Trees and Stones

הבחילה שיש לי עכשיו, לא להאמין. רמת הגועל שמתחוללת לי בפנים. כמה זיוף ושקר באדם אחד?!? ואתה עוד מיתמם, איך אתה מעז???
הלא ידעתי. ידעתי ואמרתי שוב ושוב וזה לא היה רק בראשי. זה היה אמיתי והתכחשתי לזה. חשבתי שאני מכניסה לעצמי מחשבות שליליות שאני שוב יהרוס את הקשר רק בגלל שיצרתי לי סרטים מעוותים שלא רוצים להרפות ממני אבל טעות בידי.
אדם שפל ומזוייף ושקרן. חוסר הכנות גורם לדמי לבעבע בורידים. אני לא יכולה לסבול חוסר כנות מאדם שכל כך נלחם כדי לרכוש אמון ולשכנע כמה שהוא הדבר הבטוח האמיתי והכנה. אין יותר דוחה ממך! אל תדאג אני בחיים לא אאמין למילה אחת שתצא מפיך!
אם חשבתי לרגע שאתן לך את ההזדמנות לפחות להתנצל כדי שנוכל להיות בקשר אז עכשיו זה כבר די אבוד מבחינתי. אתה עלוב ואפס.
אני לא אוהבת לקלל אבל אני חייבת לשחרר את כל הכעס העצור הזה בגלל שאתה כזה חרא אגואיסט.
אתה שקוף וזה בסדר אני לא אתן רק לך את הקרדיט כי אתה לא היחידי. אז כן זה קצת משפיל ומתסכל אבל אני לא אתן לך את התענוג הזה לראות אותי סובלת. לא מגיע לי כמו שלא מגיעות לך המילים האלה. אני מקווה שתקבל את מה שמגיע לך. זה הכל.

נ.ב. תודה שפטרת אותי מהיום הולדת שלך וחסכת לי מאמץ במציאת מתנה

חמים ונעים בחוץ, בפינות ובעיגולים. התמלאתי לרגע בצמרמורת משתקת לדברי אותו אדם. איך יכולתי להיות עיוורת כל כך למציאות? זה כל כך לא מתאים לי לשים את האמון שלי בעיניים עצומות באדם. מעניין מדוע זה קרה הפעם. אני מפחדת שמשהו בי נשבר ויקח לי זמן רב לבנות אמון במערכת יחסים חדשה.

היו כל כך הרבה דברים שהתרוצצו לי בראש בימים האחרונים המפליא ביותר שחשבת שאם פתאום תגיד לישלום אז הכל ייעלם או שאני אהפוך לנימוסית אהיה נחמדה ואחייך כאילו כלום לא קרה? מבחיל. ההנחה הפשוטה הזאת ששניה אחרי שנפרדים אפשר להמשיך כאילו מעולם לא היה ואין רגשות. הקלות הזאת פשוט מוציאה אותי מדעתי לפעמים. מצד שני איך אתה יכול להרוס את התדמית שכל כך השקעת והתמדת לבנות. לא חבל?

אני המשכתי לפחות ניסיתי או מנסה. חברים. היא... והוא. אבל לרגע כשהוא חיבק אותי חשבתי שזה אתה, קיוויתי שזה אתה. אחרי כמויות לא מעטות של אלכוהול ואפילו ניסיון כושל להתחיל עם בחור הבנתי שזה לא אני. זה לא ירפא את הפצע. אז אני אתן לעצמי להחלים ואשמור על אופטימיות כי כזאת אני עכשיו וככה טוב לי. עכשיו טוב לי. אולי סתם בא לי להרגיש קצת נאהבת כרגע.

להשכרה: לב מודל XX' במצב טוב ושמיש. קצת שרוט אבל עם כוונות טובות. עבר לא מעט קילומטראז' אבל עדיין זז כשצריך.
האמת שאני מרגישה קצת מרוקנת והפעם אני אנוח לי קצת אז אני לא מעוניינת בהצעות לפחות בינתיים.

