Trees and Stones

אולי היא צודקת וזה לא בריא למצוא את עצמי קוראת שוב את הדברים שלה. הם שם ואני לא יכולה להימנע מהם. היא במרחק קליק שמאלי בעכבר ואני עדיין לא מסוגלת ונשבעתי לעצמי שאם היא החליטה שוב להוציא אותי, אני לא אחפור את דרכי חזרה לשם. כי נמאס לי .רציתי אותה בחיי ולא בגלל שאני רוצה או צריכה את תשומת הלב ממנה, בגלל שהיה אכפת לי באמת. היא הייתה חברה ודרכינו נפרדו אינספור פעמים בעבר ודרכינו לא השיקו, לדבריה.עכשיו כמו אז הכל נראה לי הבל הבלים. אם אינך רוצה אותי בחיים שלך אז תגידי וזה כל מה שביקשתי אז וגם היום. אבל אל תעלמי לי לימים ושבועות, לעיתים גם חודשים. ואז תחזרי כאילו כלום לא קרה רק עם סיפורים חדשים. זה לא חברה בעיניי, זו לא קירבה. חברים לא חסר לי גם הקרובים ביניהם ואת היית שם בעבר. ככה לפחות רציתי לחשוב. עכשיו את דיברת על חידוש קשר או סוג של. עם תגובות חד צדדיות זה נראה לי קצת לא אפקטיבי. אבל החלטתי אחרי שאמרתי לך כבר את האמת בפרצוף ואני לא משלה אותך. אם את רוצה להיות חברה, את מוזמנת ואם לא, תהיי ברוכה בדרכך הלאה. אני לא אוספת חברים לשעת צורך למרות שההיסטוריה שלי תעיד שהיו פעמים שזה יכול היה להיות יעיל. אני מעדיפה שלא. נמאס לי "לחכות" שתשלחי לי הודעה או שתתני לי יחס ותרשמי לי מילה טובה. שיהיה לך אכפת שאני חיה בכלל. היה לי טוב עד עכשיו וזה היה קל יותר כשלא היית בסביבה ועכשיו כשחזרת אני מרגישה בעל כורחי נשאבת אחורה לתוך הסיפור שלא נגמר שלי ושלך. אני לא מבינה למה יש צורך בכל כך הרבה דרמות הרי מה שהיה נגמר כבר לפני שנה ועכשיו שתינו בדרך חדשה אז למה אני מרגישה שוב כאילו שום דבר לא השתנה.
אין לי הרבה מעבר להגיד. אמרתי כבר הכל. אני משלימה עם מה שקיים ואם תפני אליי כנראה שאכתוב לך דבר מה אבל יותר מזה, אני לא רואה באמת סיבה.
מיציתי.

לכל אחד יש דבר מסויים שהוא מבחינתו העקב האכילס זה יכול להיות סיטואציה, מקום,מילה או אדם. אצלי זאת היא. אני בטוחה שאני לא היחידה שמרגישה ככה. אבל בשבילי זה שונה. הפעם האחרונה שנשברתי הייתה בערך לפני שנה. נלחמתי בשארית כוחותיי על טיפת תשומת לב ואהבה. המילים אמרו אהבה והלב אמר אחרת. עד היום זה זה לא קל. יום לפני יום האהבה אני חוזרת וקוראת ומרגישה כל כך לא שייכת אולי לא שווה. אני יודעת לא לצפות שזה ישתנה. זה לא עושה את זה פחות כואב. רגע אחד היא מתקרבת ובשנייה אחרת היא מתרחקת. טוענת שאני לא מבינה ולא מכירה. אבל חשה הזדהות עם כל מה שחוויתי ומה שאני מרגישה אבל כל פעם מחדש מרחיקה.
היה קל יותר להגיב למה שהיא רשמה אבל אני מרגישה איכשהו פחות שווה בשבילה. אולי בגלל שאני בחורה. היא יכולה להגיד שוב ושוב שאין קשר בין הדברים. אבל אני מרגישה שזה כך. זה כל כך נוח לחשוב כשזה גברים ולהאשים את הכל בגן האגו שלהם או בזה שככל שהם מתרחקים כך רוצים אותם יותר. גורמים להם להתאהב ונעלמים לתוך החשכה. אז מה את היום? לפעמים אני רוצה לשאול את זה. מה זה משנה? את במילא לא עונה לי. וכשעוברים חודשים ואת כבר נעלמת מהתודעה את צצה כמו מתוך חלום או סיוט בדיוק כשאני מחכה לחזור למציאות שלי ועוד לפני שאני מספיקה לעכל את חוזרת לשם. דמיינתי אותך?
