות האדומות. התחלתי לנוע פנימה והחוצה , שוב ושוב, ללא הרף, נאנחת ומתענגת מהרגשת השליטה שלי בישבן האלוהי שלו. הוא כולו שלי.

ליאת התקרבה אליו. "נהנית כלבה?", שאלה. הוא הנהן בראשו. ליאת שיחררה את הרסן והוא נאנח בהקלה "לא כ"כ מהר, פתח פה גדול יש לי משהו לתת לך" אמרה וכשפתח את פיו ירקה לו בפה. מופתע ומושפל הרכין ראשו. הבנתי שתחושת הגירוי משתלטת על ליאת "אין לך אישיות, אתה חפץ ולא כלום ולכן אין סיבה שנראה את פניך." היא פנתה לעבר התיק שלי והוציאה ממנו את המסכה ששמרתי מבעוד מועד. היא דחפה לו גרב לפה "שלא תעיז לצעוק!", גערה בו,
והלבישה על פניו את המסכה. מרוצה מעצמה בזמן שאני מתענגת עם הסטרפאון באחוריו התחלנו לטפטף על גבו טיפות שעווה גדולות וחמות ממצבור הנרות הדלוקים בחדר. אלה זלגו לכל אורכו ורוחבו של גופו.

רק משחשתי באורגזמה והרגשתי מסופקת שלפתי את הסטרפאון מישבנו."הוא כולו שלך" , אמרתי לליאת.התיישבתי על הכיסא מוציאה מפיו את הגרב ומכוונת את פיו לסטרפאון "תמצצי כלבה..תמצצי טוב...שאהיה מרוצה עם סטרפאון נקי ומצוחצח", רשפתי בקולי. הוא הכניס את קצה הסטרפאון לפיו והחל ללקק בחשש. תפסתי בשערותיו והחדרתי את הסטרפאון מולו עומקו לפיו. שוב ושוב.

ליאת שימנה את ה-30 ס"מ שלה וניגשה למלאכה. ישבנו היה אדום ונפוח וליאת מרוגשת ונאנחת מתנועעת עליו ובו זמנית שורטת את גבו עד זוב דם. הוא נאנק ונאנח מתפתל מחפש מוצא אך לא יכול היה לזוז. החלטתי שעייפתי מהעקבים ושכפות רגליי צריכות להתפנק.הסתכלתי וכשנוכחתי לדעת שהסטרפאון נקי, מבהיק ומצוחצח. שלפתי את הסטרפאון מפיו והבטתי בפניו והחלפתי תנוחה כך שרגלי מול פיו. הוא הבין את הרמז מנסה לעמוד במשימה הכמעט בלתי אפשרית שהוטלה עליו לענג את כפות רגליי תוך כדי בעילתו, מנסה להתעלם מתחושת הצריבה העזה שבגבו.

צחקתי, הוא נראה כ"כ מצחיק בעיני באותו רגע. הוא נראה חסר צורה ומעוות. ליאת נאנחה וגמרה מאושרת. היא הסתכלה עליי מסופקת "לשלב הבא?" שאלה. "כן, אני חושבת שזה הזמן", השבתי.

החזרתי את הגרב לפיו והתרנו אותו מרגלי הכסא הוא נפל. הבחור נראה מגוחך. היינו משועשעות. הוא התפתל לא הצליח לקום. תמכנו בו והושבנו אותו על הכסא. "עוד לא גמרנו איתך כלבה" אמרתי והבאתי את האזיקים והחבלים.

קשרנו אותו לכסא, עירום כביום היוולדו, גרב בפיו ומסיכה על פניו. הוא ניסה לצעוק אבל מפיו עלו רק יבבות בכייניות משהו. ליאת טענה שהישבן שלו עוד כואב מהבעילה ואני טענתי שגם מהכוויות והשריטות. קשרנו את ידיו אחורנית ורגליו צמודות לכסא, איברו הזקור והבולט מולנו .