אני בדר"כ לא מפרסמת לינקים אבל אחרי ששמעתי את השיר זה הרגיש לי מתאים. שיר מדהים וסרט מדהים לא פחות. מומלץ!

עברו שלושה ימים. המחשבות עדיין לא מרפות. אבל כל שיחה עם חבריי רק תורמת למצב הכללי שלי ועל כך אני מודה. מודה שבורכתי באנשים נפלאים ורגישים כל כך שאפשר להישען עליהם כשצריך. כמה מחברותיי הציעו לי מפגש על גלידה/אלכוהול וסירבתי. סירבתי ליפול לתוך התהום הזאת שאני כל כך משוועת להתנתק ממנה. כל שיחה וכל מילה עוזרת לי להתרומם. השיחה אתמול עם כמה ממכריי הבהירה לי את אשר בחרתי להתעלם ממנו. לפעמים הטוטאליות שלי מובילה אותי לבורות שאני לא מצליחה לצאת מהם. אני מסדרת לי את הכל לתוך רשימה או תמונה כדי שאני אבין סופסוף את מה שבחרתי להתעלם ממנו עד כה. אבל אין לטעות עדיין יש בי געגועים אליך ותקווה שכל מה שקרה היה סתם חלום רע אבל האכזבה הקשה מונעת ממני לחיות באשליה כזאת. הדמות שלך מתערפלת ברקע ואני תוהה איך אדם שכל כך אהוב על חבריו וסביבתו יכול לנהוג בחוסר חשיבות מזעזע כלפי בת זוגו (לשעבר). כבר הייתי בעצמי עדה למקרים ושמעתי על לא מעט בהם הפרידה היתה כל כך קשה אבל תמיד האמנתי שזה דבר שאפשר להימנע ממנו. הדברים יכולים להיגמר אחרת בצורה מתונה ומקובלת ולא בשאלה שחוזרת: "את בטוחה שכדאי שנישאר ביחד?". השארת אותי המומה ונטולת מילים. פלא שניסיתי לברוח מהשיחה הוירטואלית כל כך מהר כמו בעינוי סיני כשהמענה שואל את המעונה: "אתה בטוח שכואב לך עכשיו? ועכשיו? לא? כנראה לא עשיתי את זה מספיק טוב"
אולי חיכית לראות את הגופה שלי מוטלת שותתת דם לפני שתלך. אבל לא לפני שיובהר לי כמה אתה לא בטוח, כמה אתה לא רוצה. "אולי ניקח הפסקה או שניפרד". נמאס לי קצת ללעוס את זה. לא טעים לי. אבל יש כל כך הרבה דברים שמתרוצצים לי בראש סימני שאלה ותהיות. אולי עדיף להפסיק להתעסק בזה. אני חושבת שהיא ניסתה להזהיר אותי מפניך, דודה שלי ז"ל. היא באה אלי בחלום אבל הייתי כל כך מופתעת שלא הצלחתי להקשיב למילה. ואתה? הרי מה זה חשוב כרגע לתת לי לתמוך ולעזור ולחבק. עדיף לצעוק ולהשתגע ועל מה? על כסף? זה באמת שווה את זה? יש כל כך הרבה דברים קשים בחיים. כל כך לא נעים לי מזה אבל אני אלמד להשתפר ולהתחזק ולהיות אדם יותר טוב. אבל עכשיו אני מרגישה קצת אימפוטנטית. גם זה יעבור.

