Trees and Stones

אני פשוט מגשימה חלומות. חלומות? אולי כמו סיוטים. אבל עולם כמנהגו נוהג ואני נמלה קטנה שמטיילת על הריצפה והתקרה. הוא אמר לי. היא עשתה לי. אבל אמא... אה, בעצם זאת המורה. סתם הבזקים שקיבלתי מהילדות פתאום.
אף פעם לא משכתי את תשומת ליבם של המין השני כשהייתי ילדה עד אשר איבדתי את בתוליי. בערך באותו זמן, האמת שאולי גם קצת לפני משכתי פתאום את תשומת ליבם של לא מעט גברים. אבל מכיוון שאף פעם לא ידעתי איך זה לאהוב ולהיות נאהבת, עשיתי המון שטויות. כיום אני משתדלת לא להתחרט על מעשים שעשיתי. אלא ללמוד מהם. היו פעמים שהרגשתי לא בנוח ולא אמרתי לא, לא בגלל שלא ידעתי או לא רציתי. אבל היה מתח מיני והייתי מעוניינת לשחרר אותו אז זרמתי, פעמים אחרות אפילו יזמתי.היה לי רע כל כך. פעמים שבהם שכבתי עם בני זוג והרגשתי שאני לא באמת רוצה אבל לא אמרתי לא,רק שיסיימו, שיגמרו כבר כדי שאוכל להיות לבד עם עצמי. במקומות שהרגשתי נאנסת לתוך סיטואציה. הייתה פעם כשהייתי חיילת, הכרתי בחור שהיה לי עניין בו ומכיוון שהיה תפוס, הכיר לי חבר. אני לא זוכרת איך מצאתי את עצמי ישנה עם אותו חבר במיטה כשהוא בבוקסר דק בכפיות איתי מתחכך בי וגומר? לא יודעת אם גמר אבל זה היה לח ודביק. לא זוכרת את זה כחוויה נעימה במיוחד ויש עוד כמה חוויות שאני מעדיפה לשכוח ולהעלים מעברי.אבל זה חלק מהעבר שלי ואני בהווה. אני יודעת כבר מתי אני מרגישה לא בנוח ומתי אני אומרת לא ומתעקשת על ה"לא" שלי. מתי אני אוהבת ומתי לא כל כך. מתי אני רוצה קירבה ומתי אני רוצה שיתרחקו ממני. אני כבר לא באותו מקום מתקרבן. כשרע לי אז רע לי באמת ולפעמים זה יכול להיות ממש רע, אבל ברוב הפעמים אני אעביר את המסר ואעשה ככל שביכולתי לצאת מהסיטואציה הקשה. בפעמים שאני לא מצליחה, אני אלמד ממנה ואמצא את הדרך לתקן אחרי כן. אבל חשוב לי להעביר את המסר שכשאני לא מעוניינת במשהו, אני לא אעשה אותו ואף אחד לא יגרום לי להרגיש לא בנוח עם ה"לא" שלי.

אני כבר זמן מה לא בזוגיות, סולו יום וליל. זה מקל מהבחינה שאין לי צורך לחשוב בשביל שניים. אני חושבת ומרוכזת בעצמי וברצונות שלי. אני לא תלויה רגשית באף אחד ואני גם לא רואה פוטנציאל באופק. מצד אחד זה מרגיע כי יש לי כל כך הרבה דברים על הראש ואני מענגת את עצמי בזמן שנוח לי, בצורה שטוב לי. מצד אחר זה קצת בודד לי ואני צריכה את הליטוף והספנק ולהרגיש אותו בכל הוויה בתוכי.
למרות זאת אני מרגישה בטוחה עם הלבד שלי כרגע ואני לא מפחדת להיות ביחד, גם לזה יגיע הזמן. כרגע אני מחליטה לצבור את הכוח והאנרגיות לעצמי לפתח, להכיר ולהתבונן בעצמי, לאהוב ולקבל.

