666

ההודעה בתא הקולי הייתה מאוד פשוטה – מחר, שעה, המקום. ללא גינונים.
השעה המאוחרת הותירה את הרחוב נטוש. למעט כמה דמויות עטופות מעיל שחלפו על פניי במהירות, הייתי לבד תחת פנס הרחוב המיועד.
דמותו של מאסטר הופיעה בהילת האור של הפנס 20 דקות לאחר השעה שנקבעה לי. רעד עבר בתוכי. ספק מקור ספק מהתרגשות. השפלתי מבט, והמתנתי לקבלת הוראה. "בואי אחריי" אמר לי, והחל לצעוד לכיוון לא ידוע. צעדתי אחריו ולאחר פניות ספורות הגענו לפתחה של מה שזיהיתי כמספרת גברים, על פי דיוקנאות הברלנטין הגבריים שהיו תלויים בחלון הראווה. מאסטר שלף צרור מפתחות מכיסו, ופתח את הדלת הנעולה. פסעתי אחריו לתוך החלל החשוך. ריח חומרי צבע ושמפו עמדו באוויר בדחיסות ומתיקות לא נעימה. לצד הקירות היו מסודרים ספסלי המתנה, מראות עגולות ודלפקי שירות. לאורך צד אחר, כסאות ההגבהה למסתפרים. המקום לא השתנה הרבה מאז נבנה, לפי הערכתי, בשנות ה-60. הציוד מיושן, הריהוט בלוי ושחוק. כסאות הספר כבדים ומעוצבים ברוח התקופה. המקום נראה כאילו נלקח מתוך תקופה היסטורית כמעט, וניכר שלא נעשה מאמץ מיוחד למצוא חן בעיני לקוחותיו –  קרוב לודאי, גברים בגיל העמידה שמגיעים למספרה בשביל לקבל תספורת או תגלחת ביד מיומנת.
מאסטר לא פותח את כל האורות. משאיר את המקום קצת חשוך. מגיף את התריס על הדלת ופונה אליי.
"עכשיו את תתפשטי. אחר כך לכי אל הכסא האמצעי ושבי בתוכו".אני מצייתת. מניחה את בגדיי מסודרים בפינה, ומתיישבת על ריפוד העור של הכסא. פחד אוחז בי. קר לי. שיניי נוקשות ואני כמהה לדעת מה עומד לקרות. מאסטר בינתיים תולה את מעילו, מכין לעצמו שתייה חמה, ומתיישב מאחוריי. ממתין. אני נהנית כשהוא מסתכל עליי.
כשאני מוכנה, מאסטר מוציא מתיקו זוג אזיקים. ידיי נכבלות אל הכסא המתכוונן. אחר כך מוכנס אל פי מחסום. "אני רוצה שתראי את מה יקרה לך היום, שלב אחר שלב" הוא מודיע לי. אני שמחה על האמון שמאסטר נותן בי.
רגליי נקשרות באזיקים ושרשרת אל תחתית הכסא. אל צווארי מולבש קולר רחב שמתחבר בעזרת אנקול מתכתי אל המשענת בעורפי. תנועתי מוגבלת לחלוטין. מאסטר מעביר יד מלטפת על לחיי ושפתיי. אני עוצמת עיניים וסופחת את התחושות. רטיבות מופיעה בין רגליי ומביעה מה שאני לא יכולה לומר באותם רגעים.
"היום תלמדי שיעור חשוב במיוחד. היום תלמדי מה פירוש להיות חפץ של מאסטר. כל מאסטר". מאסטר? אני חושבת בתמיהה. למה אתה מתכוון, מאסטר?
מאסטר ניגש אל הדלפק שלפניו ומתוך כלי החיטוי מוציא זוג מספריים מקצועיות. פאניקה אוחזת בי. מאסטר? אני מנחשת נכון מאסטר? מאסטר מפזר את שערי על גבי ומחליק ידו עליו. "שיער יפה יש לשפחה שלי, אבל הוא מיותר לה". אני לא זקוק לו ארוך כל כך ולכן גם היא לא".