אני חושבת שדילגתי ואני אדלג על כל שאר השלבים. אני לא יודעת אם אתה קורא את זה והאמת לא אכפת לי אם כן.
נאמר לי שלאחרונה הרבה זוגות נפרדים ואומרים שאולי זה החום הבלתי נסבל שגורם לאנשים להגיד שנמאס להם. אולי באמת אולי. אני לא באמת חושבת ככה. אחת החברות אמרה לי תכתבי לו מכתב. תילחמי. ואני שואלת את עצמי בכובד ראש על מה להילחם כשלא היה לך אפילו את האומץ להגיד לי בקולך את אותם מילים כשברחת לתוך העולם הוירטואלי ושכולם בטוחים שאתה כזה מסכן וקדוש ותמים ואיזה יופי שאתה עושה מה שאתה רוצה לעשות. אתמול אני רק התייפחתי מתוך צער וכאב לי בדמעות על כל מילה שאי פעם אמרת לי. אמרו לי לא לברוח ולהיות בוגרת וקשוחה. אני לא "קשוחה", זה לא באופי שלי לא בהתנהגות שלי ולא מה שאני צריכה. אני כן אדם בוגר אבל אני מוצאת דרך אחרת למילים שלי. אני מודה שעשיתי טעויות ולא קדושה אבל גם לא קדשה. לא כמו ששפכת את דמי על הלוח לכולם לצפות ולהפנים את אותן מילים שניסיתי בכל כוחי להוציא אותם ממך וסירבת. בחרת להתעלם ולהמשיך. להתנהג כאילו אני כבר לא שווה ולא אכפת לך יותר אבל חס ושלום אתה "לא שונא". מצד שני אתה גם לא אוהב? אבסורד ואין מילה אחרת לתאר את מה שאני מרגישה אחרי כל המילים היפות. אחרי שנשבעת שתילחם עלי ולא תוותר ואם יגיע אותו היום אני אקבל את הכבוד הזה כדי לדעת בשיחה בדיוק מה הולך. אולי אפילו הזדמנות נוספת לתיקון המקולקל. בדיחה. פשוט כך. גבר בגיל שלך כבר צריך ללמוד לנהוג אחרת ולא להמציא תירוצים. הספיקו לי בחיים. סיפרתי לך לא מעט לעצמי ואולי לא הכל אבל אני קצת מתחרטת שנתתי לעצמי להיפתח בפניך שכל מילותיך היו נחל אכזיב.
אני כועסת בעיקר על עצמי שהרשיתי לעצמי ליפול למלכודת כזאת כשהראש שלי אמר דבר אחד הלב שלי רצה דבר אחר וקיוויתי למצוא בך מקום מבטחים והתבדיתי. כמה מחבריי הזהירו אותי מפניך ואני נלחמתי בהם על שמך הטוב כי האמנתי באמת האמנתי שאתה שווה את זה. שאתה שווה יותר מאחרים שהייתי מאותו אחד שבכיתי לך שהלך ממני רק בגלל שאני לא במרחק של 10 דקות מביתו ושהוא לא בטוח ואולי הוא רוצה אבל לא רוצה. אני לא משחק דמקה ולא כדור שאתה יכול לזרוק להנאתך רק כי נמאס לך ואין לך כוח אליו יותר. כשסיפרו לי על בחורה אחרת שהיית איתה בעבר, לא רציתי להאמין. אני זוכרת את ההסבר שנתת לי ומשהו שם בהחלט לא הסתדר לתוך התמונה. אבל עכשיו אני מרגע לרגע רק נוטה להאמין לבדיחה הזאת. אני לא יודעת אם ניסית לגרום לי להירתע אבל ההצהרה שאתה לא מחכה רק עושה אותך יותר אפס בעיניי ולחשוב שכמה שעות לפני עמלתי במחשבות, בעזרתם האדיבה של אנשים להכין לך משהו מקסים ליום הולדת. שוב בדיחה והפעם על חשבוני ואני לא אסבול את זה. לא יקיזו את דמי לא אתה ולא אחר. בכיתי והתייפחתי על אובדן האהבה אבל בזכותך אני מרגישה אחרת. חזקה יותר. רצית שנישאר חברים? עם גישה כזאת שלך אני אפילו לא אעיף מבט בשנית. אתה רוצה לעשות מה שבא לך? תעשה עכשיו שאתה חופשי ולא מסכן שכלוא בכלוב הזה. כן עדיין כואב ועדיין מפריע אבל אני לא אהיה קורבן שלך. במילא בפחות משבוע תמצא לך קורבן חדש, אבל אני לא אתערב אני למדתי להתרחק מדברים שמזיקים לי. אם יבקשו ממני עצה- אני נשבעת לא להסס. אולי זה יהיה אחרת ואולי אנחנו באמת לא מתאימים והראש שלי לא השלה אותי ואם כך הדבר, מגיע לי סיום יפה יותר לסיפור.מגיע לי הסבר ושיחה ולהראות לי שכן הייתי חשובה שאני לא סתם איזו אהבה בת חלוף ששווה כציפורן שבורה. מאסתי ממך וההתעסקות בך מבחילה אותי. אני צריכה להתעסק בעצמי ובדברים החשובים לי ולא בדברים שוליים שאכפת להם רק מהצל שהם עושים.
אז שלום לך. וכן אם תבחר לקרוא אני עדיין אמשיך לכתוב אולי עליך ואולי על דברים נוספים אני יודעת שאתה לא שווה את המילים והמאמץ שלי אבל כרגע אני מתנקה וזה תהליך שיקח לי זמן ולא שעות ספורות ומקווה שבסוף אוכל להמשיך הלאה בראש שקט ולב נקי מצער.