ליאת נגשה לשולחן ובחרה בקפידה את האביזר הבא שלה סכין מנתחים "הוא לא צריך את הביצים שלו", אמרה כשהיא משוחחת איתי. זעקת שבר נשמעה מפיו משהו שנדמה כ"לאא..." אבל חלוש ומעומעם.

צחקתי, אני מכירה היטב את ליאת והשיגעונות שלה. התקרבתי אל פניו קרוב קרוב כך שירגיש את נשימתי מעל פניו. הוא נרגע התחיל לחוש ביטחון. הוא סומך עלי, עלי?..., חשבתי בהפתעה

תפסתי ביד אחת את איבר מינו. הוא ניסה להיאבק אבל לא הצליח. צחקתי וליאת מהצד משועשעת בוהה במחזה. מבט אחד לעבר ליאת והיא הגישה לי את סכין המנתחים "אתה סומך עלי?", שאלתי מתגרה בו בעודי מעבירה את הסכין לכל אורך איבר מינו. נראה היה שהפסיק לנשום לרגע. העברתי את היד לשק אשכיו וכיווצתי אותם. פניתי לליאת: "הוא הזונה שלנו, צריך לסמן אותו כמו שמסמנים פרות וכבשים", אמרתי. "אל תזוז אחרת תצטער על זה!". סטרתי לו בחוזקה על פניו וירקתי על איבר מינו כדי שיפסיק לנסות להתנגד.

הוא קפא במקומו. הזזתי את רגלו כך שהירך תהיה מופנית כלפיי מעלה. חתכתי עם הסכין בבשרו את הסימן איקס. ליאת סובבה את הירך השנייה וסימנה גם היא אותה באיקס נוסף.ירכיו התמלאו בדם. חייכנו אחת לשנייה וליאת ליקקה את הדם שניגר מהירך

השחר כבר כמעט עלה, מסתבר שהתכנון שלנו עלה הרבה מעבר למצופה ונשארנו יותר ממה שתכננו. "אני צריכה ללכת" אמרה ליאת. אני הנהנתי, "גם אני בקרוב" ליאת הגישה לי את המפתח של החדר, אספה את החפצים שלה וכהרגלה נעלמה עוד לפני שהספקתי לומר לה שלום. חייכתי אליו, "לא תשכח אותנו גם אם תרצה" התרתי את רגליו וידיו "אל תפתח את העיניים עד שאומר לך" שמתי את מפתחות החדר בין רגליו, אספתי את חפציי ויצאתי אל ציוצי הציפורים שנשמעו בחוץ.

שבועיים של התאוששות. זה כל מה שסופה היה צריך כדי לחזור לעצמו ולחוש חזק ובריא. סופה היה עתה פוני בוי מושלם. היא אהבה את מראהו האצילי עם הרסן המחובר לפיו ועור הלייטקס החלק והשחור. המאמנת הייתה גאה ביציר כפייה. עתה התפנתה למלאכת האימון. היא הייתה נחושה להפוך את סופה שלה למיומן, מאומן וצייתן לפי ראות עינייה. היא בנתה לו תכנית אימונים מפורטת ומקצועית.

לפני שהחלה באימון הבכורה בחצר הגדולה שלפני ביתה, הציגה בפניו קופסת עץ מהגוני מהודרת. "אתה יודע מה יש בפנים"? שאלה בחיוך. הוא נענע ראשו לשלילה. "ואתה בטח רוצה לדעת חמוד, נכון" ", המשיכה. הוא הניד בראשו בחיוך ואמר "כן" רפוי ומבויש. היא פתחה את מכסה הקופסה. בתוכה נחה לה בשלווה נוצה ארוכה ואדומה. "כשתהייה מאומן כמו שאני רוצה אחבר לך את הנוצה לראש, כדי שתתנוסס וכולם יראו אותה. בלי הנוצה אתה פוניבוי טירון סופה", הרעימה בקולה. "רק כשאחליט תזכה בנוצה ואז אהייה גאה בך מאד".