אני מנסה להיאבק, לנוע,לדבר על לבו של מאסטר, אבל לשווא. כבליי הדוקים ובעל הדעה מחזיק את המספריים החדים. זיעה קרה מבצבצת על גבי ופניי. מאסטר אני מתחננת! אל  תעשה את זה מאסטר! אני אעשה הכל! אבל מילים לא יוצאות. המחסום עושה את עבודתו נאמנה. יללות חנוקות יוצאות מגרוני ואני מרגישה את הדמעות נקוות בעיניי. כעס ועלבון מתערבבים בי. אני לא מבינה את מאסטר, למה הוא מתעלל בשפחתו כך??
מאסטר אוגד את שיערי בידו האחת, והמספריים מתחילות לחתוך. השיער הארוך שלי מתחיל לנשור סביבי. הכעס שאני חשה מתחלף בייאוש ובויתור. אני עוצמת את עיניי ומחכה שהסיוט ייגמר. "לפקוח עיניים", אני שומעת פקודה. אני שבה לפקוח עיניים בחוסר רצון. מביטה בצער על מחלפות השיער החלק שלי נושרות מצדי גופי אל הרצפה. מאסטר מספר אותי כך שאורך השיער מגיע עתה עד לכתפיי. אני משלימה בלית ברירה עם המצב החדש. לא נורא, מנחמת את עצמי, הוא ישוב ויצמח. ממילא רציתי שינוי... מאסטר מסיים את מלאכתו ובוחן את התוצאות.
לפחות זה נגמר, אני חושבת. מאסטר מניח את המספריים על הדלפק שלפניי. למה מאסטר לא משחרר אותי? למה אני עדיין חסומה?
"השיעור שלך עוד לא הסתיים, שפחה". השיעור החשוב עוד לפנייך. אני רואה לפי הפרצוף שלך שאת עוד רחוקה מלהפנים את המסר.
הלב שלי דוהר. מה מאסטר מתכנן עבורי?? אני קרובה להתעלפות בראותי שמאסטר מחבר אל החשמל מכונת גילוח. הזמזום של המכשיר מקפיץ אותי וכשמאסטר מניח יד על מצחי, אני מבינה למה התכוון...
מאסטר מגלח את שיער ראשי ומותיר אותי קירחת.
אני בקושי מכירה את הדמות שניבטת אליי מן המראה. לבנה, חיוורת, דומעת, רועדת וגלוחה מכף רגל ועד ראש... עכשיו אני עירומה באמת, אני חושבת.אני רק גוף.. אני חפץ.
"עכשיו את נראית כמו שאני רוצה אותך. עכשיו את מתאימה לצרכים שלי".
הכעס שהיה בי קודם, נמוג. הייאוש והויתור שחשתי, נעלמו. אז מה אני מרגישה...? אני תוהה, אולי גאווה? זה יכול להיות?
מאסטר מסיר מעליי את המחסום, הקולר, האזיקים. "את יכולה לקום. לכי לנקות את עצמך מאחור. אל תתלבשי". אני מדדה לכיוון המחסן. מוצאת שם כיור ומתנקה. לאחר מכן, חוזרת אל החדר, יורדת אל הרצפה לרגליי מאסטר. "תודה מאסטר" אני שומעת את עצמי אומרת. "תודה על השינוי שחוללת בי, מאסטר". "עכשיו אני יודעת מה פירוש להיות רכושו של מאסטר". מאסטר מחייך "את עוד לא סיימת, שפחה, יש לפנייך עוד משימה אחת".
"הבוקר עוד מעט עולה. בעל המקום הוא חבר טוב, שאני חב לו טובה". מחר, עם תחילת יום העבודה, את עומדת להיות הקולב של המקום".
"את תעמדי, לא תדברי עם איש מלבדי. הלקוחות של המקום יתלו עלייך מעילים רטובים, כובעים ומטריות. את תעמדי שם", מאסטר מורה עם האצבע על הפינה שליד חלון הראווה, "ולא תזוזי עד שאבוא לאסוף אותך. הבנת, שפחה?"
כן, מאסטר, אני עונה.
"עכשיו קחי מטאטא ותנקי את הטינופת".
"תודה מאסטר", אני עונה ובידיים רועדות מהתרגשות נוטלת את המקל בידיי.