אני חושבת שאחד מהדברים שהיו הכי קשים לי לא היה שלא החזרת לי אהבה דווקא כאשר איבדתי את אחד האנשים שהיו הכי קרובים אלי. כמו שהיא אומרת שמרגישים כשרע לי וכשטוב לי ולצערי במקרה הזה לוקחים את זה על עצמם. מצחיק שאמרת שאת מזדהה עם מה שעברתי/עוברת במערכות יחסים ובכלל וחשבתי באותו רגע שאת באמת קלטת אותי זה נכון לחלק מהדברים אבל פתאום התחוור לי שנראה שאת מכירה יותר את מה שבחרת להכיר בי. פלא שסבלת? כשאני חושבת זה פתאום קשה שוב. אני מרגישה את זה מציק לי בגרון ורוצה לבכות את עצמו החוצה. אבל אני אחרי זה. הרבה אחרי זה ולמרות זאת כל כך קל להרגיש את הכאב הזה כל פעם מחדש.
אני חושבת שאני כבר מעדיפה שתרחיקי אותי שוב מחייך מאשר שתבואי ותיעלמי באותה מידה שהגעת. אני עדיין אוהבת אותך ואני תמיד יאהב ואולי את מרגישה כמוני. אבל כרגע אם תגידי אפילו שכן אני אדע שזה כדי לרצות אותי, כדי שלא אתעצב.
אני יודעת שאת לא מתכוונת לזה ואת מאשימה את עצמך לא פעם כשאת פוגעת לאו דווקא בי. זה לא תמיד נמנע או מכוון אבל במקום לנתח את זה שוב ושוב. תהיי כנה עם עצמך שתבחרי ועם אחרים. אני כנראה אישאר פה. אני יודעת שאת לא קוראת את זה. זה פשוט קל יותר להוציא את זה מאשר להגיב לך לדבריך, אני חושבת שזה שלב שכבר מיציתי אותו והמכתבים יעידו כך. מה עכשיו? מי יודע. מחכה לה. מי יודע מה יביא מחר... אני בטח לא יודעת. מקווה שאת שלמה יותר עכשיו.

חמישי האחרון שינה הרבה בתודעה שלי אבל כבר הרבה זמן שזה ככה רק רציתי להרגיש את השינוי האמיתי בתוכי ואני חושבת שקיבלתי הוכחות. בסופ"ש האחרון הרגשתי קצת שונה. טובה יותר, מחושבת וחזקה. ברגע מסויים הרגשתי שיש השפעה גם על הסביבה שלי. פתאום נעשיתי מובנת יותר ואנשים שניסו לפגוע באו וחזרו בהם והיו כאלה שקיבלו "כגמולם". אני מקווה שזה לא זמני. לפחות לא מבחינת ההרגשה האישית. שמתי לב גם לתופעה מעניינת. חשבתי בגילי שזה באמת המטרה של אנשים רבים למצוא את הזוגיות שנכונה להם ולהתמסד והופתעתי לגלות שאלה שנשבעו שיש להם את הקשר הנצחי הזה והמבט המזוגג בעיניים, הם למעשה אלה שעכשיו חושבים שעשו טעות.
מעניין אותי לגלות איך אנשים משתנים לאורך זמן וזה לא חייב להיות זמן ארוך. אפילו שבוע או שבועיים. במקרה הספציפי הזה- שנתיים.