לסלוח, לסלוח לעצמי ולאחרים זה לא פחות חשוב בעיניי ועכשיו לקראת כיפור אני לא פונה לבקשת סליחה מהאנשים שאני חושבת שפגעתי בהם כי מבחינתי זה לא ישנה דבר, המעשה והשלכותיו כבר נעשו, אני גם לא רואה בכך צורך לצום כדי להתענות ולכפר על מעשיי. אם מעשיי נעשו בצורה מכוונת הרי שידעתי את כוונתם והנחתי מה היו ההשלכות גם אם לא תמיד היו צפויות ואם לא נעשו בצורה מכוונת, הרי שהכוונה הייתה תמימה ולא מעשה זדון. אני סולחת לעצמי על טעויותיי ולמדה מהם וכך גם לחבריי ולשאר האנשים שפגעתי בהם לאורך השנה האחרונה. אם ימצאו בליבם לסלוח לי, הם עושים זאת עבור עצמם ומבחירה שלמה שלהם ואם לא, התפילה שלי לא תשנה את דעתם או את שארע שם. אני מאמינה ברצון חופשי של אדם אין אני מכריחה אדם להיות בחיים שלי אם הוא לא מעוניין בכך וגם אני עושה את הבחירות שלי לגבי מקומם של אנשים בחיי, איני כועסת או מטילה אחריות אבל במידה ואדם לא טוב לי בחיי אני משלחת אותו לדרכו ואין לי שנאה כלפיו אני חושבת שאין לו מקום בחיי וזה לא יועיל לו או לי. אני מכבדת אמונות של אחרים ואני מצפה שיכבדו אותי ולכן אני גם מאחלת למאמינים ומי שצם, גמר חתימה טובה וצום מועיל.

הרבה דברים עברו עלי במהלך השנה האחרונה. לטוב ולרע. אני מאמינה שלמרות שהשינויים לא נראים לעין, התפתחתי ועברתי המון מכל הבחינות. איבדתי אנשים שהיו יקרים לי והרווחתי חדשים שהיו לי לברכה.אני עוברת תהליך ארוך שממשיך ואיתו גם החסימות ירדו.לבסוף אוכל לקבל את עצמי ואחרים בסביבה שלי ולחיות במקום שאוכל להיות שלמה איתו ועם עצמי. אני בחרתי להפסיק לחפש כרגע אחרי אהבה המושלמת בשבילי כרגע כדי לתת לי זמן משמעותי לאהוב את עצמי ולהביא לי בסופו של דבר אהבה כמו שהייתי רוצה. עשיתי לא מעט טעויות במהלך השנה חלקן בתמימות וחלקן בצורה מודעת. למדתי המון, בעיקר איך לא לוותר לעצמי ועדיין כשצריך אני מניחה את הכפפות. פעמים אחרות אני צריכה ללמוד להתעקש כי זה חשוב לי ולהתפתחות שלי.שנה טובה לי ולכולם.

אני חושבת שאותו בחור גם התייאש ואני מתחילה להרגיש שאני באותה סירה, מתוך חוויות ושיחות עם קרובים. לא הרגשה של חסר סיכוי כמו ההרגשה של חוסר שייכות למקום הזה ואולי זה כמו תמיד עניין של תקופה שבאה והולכת. איבדתי כל כך הרבה ונמאס לי להילחם ולאבד כל פעם מחדש. אני רוצה להיות מאוזנת ושמחה ואני רוצה את היכולת לאהוב מחדש ולהיות נאהבת ולא מאוהבת בהרגשה או באהבה. יש אחד שלא ציפיתי אבל מתחיל לגרום לי להרגיש קצת אחרת, קירבה. אני לא יודעת אם זה בגלל שאני מתחילה לאט לאט להשיל את המחסומים או שזה הרצון העז שבאינטימיות כזאת, שכרגע אין לי וכל כך משוועת אליה. עכשיו אני לא יודעת כבר לאן אני צועדת. מה אני רוצה. אולי קשה לי כל כך בגלל שאני לא מצליחה למקד את המטרות והרצונות שלי ואולי זה בגלל שאין לי באמת מישהו שאני יכולה לדמיין מחבק אותי בלילה ומזיין אותי חזק כשאני רוצה. משהו בו עדיין מוצא חן בעיניי ואני לא בטוחה שהוא בכלל פנוי רגשית או מה הוא רוצה ממני. אני בכלל רוצה לנסות?