למה זה כל כך קל לוותר עלי ועלינו. למה אתה לא יכול למצוא דרך אחרת להגיד לי את הדברים. למה הכל נראה כמו סיוט מתמשך שלא נגמר ואני רק מחכה להתעורר. למה אחרי כל האהבה והריחוק? כן התרחקנו קצת. זה קורה. יש משברים. אתה הרמת ידיים וקשה לי אז בלי להתנצל אמרתי. אבל אני כל כך מצטערת וכואב לי. אני בוכה ואני רוצה את החיבוק שלך.

אין לי הרבה מילים עכשיו. עדיין קשה ויש שאומרים ככה ויש שאחרת. אני מודה לכולם על התמיכה וההודעות. אתם מקסימים ובעיקר לחבריי הטובים ולאמא- תודה. לא קל עכשיו. מקווה שיהיה בהמשך.

עייפה מכל זה ולא בא לי ללכת לישון ולקום מחר. אולי הוא צודק ויש אלפי סיבות להצדיק את זה. אז למה רע לי כל כך. למה אני עדיין חיה באשליה שאנחנו ניפגש וכלום לא קרה. אני שונאת את זה. לא פלא שאני מפחדת כל כך לאהוב שבכל פעם אני נכווית מחדש ובא לי למות. נמאס לי להשלות את עצמי ונמאס לי כשאף אחד לא מסוגל לאהוב אותי ולקבל אותי באמת. אני יודעת שאני אדם לא קל ולפעמים צריך גם מגן ביצים אבל אני עדיין אוהבת ואני רוצה להמשיך לאהוב אותך. רק חבל שרק אני מרגישה ככה. לצערי ואולי לצערך חברים לא נוכל להיות. אני לא מסוגלת. אני מצטערת. כנראה שגם לא ניפגש- אפילו לא במקרה. לא קל לי איתך לא היה. אבל אני יודעת שאם היה לי קל כל כך זה לא היה שווה רגע.
אני אוהבת אותך