נכון אני לא מאמינה בשינוי של ממש, 180 מעלות. תמיד יש את קווי האופי שנשארים אבל אנשים לפעמים משנים גישה לגבי החיים שלהם וצומחים ומתפתחים. בעיניי זה יפה. אני חושבת שהיא השתנתה הרבה ועדיין לפעמים אני מרגישה שבקשר אליה כל כך קשה לי להיות אובייקטיבית. אני רוצה את היכולת שזה לא יפריע לי שהיא מחוברת ולא שולחת הודעה או מבטיחה לחזור ונעלמת לשעות וימים. אני רוצה להפסיק להתגעגע אליה ושלא תהיה את ההשפעה הזאת שלה עלי הרי אני יודעת בתוך תוכי שאנחנו לעולם לא נהיה ביחד. אז למה זה קשה כל כך לוותר?

הוא אומר שיש לי הרבה כוחות שאני לא מכירה בהם כי אני כל הזמן מרוכזת במה ששלילי בי. ניסיתי להיזכר מאיפה התחלתי. לקחתי את הספר ושמתי אותו על ירכיי פתחתי ולגמתי אותו מילה אחר מילה. אז הבנתי, אני לא לבד. הכוח שלי עדיין שם טמון בתוך תוכי ואני רק צריכה למצוא את המפתח המתאים. הייתי צריכה להרגיש את עצמי היום, לדעת שיש לי עדיין את החשק להתמסר לזה, לרגע, לרוגע. הצלחתי וזה היה מספק. נתתי לעצמי להבין ולקבל וכל בזבוז האנרגיות הזה לא שווה כלל. אני צריכה להניח לדברים להיות. כי רק שזה יקרה הם יסתדרו.
זה מצחיק איך שתמיד נוח לי וכיף לתת עצות לאנשים, עצות שאני מאמינה בהן בכל לבי ואני לא מצליחה לפעול על פיהן אף לא פעם אחת.
אני נושמת עמוק לתוכי ובמקלחת מנקה כל איבר ואיבר מקפידה שיהיה טהור כדי שאוכל להירגע ולהתחיל מחדש. מגיעה לי התחלה חדשה, טובה יותר. עם כל הכוח הזה שטוענים שיש לי שיכול לשנות ולעשות לי טוב יותר שיכול לחגוג את יופיו וחוזקו של הקול.
אין דבר יותר חזק מהקול והמילים בצבעים שונים ותמונות. מרחיקה את האנרגיות השליליות. אבל זוכרת, תמיד את פרצופו של זה.

היא חזרה שוב לחיי אבל מיהרתי להתלהב מהעניין ושכחתי קצת את העבר המשותף שלנו. היא אמרה לי הרבה דברים שלא חשבתי עליהם, דברים שגרמו לי לחשוב על עצמי ועל ההתנהלות שלי במערכות יחסים. היא צודקת. השיחה הסתכמה בזה שאני שווה את זה ואני צריכה קצת יותר ביטחון עצמי כי אין שום סיבה שלא יהיה לי. כך אמרה ונעלמה לה שוב בין המילים עד הפעם הבאה. זה הזכיר לי את השיחות והמכתבים אז פתחתי אותם שוב אחד אחרי השני וזה הכאיב אז בכיתי קצת. אני מקווה שמילותיי לא הכאיבו לאחרת שניסיתי לעזור לה להבין את החוויה כדי לעבור את המצוקה שלה עצמה. הפלתי את שתינו. אבל אני כבר לא באותו מקום גם היא לא. אבל כיף להיזכר ברגעים הטובים שהיו.

בימים האחרונים היה לי הספק לא רע בכל מה שקשור במפגשים חברתיים ואני שמחה כי למרות הקשיים שאני חווה, יש לי אנשים סביבי שגורמים לי להרגשה טובה. אפילו בים הספקתי לטבול קצת אבל ממש קצת. המשמעות יותר חשובה.
ולגביו? טוב זה כבר סיפור בפני עצמו. חורה לי, אני מרגישה לא אשמה ולא צריך להיות לי כבר אכפת. עבר זמן רב מאז. אבל בתוך כל משחק תשומת הלב הזה אני נפגעת ולו רק בגלל שרבים נוטים לחשוב שהאשמה היא בי או מעוות מציאות. אני לא רוצה לאבד חברים ככה ואולי הם לא חברים בכלל. אני לא רואה שיש לאנשים סיבה להתערב מלבד חבריי אותם אני משתפת באשר על לבי. ואתה שעושה את פרצוף הפוקר שלך כדי לשכנע כמה אתה מסכן ורגע אולי אני בעצם פגעתי בך בלי להסביר זורק את שמי ברבים רק בשביל התגובה? רוצה תגובה? כי יש לי אבל כרגע לא שווה שאני בכלל אתן לך אותה. לא מגיע לך.אם אתה באמת רוצה יחס אמיתי וכנה ממני או בכלל תתחיל בלעשות את הדברים נכון במקום לסחוט ממני תגובה בכח.