מתוך מזוודה אדומה שלפה את ציוד האימונים הנלווה: אוכף לכתפיים,רצועות ורתמה. "אתה מוכן"?, שאלה. היא הייתה לבושה בבגדי רכיבה סקסיים. מגפי עור חומים עם דורבנים, מכנסיים לבנים מתוחים על רגלייה הארוכות והחטובות, חגורה רחבה, חולצה הדוקה עם כפתורים, ווסט עור ומטפחת אדומה לצוואר. שערה המתבדר היה אסוף לצמה. היא הייתה מדהימת מראה ועוצרת נשימה. מבטה הרציני והנחוש הוסיף לה סמכות והדר.

סופה הנהן בראשו חלושות. "נראה לי שאתה קצת עייף...אני אעורר אותך קצת", הרימה את קולה. היא שלפה מן המזוודה האדומה את שוט הזנבות השחור. במיומנות ובזריזות הצליפה בו ארוכות. היא אהבה את צליל העור הנצמד ללייטקס. היה לזה צליל מתכתי מהדהד שהתמכרה לצלילו המשכר.

הוא צווח באימה. הוא היה מוכן לכל משימה. "אתה מוכן?", הרעימה בקולה. הוא אישר בצריחה מחרישה אוזניים. היא הוליכה אותו לקצה הגדר שם הוכנה מבעוד מועד רמפה מעץ. היא עלתה אל הרמפה, פוסעת במעלה שלוש מדרגות. הוא עמד על שתי רגליו כשלכתפיו אוכף כתפיים זעיר. חיש קל קפצה על כתפיו. הוא חש במלוא כובד משקלה, אך להפתעתו נשיאתה נתנה לו כוחות על בלתי צפויים. לפתע הרגיש מאושר כל כך. היא חיברה את הרתמה לרסן שבפיו והוליכה אותו לאורך החצר הלוך ושוב.

מדי פעם משכה ברתמה ימינה והוא הבין שעליו לפנות ימינה וכך שמאלה ואחורה. כשהבין לאחר זמן יחסית מהיר ביקשה לבדוק עד כמה מיומן סופה בריצה. היא הצמידה את הדורבנים למותניו ובעטה קלות. הכאב המפתיע כתוצאה מחדירת שיני הברזל בבשרו , היה קשה מנשוא. יותר מכך - הוא לא הבין מה מהותו."אתה פאסיבי מדי סופה....אתה לא מרגש אותי מספיק", זעמה. "עכשיו יש לך אתגר סופה ! אני רוצה שהאימון יעשה לי את זה !...בכל פעם שאת חש בדורבנים אתה עובר לריצה סופה. שתי הדורבנים ביחד – ריצה קדימה. הדורבנים רק בצד ימין – פנייה ימינה בריצה . הדורבנוים רק בצד שמאל – פנייה שמאלה בריצה....קדימה, אנחנו מנסים שוב!". סופה רץ, התנשף והזיע. היה לו קשה. אך הוא היה המאושר בתבל. "תודה..אני כך כך מאושר", קרא בקול. הוא רצה שכולם ישמעו אותו. השכנים. החברים. עוברי האורח. לא אכפת לו מי. למרות המאמץ הרב הוא לא רצה לרגע שזה יגמר. כשביקשה לערוך הפסקה, היה מבולבל לרגע.

היא לעומתה לא הייתה מרוצה כלל. "אתה יודע מה מעצבן אותי?", צרחה עליו אדומה מכעס. "... אני שונאת פוני בויז שמשחקים אותה חסרי יכולת ופסיבים בצורה קיצונית וזה מה שאתה עושה כל הזמן וזה מעצבן אותי, אבל אתה לא קולט. פוניבוי שיש לו יוזמה מדליק אותי..לא כאלה שהם חסרי יכולת". היא שלפה שוב את שוט הזנבות והצליפה בו עד שנשמתה פרחה מגופה. רק אז נרגעה במקצת. "אני לא יכול יותר...לזה אני מסוגל...לא ליותר", התנשף סופה. "מי שנכשל עושה שוב ושוב עד שהוא מצליח ומי שנכשל ומתחיל לבכות לא יצליח בכלום בחיים", המשיכה לזעוק באזניו.