יש לי כל כך הרבה כרגע בחיי שאני לא צריכה אז אולי הפעם אניח לדברים לפחות לתקופת החגים ואנוח באמת. בלי סקס, היא אמרה. זה הצחיק אותי, אני יודעת בתוך תוכי שגם אם אשאף להתנזרות אני פשוט אתענה , הגוף והנפש יתייסרו.אני לא מגזימה. אני צריכה, אני בוערת ואני לא יודעת איך לכבות את השריפה. ועכשיו בחודש הסליחות גם כשאני לא בטוחה, אני צריכה ללמוד לקבל את הדברים. ללמוד לסלוח ולהתחיל מחדש. שנה טובה.

עבר זמן רב מאז שכתבתי כאן. זה לא שלא היה לי מה לכתוב, העדפתי פשוט לחוות. עברתי לא מעט בזמן הזה. עברתי מספר נסיונות למערכות יחסים שלא צלחו ואחד אובססיבי במיוחד לתקופה שהתקשה להבין שאני כבר לא שלו או מסיבה אחרת שלא מעניינת אותי במיוחד. אני לא נוטרת טינה, אבל אני גם לא אצבע את עצמי בצבעים יפים ואגיד שזה בסדר מבחינתי לנהוג כך. מבחינתי הסיפור הזה נגמר עד שנאלצתי לצערי הרב לפתוח אותו עם אנשים שהיו קרובים אלי ולא מבחירה שלי. כך איבדתי מישהי שהייתה חברה קרובה. למרבה הפלא, אני לא עצובה. חשבתי שאהיה מופתעת אבל אני גם לא זה.אני פשוט שמחה לדעת ולא העמדת פנים שחוקה.
צריך להמשיך וכך אני ממשיכה. בחיפושיי מצאתי לי אדם שאני אוהבת ומכבדת שישלוט בי אך הוא מאס בזה אחרי זמן קצר מדי מחוסר זמן ואולי גם חשק לצערי הרב, כי נהניתי. הבחור מהפוסט הקודם מצא לו מישהי אחרת לעשות עליה את כל מה שקיוויתי שיעשה עלי ומדי פעם נראה שהוא במכוון או שלא מציין את זה בכל פעם שאני בסביבה. מה הוא באמת כל כך לא מודע? כנראה שלא אבל מי אני שאשפוט שיש כל כך הרבה מצבים שידעתי את התשובה ונמנעתי ממנה.אני משתנה לטובה ומתחזקת. כבר לא באותו מקום.
קצת מתסכל שאני לא מצליחה למצוא כבר זמן רב את מה שאני רוצה ואני לא מבקשת הרבה. אני צריכה את התשומת לב הזאת, לא מסוגלת כשקרירים אלי, ואני צריכה אהבה וכאב ושיספגו את כל מה שאני לטוב ולרע ולא נראה שיש מישהו שעומד בזה. אולי הבעיה היא בי? אני קשה. אני רגישה ואני עקשנית. אבל אני רוצה שיאהבו אותי, אני רוצה לאהוב ולהתמסר ולתת את כל כולי בביטחון ואמון מלא. למה אני לא מצליחה למצוא מישהו שיכיל אותי, את כולי. זה כל כך בלתי אפשרי למצוא את זה?

לפעמים אני לא מצליחה להבין בעצמי איך אני מצליחה להכניס אותי למצבים שאני נמצאת בהם, הרי את רובם לא יצרתי מראש ואין לי כוונה ולו הקטנה ביותר להיות בהם. אבל מישהו דוחף אותי בכוח להיות שם, להרגיש לא בנוח, להתעצבן רק כדי להרוות את הצימאון שלו להתנהג כמו תינוק. נמאס לי אבל אני אמשיך ואסתום עד שיגיע היום שבו כבר יימאס לי מלסתום ודברים ייעשו בדרך שאני רוצה ואז אולי אהיה שקטה יותר ובינתיים אני אבלע את הרוק בשקט ואחכה להתפוצץ. כן, אני יודעת שזה לא בריא אבל אני כרגע לא רואה מצב אחר. מכריחים אותי בכוח להיות שותפה למשהו שלא היתה לי כוונה אליו מלכתחילה.