יש הרבה דברים לחשוב עליהם כרגע ולעשות ויש פחד לעשות. מדוייק יותר יהיה להגיד שיש פחד להתחיל לעשות. לקרוא לזה בשם ולהזיז את עצמי קדימה כי אז מה? ואני מודה שאני כנראה צריכה עזרה ואני לא יודעת מי באמת יוכל לעזור לי כי רק אני יכולה באמת לגרום לכך שזה יזוז. עדיין קצת הפחד טובע בי. אני לא אוהבת להיות בלבד הזה אבל אני לא רוצה ביחד. אני רוצה סקס טוב שיוציא ממני צרחה אבל אני צריכה גם את הרוך והחיבוק המלטף ומדגדג מעט באוזן. אני צריכה את כל זה וכרגע אני לא רוצה מזה כלום.

הדברים לא מסתדרים כפי שציפיתי והמאבקים מעכשיו הולכים להיות תכופים וקשים יותר אם אני רוצה להשיג את המטרות שלי ואם אני רוצה להמשיך לחיות בלי החששות היומיומיות. לפעמים זה קשה לי כל כך שאני נעה בין ההרס העצמי והדיכאון לבין התרוממות רוח. אין לי אמצע אין לי שיגרה וכשיש לי את השיגרה הזאת אני מחפשת עוד דרמה שתספק את הרצון הקיומי שלי.
ונמאס לי מעצמי. אני מחפשת מוצא ובכל פעם שיש קצת אור הוא כבה עוד לפני שמספיק ליצור ניצוץ בעגמומיות הזאת שלי.
חלומות מתישים בימים האחרונים, מבלבלים את נפשי. ואתה ושליחיך. הלא די בכך שפגעת בצורה הוירטואלית שפגעת? אתה משסה בי את הרוטוויילרים שלך ואחרי כמעט חודש דממה אתה באמת שואל אם יש לי כוונה לדבר איתך? דווקא עכשיו כשאני ממשיכה. ובצורה הזאת?
לא מגיע לי יותר מזה?! כנראה שאתה בטוח לעצמך שלא וזה ברור שכולם חיילים במשחק היפה שלך ואם לא אז הם בחוץ משוטטים במרחב כרוחות רפאים. לא אני. הייתי לפניך ואהיה גם אחריך. אתה יכול להמשיך ותן גם לי כאילו לא הכרנו מעולם ולא היינו חברים כלל.
פרץ עז של נוסטלגיה הציף אותי אחרי שחבר טוב נחלץ לעזרתי לגבי צרה אחרת והזכיר לי קצת מהדמעות שנקוו בעיניי זמן לא רב לפני שהגעת. הבטתי בתמונות שלי איתו וניסיתי להיזכר מה היה לפני שהכל קרס ומה הסיבות שעכשיו אנחנו לא מחליפים מילה. זה הצחיק אותי שדווקא בתמונות זה תמיד נראה כמו אותו הרגע הקסום שזה צולם בו יפים וצוחקים ביחד מחובקים, מתנשקים אולי אפילו וברגע אחד הכל מתמוטט ולא קיים כאילו מעולם לא החלפנו נוזלים וישנו ביחד באותה מיטה, כאילו מעולם לא היית בתוכי וחלקנו ביחד את אותה התשוקה.
הכל וכאילו כלום. עכשיו כבר לא אכפת ואני לא ממהרת לקשר אחר. הצעות לא חסר אבל כיף לי לבד וזה נוח עכשיו ואולי בעוד שבוע או שניים אני כבר ארגיש שזה חסר לי וגם אז אולי אמצא לי תחליף ללילה אחד. ככה שיהיה בינתיים עד שאהיה מוכנה שוב להתמסר באמת. את כל כולי לתת. יש דברים חשובים עכשיו לעשות ולסיים אני אתרכז בהם ובי ואולי מדי פעם אסתכל לאחור ואיזכר בחיוך איך היה באותן תמונות.