כשהבחינה בתגובתו הפסיבית שלפה את השלט רחוק ששכן בכיס סמוי במגפה הימני. היא לחצה על הלחצן בדרגה 4 . סופה התקפל בזעזוע. הכאב היה קשה מנשוא. זרם חשמלי צרב כל חלק מגופו והוא הריח עשן נפלא מאפו. "קדימה אנחנו יוצאים לשלושה סיבובים נוספים סביב החצר", צווחה ודחפה את הדורבנים עמוק בצידי גופו. סופה חשב להתמוטט וביקש הפסקה. " אני שונאת סאבים שמשחקים אותה חסרי יכולת ופסיבים בצורה קיצונית ...אמרתי לך את זה מאה פעם", התמידה המאמנת ולא ויתרה לסופה עד שקם על רגליו שוב ושוב וביצע את האימון באופן מושלם.

"אתה רואה...אתה מצליח. : שאני נותנת למישהו משימה אני מצפה שינסה שוב ושוב ושוב עד שיצליח . : אחד שמרים ידיים לא ראוי לי...ברור סופה !". הוא הניד בראשו להסכמה ואמר לה בקול רפוי:"כן גברתי". בתמורה לחשה לאזנו כמה מילות חיבה ושלפה כמה קוביות סוכר ותחבה אותן לפיו. לעצמה שלפה מתוך צידנית מלאת קרח פחית של תה קר. היא הביטה בסופה מלקק את הסוכר ומלמלה לעצמה שזה בטח הרגע המאושר בחייה.

הם המשיכו באימונים המפרכים כשבועיים מזריחת השמש ועד שקיעתה. פוני בוי והמאמנת שלו. שוב ושוב הם הקיפו את החצר. הוא אהב את הבאט פלאג הקבוע התקוע באחוריו ונהנה מהחיכוך הבלתי נגמר שלו שנתן לו אנרגיה בלתי נגמרת כמנוע טורבו משוכלל. היא אהבה את תחושת השליטה המדהימה ואת יכולת האילוף הטמונה בה שהגיעה לשיאה. בסיומו של כל ערב , לפני השינה, הגישה לו קערת ענק של שיבולת שועל. לפני שפרשה לישון התמידה למרק את עור הלייטקס המבריק שלו במים חמים ובסבון. כשנכנסה למיטתה התקשתה להירדם כשנזכרה במסיבה השנתית שתוכננה למוצאי שבת הקרובה.

שעות אחדות לפני המסיבה היא ידעה שזהו היום המאושר לו ציפתה. המסיבה תוכננה בחווה של מיס קתרין והסאב שלה ג'ורג'. הייתה ביניהן תמיד תחרות סמויה. ג'ורג' היה נחשב לסאב האידיאלי שכל חברותיה רצו כמוהו. עתה חשה כי כשתציג את סופה וביצועיו תעבור אליה כל תשומת הלב. אך טרם המסיבה התלבטה עוד האם לשלוח את סופה לניתוח הסרת מיתרי הקול שלו. היא נקשרה אליו וחששה שמא הנתוח יפגע בתקשורת שיצרו בינהם והחליטה לדחות את הניתוח למועד אחר. "אני רוצה אותך אקטיבי...מלא יוזמה....רוצה להרגיש את זנב הסוס שלך רוקד באויר כל העת בהתרגשות...ברור סופה...אתה לא תאכזב אותי !"אמרה והביטה בו בעיניים יוקדות.
הוא אישר כי יעשה אותה המאושרת במחוז עד שקתרין תאבד את שלוותה בקנאה.