רציתי אותו ולא חשבתי שהוא ילך מהר כל כך אולי רק אני חשבתי שזה זרם טוב, לא? בכל מקרה אחרי כל הדיבורים והעניינים נפרדנו לשלום בדרך מוזרה קצת והייתה לי פנטזיה פתאום שהוא יקח אותי לכיוון הכורסה ויכריח אותי לעלות עליה עם הברכיים יקשור את הידיים והעיניים ויתחיל לגעת בי ולהספינק ולהצליף ואז הוא ימשוך את השיער אחורה ויתקרב לכיוון הצוואר ואז ימשוך חזק יותר וירפרף בשפתיו על שלי.
ובסוף... זה סוף. מה שאני מוכרחה להודות שכבר הרבה זמן לא הרגשתי ככה כלפי גבר והייתי צריכה את זה לפחות ברמת ההרגשה. חבל קצת שזה לא הדדי אבל אני לא חוששת.
אני מקווה שמחר אוכל לדבר איתה קצת אני צריכה קצת אוזן קשבת כי יש לי כמה דברים ואני יודעת שהיא תוכל להיות שם ולעזור ויש לה המון דברים משלה , אולי יהיה לה זמן כמה דקות. סתם רציתי להגיד לה שאני אוהבת אותה.

מצחיק לי הדברים שאני אומרת לאחרים כי לפעמים אני לא בטוחה בהם בעצמי. קשה לי עם עצמי לפעמים עד דמעות שחונקות לי בגרון ומסרבות לצאת החוצה. אני מוותרת לעצמי על עצמי כשאני צריכה להילחם כשאני צריכה להבין שאני שווה את כל זה ואם אני לא אצליח פה, יבוא משהו אחר אבל הוא יבוא ואני מרימה ידיים מהר מדי כי זה קל להצטער ולבכות. נמאס לי לבכות עלי. שאני לא מוכנה לעשות את הדברים הפשוטים שדורשים ממני רק להתרכז הרי אני יודעת את התשובה והיא מאוד פשוטה לפעמים אבל אני מסרבת לקבל ולהפנים. מעדיפה להילחם בעצמי.
מצחיק אותי כשהם חושבים שהם יודעים עלי יותר טוב ממני ולא משנה מה אגיד להם, יש להם תיאוריות שלמות על איך הדברים אמורים להיות ועוד דואגים להפיץ את תורתם ברבים כאילו הייתה מינימום התנ"ך. אז תחיו בסרט שלכם עד שתתנפץ לכם הבועה. אבל דעו לכם לא להילחם בסבלנות שלי כי היא לא תחזיק הרבה ואני משתדלת, משתדלת מאוד. זה לא קל לי. אני רותחת.
עוד סוגים של רתיחות במיטה של לונה המתוקה התל אביבית. חשבתי עליה היום במקלחת כשסיבנתי את עצמי והבנתי כמה אני מתגעגעת אליה ואני מקווה שהיא יודעת ושגם היא חושבת עלי מדי פעם.
חושבת על היפה שלי מדי פעם. מדהים אותי איך אנחנו שוב בקשר הזה ולפעמים זה קצת קשה ואני משתדלת לא להיות אמוציונלית מדי, למרות שזה מתאים לי. אני אוהבת אותה מאוד ואני שומרת עליה שלא תיפגע ואולי הייתי רוצה אותה לעצמי באיזה מובן אבל אני מקפידה שהיא תהיה קודם לעצמה. זה לא קל לשמוע את הסיפורים האלה שלה למרות האהבה ההדדית, אני בטוחה. אני רוצה את היכולת שזה לא יפריע לי יותר כשהיא מדברת על אחרים ולהקשיב ולתמוך ולהבין ולהכווין בלי לחשוב על זה שהיא לעולם לא תהיה שלי היא הרי תהיה תמיד לידי.