אני לא מאמינה במקריות. אני לא יודעת למה אבל לפעמים אני מרגישה שהדברים מתוכננים מראש ואנחנו נופלים לתוכם בלי באמת להחליט את הדרך שנטוותה עבורנו. זה לא אומר שאין לנו החלטה בכלל לגבי מהלך חיינו. אני כן מאמינה ביכולת של שינוי מסלול אבל ישנם דברים שנקבעו מראש ומובילים אותנו למקום שנקבע לנו מראש. זה קצת מבולבל. אני יודעת. לי זה תמיד מבולבל. אני שואלת את עצמי המון שאלות בעניין אבל אני מאמינה באמת שיש משהו ששומר אותי בתוך מסלול כי לפעמים אני מרגישה שיש לי מזל יותר משכל. משפט מצחיק שאומרים ואני לא חושבת שאני טיפשה אבל ההחלטות התמימות שאני עושה היו פוגעות בי הרבה יותר אם לא היו משגיחים עלי.
לפני כמה ימים ראיתי אותה שוב אחרי תקופה לא קצרה שלא דיברנו וזה החזיר לי הרבה מהעבר. הרגשתי פתאום שם. בין היתר המחשבות והחוויות המצלקות שחוויתי אבל גם האהבה הגדולה. ופתאום אחרי תקופה כל כך ארוכה היא עומדת מולי בהפתעה גמורה והמילים פשוט נעתקו מפי. אחרי מספר דקות כבר הצלחתי לנשום ולדבר ועדיין נותר בי הפחד להיקשר אליה שוב. להיפגע שוב בתמימותי. מאסתי בכך אבל החלטתי שהפעם אני אשים את לבי בידיי ואשקול לפני שאהיה מוכנה לתת לאדם אחר.
אני ממשיכה אבל אני מנסה להיות בקצב שלי. אני לא מוכנה לבזבז יותר אנרגיות במחשבות על האדם הזה שאת הכבוד המינימלי הוא לא נתן לי ועדיין רומס אותו במתכוון או שלא. אצלי כבוד זה חוק זהב ואם לא מכבדים אותי, אני לא מכבדת. אחד הדברים שאני מעריכה בעצמי זו רמת הכנות ואני לא מסוגלת לחייך או לזייף רגשות ולכן אם אני לא מעריכה אדם, המסר יועבר לו בדרך כלשהי בלי הרבה עיכובים.
אתמול נתקלתי באדם שכבר שנים הספקתי לשכוח. הפנים שלו החזירו אותי לעבר ואני חושבת שהפנים שלי גרמו לו להבין שלא שכחתי למרות שאני לא בטוחה שהוא זוכר. אני אמנם אינני זוכרת לפרטי פרטים את שקרה ביננו אבל אני בטוחה בהרגשה שזה נתן לי. מוזר שפגשתי בו ככה במקרה. ואולי זה לא מוזר בכלל. אני יודעת שהעולם קטן ועגול וכך גם המדינה שלנו אבל לפגוש בפתאומיות באדם שהיווה משמעות כלשהי בעברך זה באמת משונה בשבילי. לאו דווקא בגלל ההפתעה כמו האדם הספציפי או מה שהוא מסמל עבורי בתקופה זו בחיי. ישנה אפשרות שזה בא ללמד אותי שיעור כלשהו על עצמי או על חיי ואולי אחרי הכל זה באמת רק מקרי.

מנסה בכל כוחי להוציא אותך מהראש שלי בכל מובן החל מהשם ועד לפינה שבה אתה מניח את ראשך. נמאס לי לבזבז על זה אנרגיות ומחשבה ויש שאומרים שזה האגו שנפגע ויש שאומרים שזה ענייני הלב. אז דרושה איתו שיחה כי נמאס לי להתעניין ונמאס לי לבכות עליך למרות שדמעותיי כבר יבשו מזמן.