היא לבשה בגדי רכיבה חדשים מעור לייטקס בצבע בורדו מטריף חושים. מעולם לא הביט בהערצה גדולה כל כך כמו בערב זה. בטרם יצאו לדרך שלפה מקופסת העץ את הנוצה האדומה. היא הצמידה אותה למצחו בפתח המתאים והביטה עליו בסיפוק." אתה פוניבוי מושלם סופה....מוששללללםם", אמרה בגאווה.

בלילה הוא קדח מחום. הוא חש בזאת היטב עומד ,מחובר ברתמה לקיר.עייף עד מוות, במחסן עם רצפת הקש שליד הבית. התחבושות הוסרו לפני כשבועיים ובין רגליו לא חש בדבר. האיבר התופח שאהב להרגיש כל כך לא היה שם עוד. לעומת זאת, היא הייתה לצדו כל הלילה. ניגבה את מצחו עם מטלית לחה. לטפה את ראשו וסיפרה לו כמה היא גאה בו. כשראתה עד כמה קשה לו עמדה לצידו והוא הניח את ראשו על כתפה ונרדם. היא המשיכה להעביר את אצבעותיה בתוך שערו ועמדה לצדו כל הלילה, אוחזת במטלית הלחה ומחבקת אותו באהבת אין קץ. כך גם בלילה הבא וזה שאחריו.

כעבור ימים אחדים החלים וחום גופו שב לטמפרטורה הנורמאלית. בכל פעם שהתקרבה אליו חש את זיכרונות המשיכה המינית שהייתה מתעוררת בגופו בתוך שניות. אלא שההתעוררות הזו הפכה למנטאלית בלבד. לא היה לה כל סימן פיזי. במקום זקפה חש שהוא רוצה לרצות אותה. במקום תשוקה ידע שהוא חייב לעשותה מאושרת. במקום סקס ידע שעליו לבצע בצייתנות את כל גחמותיה. ככל שטפחה על כתפיו בגאווה ידע שהוא רוצה בכך יותר ויותר – לרצות, לגרום אושר ולמלא את גחמותיה של הגברת.

יחד עם זאת חש שהגברת אינה תמיד מרוצה. היא הייתה כעוסה על כך שלא עמד בזמנים המדויקים שהכתיבה לו ועל שדיבר יותר מדי לטעמה. בכל פעם שחשה אי שביעות רצון מלאה הצליפה בו בשוט הזנבות השחור . היא ידעה להיות אכזרית כשרצתה והוא כאב כאבים שלא ידע מימיו. לעיתים חש שעליו להימלט ולהתחבא בעליית הגג במחסן כדי שלא תוכל להגיע עד אליו. כשהייתה פוקדת עליו, היה חוזר וסופג את מנת ההצלפות שנותרה בכאב רב.

קשה היה לו במיוחד כשהמאמנת שהתה באמבט הקצף היומי מדי ערב. הוא המתין לפי הוראתה מחוץ לחדר האמבט. כשיצאה, לבושה בחלוק צחור, הביט בה בערגה ובהערצה גם יחד. הוא הצטווה ללוות אותה לחדר השינה הענק שלה. שם הסירה מעלייה את החלוק . בפניו נחשף גופה האלוהי עם שדייה הגדולים והכבדים העטורים בפטמותיה הוורודות הזקורות. הריח שעלה מעורה ספוג האדים היה מטריף. הוא הרגיש איך רקותיו הולמות בחוזקה. ההתרגשות אחזה בו. אך תחושת המיניות הפורצת אותה כה אהב את הזדקפות אברו מתוך חלציו לא הייתה בנמצא. האיבר והאשכים הצמודים לו הוסרו זה מכבר ולא נותר לו אלא לנשוך את שפתיו ולחוש את הייאוש המר האוחז בו. היא ידע זאת והתענגה על חוסר האונים שלו מדי ערב. היא התיישבה על המיטה וזקפה את רגלה האלוהית אל על. אט אט נעלה את מגפיה הארוכים והשחורים . היא לא היססה לרגע לחשוף את מפשעתה המעוטרת במשולש שחור קטן ומגולח בפני הפוני בוי חסר האונים שלה. אפסותו הגברית גירתה אותה שוב ושוב. היא התמכרה לכך שבזכותה הסכים להסיר את איבר המין שלו בניתוח וחשה בטירוף חושים עילאי. כך – ערב ערב.