היו לי כמה לאחרונה שהפיחו בי השראה לכתוב ולהוציא את מה שאני מרגישה לא שזה אי פעם הפריע לי אבל כבר הרבה זמן שלא הרשיתי לעצמי להיפתח בצורה כזאת ועוד עם אדם שאני בקושי מכירה. הגעתי למסקנה שהבחורים שאני בוחרת כבני זוג שלי הם לרוב משני סוגים: יצירתיים או אנשי ההייטק. אני אימנע מלהגיד גיקים למרות שזה יתאר אותם לא רע. יש לי הערכה כלפי אותם אנשים כיוון שהם מסוגלים לעשות את מה שאני יכולה ולא רוצה כי אני יודעת שזה לא יועיל לי אבל הם נהנים מזה והם בקידמת הטכנולוגיה ומחפשים להתפתח אבל עלולים להיות שקועים במסך זמן ממשוך ולאבד עניין בקשר אנושי. היצירתיים הם אנשים שכל עולמם הוא היצירה והאמנות בכל יופייה. הם מתפרסים החל מהציירים והצלמים וכלה במוזיקאים ואפילו הבשלנים למיניהם(זו גם אמנות). האנשים האלה חיים וגדלים על תדר אנרגטי של יצירה ורגש. אני מחוברת לזה בעצמי ואני יכולה לחוש הזדהות עמוקה וחיבור לאותם אנשים וגם עשויה להתאהב די מהר. תמיד יש יוצאים מן הכלל אבל לא אגע בזה.

היא מזכירה לי כמה אני אוהבת אותה וכמה אהבתי אותה באמת. אני לא רוצה לחזור למקום החשוך והאפל ההוא שלקח לי כשנה לצאת ממנו. אני המשכתי ואני צריכה להמשיך מתוך הבנה שאני צריכה לצמוח ולהעריך ולא לנבול כמו שקרה לי בעבר. הרגשות עולים שוב ואני לא יודעת איך להתמודד. אני פשוט רוצה אותה,זה נורא כל כך? מצד אחר הכרויות חדשות וטריות מביאות אותי לחשוב שאולי זה המקום שלי עכשיו ומרחוק אני רואה את הצל שלה עומדת ומסתכלת עלי ואני בוהה בה בלי מילה. נזכרתי בבחורה הראשונה שאני זוכרת שהייתי מאוהבת בה. הכחשתי, זה די ברור, אולי אפילו לא ידעתי. אבל יש כאלו שידעו בשבילי, אני זוכרת. היא הייתה איתי בכיתה. כיתה ד'. היא הייתה די חדשה בבית הספר וגם אני. אני לא זוכרת איך ההכרות בינינו התחילה אבל היא הייתה גרה בבלוק לידי. היינו מבלות הרבה בבית שלי ובבית שלה. היינו מדברות על דברים. היא הייתה מציירת לי ציורים. היינו מדברות על בנים ועושות צמות. הייתי מחכה כל רגע פנוי כדי לבלות איתה והרגשתי חוסר ביטחון כשהרגשתי שאין לה עניין דומה בי. היא הייתה ועד היום אחת הנשים היפות שהכרתי. כיום אנחנו לא בקשר והיא כבר נשואה+.
והייתה פעם אחת. אני לא זוכרת בת כמה הייתי. נראה לי שהייתי בכיתה ו'. היינו אצלי בבית ובחדר. זה היה אחרי בית ספר אם אני לא טועה, לא היה אף אחד בחדר. נכנסנו וסגרנו את הדלת. אז היא שאלה אותי אם אני יודעת מה זה לאונן. שמעתי על זה בזמנו ולא ידעתי מה זה אומר.היא הבטיחה שתסביר ותראה. היא התקרבה לכיוון השפיץ של המיטה שלי (לא הורידה את התחתונים יש לציין) והתחככה בשפיץ של המיטה בקצב מסויים. באותו רגע אני זוכרת שחשבתי שהיא משוגעת אבל היא הציעה לי לנסות גם וניסיתי וזה הרגיש די נחמד אבל מוזר ועוד לידה! אחרי זה הפסקנו ולא דיברנו על זה שוב מעולם. אולי היא הדחיקה. אני לא באמת יודעת. אני זוכרת שבחטיבת הביניים בערך התפצלנו כשהיא הכירה חברות חדשות וזנחה אותי ומסיבה כלשהי לא רצתה קשר איתי. הנחתי לזה להיות וכשהיינו נפגשות היינו אומרות שלום וממשיכות. הייתי תמיד מסתכלת בה בהערצה מסויימת. אהבתי אותה מאוד ורציתי שתהיה קרובה אלי, קינאתי כשהיא הייתה הולכת לחברות אחרות. היא הייתה יפה כזאת וכולם רצו להיות היא ואיתה. במקום כלשהו גם אני רציתי להיות היא ואולי זה מה שבאמת הרגשתי ואולי אולי זאת הייתה אהבה.