ניסיתי להמשיך ולא כי זה היה קל ולא כי חיפשתי תחליף כי אני רוצה בשביל עצמי לשים את זה מאחוריי אבל הלב שלי דורש אחרת. צפה בזכרונות ומחשבות והטריגר הקטן הזה מפיל אותי. אז חשבתי בהתחלה שאני אוכל לתקן וזה ידרוש כמובן הקרבה מצד שנינו ובעיקר ממך אבל זה אפשרי והזמן הוכיח לי אחרת ולא רק בגלל שהוא ממשיך בלי עצור אלא גם בגלל שעם הזמן אני רואה עם מה התמודדתי באמת וכואב לי שנתתי לעצמי ליפול ברשת הזאת. אני רואה את עצמי כאישה איטיליגנטית שלא נותנת לרוחה להישבר מאכזבות ואולי גם אכזבות שלא שוות את הדמעה בעין שמאל ועם זאת אני מתעסקת בעניינים בלי סוף.
זה היה ברור כשמש ההמשך והאמת ציפיתי שזה יבוא עוד לפני והפתיע אותי שזה בא רק בשלב מאוחר יותר. אני שאלתי אותך על זה אינספור פעמים כי חשדתי וכי אני אישה שיודעת. האינסטינקט שצעק בי היה צריך רק תווית אבל הוא היה שם. הוא הרגיש את האמת זועקת וכעבור זמן מה ההוכחה. אני לא מכבדת אנשים שמשחקים בי או ברגשותיי ויכול להיות שהכוונה לא הייתה שם מלכתחילה או טמונה עמוק בפנים ולא נדרש הרבה זמן כדי שהיא תתפרץ החוצה בסערה. אתם מבחילים אותי מכל בחינה והמחשבה הזאת גורמת לי להקיא החוצה את כל תוכן ארוחת הערב שהייתה. בא לי לצעוק את זה בפרצוף שלכם כדי שתבינו אבל אני בטוחה שאתם מבינים ואני לא צריכה את ההשפלה הזאת כי היא לא מגיעה לי. אני אדם יותר. אתם דוחים ואני רק מקווה שתקבלו כגמולכם ואני לא אעשה דבר כדי להתערב. אני מאמינה שזה ייעשה בשבילי. וכשאמרו לי מחברינו שאני לא מגיבה בהתאם זה הצחיק והעציב אותי כאחד כי אף אחד לא חשב להפנות אצבע מאשימה כי אתה מקסים וטוב לב ומדהים. אתה פשוט בדיחה. מפריע לי קצת שאני היחידה שרואה אבל אני אמשיך ומקווה שהדברים בשבילי יסתדרו לטובה.

כשזה בראש שלי מסודר לפי מגירות וחוצצים זה קל יותר לחשוב והתרגום למילים הופך למעורפל מרגע לרגע. איך אני מרגישה עכשיו עם כל מה שקורה. אולי היה לי יותר קל אם לא היה לי אכפת או שאם היה לי פחות אכפת וזה לא משנה מה אני עושה כדי לנסות להוציא אותך מהראש שלי. זה פשוט לא עובד. ועכשיו זה כאילו אני כלואה בחדר עם כל הדברים שאני מנסה לברוח מהם ולא מצליחה. אז אני מתמודדת. כי אין ברירה וזה קשה וכל פעם מחדש זה נראה שאתה מנסה לגרום לי רע יותר ממה שאני כבר מרגישה אם לא ישירות אז דרך אחרים כי זה גורם לך הנאה. די לי במשחק הילדותי והמטונף הזה. אני מנסה כרגע לפתוח את עצמי לדרך חדשה וזה לא קל. אני מנסה להשאיר את העבר מאחוריי ולהמשיך קדימה בראש מורם אבל נראה שיש המנסים להכשיל אותי בדרכי ואולי זה רק בדמיוני. לא פעם אני נאבקת על הזכות להיות קיימת שישמעו אותי ושיאהבו אותי כי מגיע לי שהקול שלי יישמע ומגיע לי גם להיות נאהבת ואני אילחם על זה אם צריך. אבל כרגע אני מרגישה שנשאבו ממני הכוחות ואני מנסה להשאיר את ראשי מעל המים ולא לטבוע.