באחד הערבים כשלא הופיע בזמן שקבעה לו, החליטה ללמד אותו לקח. "כנראה עבר הרבה זמן מאז שהיית במועדון. שכחת את המקום שלך סופה!" לחשה באזנו. "אולי אני צריכה להזכיר לך... מה אתה אומר?" שאלה. נראה היה לו כי היא כועסת עליו. היא הובילה אותו לחדר האמבטיה שלה וחיברה אותו אל מיתקן הקשירה המיוחד שאהבה כל כך. היא קשרה את ידיו למתקן עד שחש את אחיזת הרצועות חותכת בבשרו. הוא ניסה להתנגד, אך ללא הצלחה.

"אכזבת אותי. אז היום אתה מבחינתי לא סופה יותר. אתה סאב קטן וחסר ערך . לכן אנהג בך בהתאם... ברור???""אתה פוחד ממני סופה?", אמרה בשקט.הוא שתק. שתיקתו הרגיזה אותה. "מעתה אתה מבחינתי סאב ולא פוני בוי. אעשה בך מה שאני נוהגת לעשות בסאבים חוצפנים שלא יודעים להתנהג", סנטה בו. אני לא אקבל יותר את ההתנהגות שלך. האיחור התגובות שלך. זה לא ימשך יותר. אני אחראית לכך. הייתי רכה איתך מדי. זה לא ימשך יותר! אתה תתחנן שאחזיר אותך למעמד פוני בוי סופה... זה נגמר , עד להודעה חדשה!". היא הייתה נחושה.

כשהמשיך לשתוק, היא תפסה את פניו ומנעה ממנו להשפיל את מבטו. "תסתכל עלי כשאני מדברת איתך ! אתה פוחד?", שאלה בפעם המי יודע כמה. כשלא השיב, אחזה בשוט הזנבות והצליפה בו ללא רחם. הוא צרח מלוא גרונו והתחנן:"אל תעשי את זה תעזבי אותי!" היא השיבה לו מיידית: "תשובה לא נכוונה סופה ! התשובה הנכונה אחרי כל הצלפה היא לעולם לא אאחר יותר המאמנת... ברור?". גם לאחר ההצלפה הבאה צרח . "דיי לא רוצה שחררי אותי תעזבי אותי מה את רוצה ממני? "היא ענתה לו בסבלנות אין קץ "אוח... שוב תשובה לא נכונה אני יכולה להמשיך ככה כל היום". הוא הבין זאת והתחנן על נפשו. "תעזבי אותי!" לפתע יצאה את חדר האמבטיה והוא הרגיש הקלה. משבוששה לבוא היה בטוח שתחנוניו הצליחו. כעבור דקות לא מעטות היא שבה עם תיק שחור. היא שלפה משלושת תאיו השונים שלל פלאגים, מצבטים ,שוט רכיבה שחור קצר, שוט גומי סגלגל , קיין דק וגמיש, חבלים כחולים ושלושה סטרפאונים בגדלים שונים.