לפני זמן מה שמעתי את השיר של ריהאנה. אני חושבת שהוא חדש ולמרות שאני לא שומעת את המוזיקה הזאת, משהו בו ובקליפ קרץ לי. הרגשתי שהוא מדבר אלי. היומיים האחרונים היו כמו הזייה שלא נגמרת. זה התחיל מזה שחיכיתי לאות חיים ממנה וזה הגיע מהמקום הכי פחות צפוי מה שגרר דרמה קטנה אבל אני רגילה. החיים שלי הם כל כך בלתי רגילים ובימים האחרונים אני מוצפת. זה לא היה קל ואני עדיין לא מצליחה להבין, אבל כל כך קשה לי לא לאהוב אותה. "אוהבת אותך" כך אמרה. אמרה? אני לא יודעת אבל ככה הבנתי ואכן אני מבינה יותר ממה שנאמר לי. זה מקל ועם זאת לא פחות קשה. אני רוצה את המסוגלת להשאיר אותה בחיים שלי מבלי ריגושי יתר ובלי מסקנות שווא. רק אני והיא ממקום אחר, בריא ונקי יותר. שם אנחנו עכשיו. אבל גם בשיחה שהייתה נרגשת כל כך וגם אחרי שנרגעו הרוחות עדיין צרב לי בגרון. עקב אכילס כבר אמרתי? אישה חשובה בחיי אמרה לי שאני צריכה להניח לעבר להיות מאחוריי ואני חושבת שהיא צודקת וכששאלתי אותה מדוע היא לא עושה כך היא אמרה העבר הוא ההווה שלי. אז מדוע אני לא מצליחה להפוך עבר להווה טוב יותר מבלי לפגוע בעצמי ובאחרים. מבלי לאבד כל כך הרבה מעצמי. אני צריכה למצוא את הדרך להתמודד עם הדברים בצורה חכמה ונכונה יותר. לפני וכאשר אני נכנסת לקשר. להיות מוכנה למה שיגיע גם אם איפגע בסוף, כמו שייעצתי לה. צריך לקחת את זה בחשבון לצערי העולם שלנו נעשה כל כך קר ואינטרסנטי שכמו שאדם אמר לי היום: פעם אם היינו נפרדים היינו עומדים נבוכים אחד מול השנייה ומרגישים חרא אבל אומרים את האמת והיום שולחים הודעה של "יאללה ביי". וזהו. במילא לכל אדם יש תחליף נכון? לא לי. לא לאהבות שלי לא לאוצרות שלי. אני שמחה וגאה להגיד שאני מרגישה מיושנת ואמנם אני מעט רגשנית ודרמטית אבל אני כנה וטוטאלית ובעיקר רומנטית. היום חידשתי קשר שבמשך חודשיים העמדתי פנים שלא אכפת לי שהוא נגמר. היום היה לי את האומץ לבוא ולדבר על זה. לפעמים זה כל מה שצריך ולפעמים זה לוקח זמן. אבל זה צריך לקרות.אני בטוחה שאת יודעת שאת חשובה גם לי וגם אם לא, גם במקום שלי בעבר וכיום לא מאמינה שהשקעתי כל כך הרבה אנרגיות בקשר עם מישהו אפילו לא עם הוריי. אני לא מתחרטת על זה גם אם תיעלמי שוב מחר, בסופו של דבר הבנתי היום שזה צריך לקרות וזה נכון שזה קורה ולא משנה כמה אנחנו מתרחקות אחת מהשנייה, אנחנו תמיד מוצאות את הדרך חזרה. אם אני אכעס עליך אל תיעלבי או תיפגעי זה רק אומר שאכפת לי ושאת חשובה גם אם את לא תמיד מרגישה מה שאת היית רוצה להרגיש.