עכשיו מה נשאר להמשיך לחייך כדי שהחיוך ידבק בי ולא רק על שפתיי אלא גם בלבי ולקוות שיום אחד הדברים ייראו אחרת ועם הזמן גם העצבות הזאת תתמוגג ואוכל להמשיך בדרך טובה יותר. בלעדיך.

הרי זה ברור שיחשבו שאני לא בסדר ואף אחד לא מבין מה קרה. אני מקווה שאני לא המוצפת היחידה בשאלות ואני מקווה שמטרידים אותך בעניין אבל אני כבר יכולה לנחש מה אתה עונה להם ואולי אתה מעדיף לפתור את הכל במשפט אחד "צנוע" למען יראו וייראו.
למה אני נכנסת לזה בכלל, אינני יודעת. זה לא מטריד אותי יום וליל אבל אולי החסך הזה פתאום מרים את ראשו המכוער ואני צריכה להתעמת ולא בא לי. זה לא שהצעות חסרות חלקם אפילו מחבריך לכאורה.אבל אני במנוחה. אני מרגישה שאני מותשת ואין לי כח להיכנס למעגל הקסמים הזה שוב למרות הצורך הנפשי והפיזי שזועק בי.
אני כבר ציפיתי שתחזור אליה שאני אשמע את זה בשלטי חוצות ובראשי בניינים. כי הנה חזרת אליה הרי זה מה שהיא וכולם היו רוצים.
ואתה? אתה לא יודע להילחם על עצמך מה שאתה רוצה ואוהב. אבל אתה בהחלט אוהב לצאת בהצהרות כאלה.
אני לא אומרת שאני חושבת שהקשר שלנו היה אמור להצליח או נועד להיות. כשאני מורידה את הסרטים הצבעוניים היפים אני רואה את האמת והיא הייתה עכורה. ציפיתי ממך לכנות ולמצוא דרך יותר הולמת לסיים את הטרגדיה לכאורה. אני עדיין כותבת מילים ואולי אוכל להיפטר מהמחשבות ומהתמונות אם הייתי אומרת לך אותן ישירות אבל גם הדבר מוטל בספק.
יש לי כל כך הרבה מה להגיד ולכתוב וכל כך מעט זמן. אני יודעת שזה יצוף בחזרה אז אני נושמת עמוק וקדימה.
הייתה לי שיחה עם חבר והוא שאל אותי שאלה פשוטה: את בחורה חכמה ויפה וסקסית, איך את לא מצליחה למצוא חבר?
אני לא יודעת לענות על השאלה. לאחרונה הקשרים שלי היו קצרים ולא מועילים ואותם גברים התגלו כלא בטוחים בעצמם ולא יודעים מה הם רוצים מהחיים שלהם. אלו שטענו שכן למרבה הפלא או אולי שלא, איכזבו ברמות קשות.
זהו סוגרת את החלון ודורשת בחזרה את לבי וזה הזמן לפרוש כנפיים ועדיין זה לא קל כי יש את המחשבות והכעס אבל אני יודעת שאני אצליח להתגבר. אולי כי אני רגילה ואולי כי אני מבינה שהפעם זאת לא הייתי אני. למרות שחלפה במוחי לא פעם המחשבה איפה אני הצבתי את עצמי במערכת יחסים כדי להבין ולתקן בהמשך. אבל מאסתי בכך.
כל כך הרבה ואני רק רוצה למחוק ולהמשיך הלאה קצת כמו בסרט "שמש נצחית בראש צלול". ככה פשוט. לא אדע מי אתה יותר.
לעיתים אני רואה את עצמי כתמימה שנסחפת אך לא מהסוג ה"לא חושב" אלא דווקא מזה שחושב יותר מדי. תמיד האמנתי ב"אחד". בטח כולם יודעים מה זה אומר וזה חלום רטוב לאנשים רבים. האמנתי שיש אהבה אחת אמיתית וכשזה בא אז יודעים שזה זה. איך יודעים? אף פעם לא הבנתי. בימינו יש כל כך הרבה תחליפים ואם אין אהבה אחת אז תבוא אחרת. לא נורא.אבל יש את ה"זוכים" באהבה הזאת. למי מגיעה האהבה האחת הזאת? מי זוכה לאושר המדהים הזה? רק אחרים. ואני? אני סתם ברווזון מכוער נטול אהבה.