במשך שלוש שעות היא הייתה בטראנס של אושר כשהתעללה בגופו של הפוני בוי שלה. כשפלאג טמון באחוריו ומצבטים לפטמותיו, סופה נראה היה כשייך לה יותר מאי פעם. הוא היה חסר אונים וכבר איבד מקולו שכן כשצרח שוב ושוב חסמה את פיו בגאג וברצועה. היא מרטה את המצבטים שוב ושוב מפיטמותיו. גופו רעד ופירכס מבין ידיה. בכל פעם שאיים להתעלף שלפה את שוט הרכיבה והכתה בו באחוריו ובכפות רגליו. הוא נשאר ערני. כשהיה כבר חסר אונים לחלוטין שלפה את הפלאג מאחוריו וחיברה אל מותנייה את הדילדו השחור. "אתה רוצה אותו בתוכך , נכון סופה שלי?", לחשה באוזנו. הוא הנהן בראשו בחוסר אונים. היא חדרה אליו שוב ושוב. אולי כמאה פעמים. "אתה כבר לא גבר סופה שלי?. אין לך אפילו זין שיעמוד. אין לך כלום שם. תראה מה נהייה ממך", התגרתה בו תוך כדי שהדילדו מחליק בקלות פנימה והחוצה. "אתה רוצה את הזין שלך חזרה?", המשיכה להתעלל בנפשו. הוא הניד ראשו בשלילה. "למה סופה שלי? כי אתה כבר שייך לי ואני אעשה בגוף שלך מה שבא לי. אתה הרכוש שלי ! נכון?, שאלה. הוא ידע שהיא צודקת.

הדילדו החליק פנימה והחוצה בקלות רבה מדי. "אתה אוהב שאני נכנסת אלייך מאחור כמו אישה..נכון? אתה אוהב לדעת שכבר לא תהייה גבר לעולם. לעולם!", אמרה תוך כדי שהיא קופצת את שפתיה. היא הסירה את הדילדו המשומן והרכיבה על מותנייה את הדילדו האדום שרכשה באחד ממרתפי הסאדו במינכן לפני כשנתיים. היא לא השתמשה בו למעלה משנה. לא היה סאב שהיה מסוגל לשאת את גודלו, קוטרו ומשקלו. 24 ס"מ אורך! כשניסתה להחדירו לאחוריו הוא השתולל. מעולם לא ראתה אותו כך. "אם לא תתנגד , יהיה לך יותר קל. תפסיק! לא אוותר לך", המשיכה ללחוש באוזנו. "אתה שייך לי! אתה שייך לי! אתה שייך לי!", לחשה באוזנו כל העת.החדירה הייתה ארוכה ואיטית. נראה היה כי אחוריו פשוט נקרעים לגזרים. נימי הדם בחיבור אחוריו היו סגולים בצבעם. בסופו של דבר נכנס הדילדו האדום , מלוא אורכו, אל פי הטבעת של סופה. היא חייכה. ידעה שהאילוף הזה יהיה פורה ביותר. סופה כבר לא ימרה לעולם את פיה.

כשסיימה וסופה היה כבר ממוטט לגמרי בחרה באקורד הסיום של הסשן המאלף שלה. היא הסירה את הגאג מפיו ואמרה "אצליף בך עתה 50 פעם ובכל פעם אתה תצרח: לעולם לא אאחר יותר גבירתי... ברור?". וכך היה. כל הצלפה הייתה חזקה מקודמותיה והוא חש כי יתמוטט בכל רגע. הוא חש מאושר וכואב בעת ובעונה אחת. היא לא ריחמה עליו. אחוריו בערו כפי שלא בערו מעולם. כשחשב להתעלף בהצלפות האחרונות ידע כי לעולם, לעולם, לעולם לא יאחר יותר.

לאחר כשבוע, כשחשה כי מצבו הפיזי הוטב הסבירה לו שתהליך השינוי מצריך ניתוח נוסף. כהרגלו ביקש הסבר וכהרגלה אפילו לא טרחה להשיב לו, למעט המילים: "אתה הרכוש שלי. אתה שייך לי. אני לא חייבת לתת לך שום הסבר על שום דבר. ככה אני רוצה וככה יהיה. ברור לך סופה?" לרגע לא הבין למי פנתה בשם "סופה" עד שקלט שהוא בעל השם המיוחד. למעשה אהב את השם כבר מן הרגע הראשון . בכל פעם שהיה שומע את השם "סופה" היה גופו מתמלא באושר וברגשות חיוביים וטובים. כשהשתמשה בשם "סופה, ידעו היא וגם הוא שזהו האושר האולטימטיבי של שניהם.