אני לא אוהבת שהתוכניות משתבשות אבל אין מה לעשות זו הדרך כרגע ובה אני אצעד בצורה בטוחה. זה גם מקל מבחינה כלשהי כיוון שאני לא יכולה לאפשר לכל התוכניות להתקיים בבת אחת. מהרבה סיבות שכרגע אשמור אותן לעצמי.
יש לי הרבה מחשבות בזמן האחרון עלי ועל אחרים, על העבר ועל העתיד ואיך אני יכולה לשפר את עצמי.
אני יודעת שהם עסוקים ואני לא מוצאת זמן לחלוק איתם אבל דווקא כשאנחנו מגיעים לשיחה חשובה פתאום משהו קורה או שאין זמן או שהם שכחו או שהם לא שם. זה לא תמיד היה ככה. אני לא מאשימה אותם חס ושלום אבל לפעמים אני מרגישה שמתוך כל זה יש רק אחדים שאני יכולה לחלוק איתם את זה. מלבד כמה כאלה שאני מצטערת שעשיתי כן וגם מתוך בלבול רגעי ולא החלטה שלמה.
יכול להיות שזה שוב עניין של תקופות כמו שהלשעבר אמר לי במסיבה. זה לא מסלול ישר. אולי זה לא משהו שאני מצליחה להביא לעצמי וזה די מוזר כי אני מכירה את עצמי שנים בתור החלטית ועקשנית ומצד שני אולי זה מה שהפיל אותי. יש לי בעיה שכשאני אוהבת אני טוטאלית.
אני לא אוהבת את זה בעצמי. לפעמים על גבול האובססיה אבל לרוב היא בראש אז אין פגיעה של ממש,לפחות לא באחרים. בעבר היא התבטאה בעיקר ברצון להיות בקשר כל הזמן כל היום. עכשיו אני רק רוצה שיניחו לי. בשביל מה יש את העולם הוירטואלי שהתפתח כל כך במשך בשנים. אבל אף פעם זה לא היווה תחליף לקשר אנושי בשום מובן. אני אוהבת מגע, אני אוהבת קול . אני אוהבת להרגיש, יותר מדי לפעמים. לפעמים זה אכן יותר מדי בשבילי. לא משהו שיהיה קל להסביר לסביבה שלי בשום מובן. דוגמה מובהקת לזה היא שכשאני הולכת למסיבה אני אוהבת לרקוד לבד. אני אוהבת לרקוד בכלל. אבל קשה לי כשנצמדים אלי מדי גם אם זה אחד מהאנשים שאני הכי אוהבת, בן/בת זוג. אני פשוט לא מסוגלת. מרגישה כאילו פולשים למרחב הפרטי שלי ואני מסתגרת. במקומות אחרים למשל במיטה אני אוהבת הרבה מגע נעים אבל גם כואב, בכל זאת אני מחשיבה את עצמי כנשלטת. אבל גם במיטה אני מרגישה לפעמים שאחרי הסשן/אקט אני צריכה את המרחב שלי. אם אני גומרת אז במיוחד.
פה למשל אני יכולה להזדהות עם גברים רבים שאמרו לי שאחרי שהם גומרים הם צריכים כמה דקות כדי להירגע. כך גם אני. לא לגעת, לא ללטף. אני צריכה מרחק נשימה. אבל איך אני מסבירה את זה מבלי לפגוע באדם שאני אוהבת.
אני משתדלת להגיד ולשתף לגבי מה שאני מרגישה ועדיין זה לא תמיד קל לי ללכת להגיד לחברים כי הכנות יתר שלי לעיתים פוגעת ומצד שני קשה לי להסתיר את האמת לזמן ארוך גג כמה שעות ספורות אלא אם בחרתי להציג את זה בצורות אחרות כגון התעלמות שמבחינתי זה אומר שאני לא מכבדת את האדם בכלל, אפילו לא כדי לנהל שיחת חולין.
לפני שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה הוא היה אמור להיות על משהו אחר אבל אני חושבת שהנושא כל כך מצוץ שאניח לו להיות. ואמשיך.