האושר לא התפוגג ולו לרגע לאחר ששוב שבו אל הקליניקה של ד"ר זינגר, המנתח הפלסטי. הוא חייך אליה באהבה רבה ואיבד את הכרתו מייד כשהוחדר לווריד גופו נוזל ההרדמה. הגברת הייתה הפעם מאד ממוקדת ויחד עם המנתח עברה בדיוק נמרץ על תכנית העבודה הצפויה לשעות הקרובות. עיקריה - קטיעת כפות הידיים בעוד שעל הרגליים הורכבו פרסות פוני מיוחדות. פירסינג של 9 טבעות בכל צד של הגוף, המאפשרות קשירה. לקראת סיום יושתל באחוריו שבב איתור וכן פלאג קבוע שיאפשר לו בין היתר להיפטר מן הפסולת המיותרת של גופו ולה להשתמש בפלאג לצרכים שתמצא לנכון. לכל אורך גופו יועברו חוטי חשמל מיוחדים כדי שניתן יהיה לשלוט בו באמצעות זרמי חשמל מכווננים בוולטאז' שונה בכל פעם. מתחת לכתפיים יושתל קולט איתותים מיוחד כדי לכוון את סופה למטרות פעילותו השונה בכל פעם. התכנית היא שלקולט זה יהיה שלט רחוק שיופעל באמצעות קוד מיוחד שרק היא תדע את שילב המספרים הנכון. ובכך לא תמה התכנית – הניתוח אף יכלול השתלת מגנטים מיוחדים שמטרתם כפולה – להיצמד על הפירסינג המתוכנן באף של סופה ולשלוט על חוסמי העיניים במידה וייווצר בכך צורך. בהחלט תכנית פעולה ענפה, עמוסה ומפורטת.

ד"ר זינגר התפעל כל העת מן היצירתיות הרבה של הגברת. אך היא הייתה מרוחקת וממוקדת בסופה השוכב בהרדמה מלאה בחדר הניתוח. היא כבר ראתה בעיני רוחה איך היא קושרת אותו בטבעות הפירסינג לקיר המחסן כדי למנוע את בריחתו לעליית הגג. עוד ראתה בדמיונה את רגעי האושר שלה כשהיא לוחצת על צרוף המספרים הנכון בקודן של השלט רחוק המפעיל את עוצמות השליטה וסופה מגיע אליה בתוך שניות להשביע את רצונה. היא ידעה שרק עם הצלחת הניתוח, שובו להכרה והחלמתו של סופה, תוכל לחשוב על משהו אחר.

הניתוח ארך כ – 5 שעות. סופה התעורר כעבור יומיים. הוא קדח מחום והרבה למלמל מתוך שינה טרופה. מלמולים לא ברורים על מניות שקרסו. על הדולר המתמוטט. ניכר בו שגופו עובר מוטציה לא פשוטה. הגברת הייתה מודאגת. את כעסה הרב מיקדה בד"ר זינגר שהבטיח לה שרק עם סבלנות סופה יתאושש. לה לא הייתה סבלנות. היא רצתה תוצאות. היא גם ידעה כי ישנו עוד ניתוח אותו היא מתכננת להשלמת השינוי. הניתוח במיתרי הקול כדי לנתק לחלוטין את יכולתו של סופה לדבר, ולהסתפק בצניפות סוס. לגברת היה תאריך יעד שלא הייתה מוכנה להתפשר שלא לעמוד בלוח הזמנים שלו.

הגברת האיצה בד"ר זינגר להזריק לגופו של סופה סדרה מאסיבית של זריקות קורטיזון. המנתח התנגד בתחילה, אך לא עמד בלחץ והסכים. כרגיל היא צדקה. כעבור 24 שעות סופה פקח את עיניו וחייך אליה. היא הייתה המאושרת בעולם. כשראתה את החיוך ידעה שתכניתה תצליח.