ידעתי שזה יקרה. זה תמיד קורה לי. פלא שהביטחון שלי נמצא עם הראש באדמה ואני לא מזיזה את עצמי על דברים שבאמת חשובים לי. אולי אני מגזימה והורסת הכל ועושה בלאגן אבל למה? אולי משהו אצלי לא בסדר ואני הופכת כל דבר למסה של דברים שאני לא יכולה להתמודד איתה ואולי אני אשמה בזה ואולי אני לא בוחרת את הדרך הנכונה ואולי אתה לא באמת יודע. למה זה קורה לי? הגופה עוד לא התקררה ואני כבר מתגעגעת לריח שלו.
אני לא יודעת באמת מה לעשות, לא יודעת איפה לקבור את עצמי. לפחות מצאתי את הפיתרון לגבי תוכניות שהיו. אני סתם מקלידה ולא באמת יודעת מה להגיד. כואב לי ואני המומה. הלב שלי יכול לספוג כל כך הרבה לפעמים. אבל איך מהתחלה כזאת ולמה לא מצליחים ולמה. אני לא יודעת. אני צריכה חיבוק:(

לפעמים אני מרגישה שאין לי שליטה בזה ואני מנסה. מהדברים הקטנים כבר למדתי להתעלם ולהבליג. אבל יש דברים שמציקים לי באמת. דברים כאלה שאני לא יכולה לוותר למרות החיבוק והנשיקה ואתה. אני אוהבת אותך מאוד. קשה לי לתת לו לשלוט בי למרות שהייתי רוצה וכשהוא עושה את זה אני קופאת במקומי. הוא אמר שיש את הדברים האלה שפחות חשובים לו ברור שהם כן חשובים אבל במידת מה. עכשיו נראה שזה רק מה שמניע אותו שהוא לא יכול בלי או שזה הדבר הכי מעניין אם לא היחידי בי כרגע.
"הואשמתי" בדבר מה וזה הרתיח את דמי דווקא בנושא הזה שההתמודדות איתו כל כך קשה והייתה כזאת מאז ומעולם. למה הכל נראה מובן מאליו ונגיד שאני התחלתי- למה אני חייבת לסיים?!? אני אפילו לא מסוגלת לשמוע את קולך עכשיו וזה נוראי בשבילי. אתה יכול לחשוב שאני עושה את זה כל הזמן ובכוונה אבל כן זה קשה לי להיות בזוגיות ולא ספציפית הזאת, בכלל. אני לא רגילה. נוראי לי איך שאתה מדבר אלי זה כל כך מכאיב לי ומרגיש לי שמזלזלים ברגשות שלי אז אני נפגעת. אני רגישה עד שאני פוצעת את עצמי וכשאתה פוצע אותי זה כואב פי כמה וכמה. אני רוצה את הכל ולפעמים אני מרגישה שאני לא רוצה מזה כלום שלא מתאים לי להיות בזוגיות. אני לא מצליחה להתמודד אבל אני לא יכולה לוותר עליך. אני לא רוצה. אני אוהבת אותך ואתה לא יכול להבין את זה ואני יודעת שאם אני אהרוס את זה אני כנראה לא אקבל הזדמנות שנייה. אני אוהבת כשאתה מנשק אותי ומחבק ושאתה נותן לי בדברים הקטנים האלה. מלטף צובט אבל זה שובר אותי כשאתה לפעמים לא מבין שאני לא רוצה, שאני לא מסוגלת ושאני צריכה את זה אחרת.
אני לא אוהבת להסביר את עצמי יותר מדי ואני לא אוהבת להיכנס לויכוחים ומלחמות אבודות מראש. אז אני מוותרת. נלחמת בשתיקה. לפחות עכשיו עד שאני ארגיש שאני יכולה להכיל שוב את המילים הקשות ולהתמודד כדי שאני אביא אותך להבין או שאוכל לקבל ולוותר.
אני שונאת אהבה.

הרבה זמן לא כתבתי מהרבה סיבות שהותירו אותי speechless. לפעמים אני מרגישה שאני נותרת לבד בחשכה גם כשאתה מחבק אותי. ולפעמים אתה כל כך רחוק. הרבה דברים קרו לי בתקופה האחרונה. יש דברים שאני עדיין מפחדת להגיד לך ולפעמים התגובות שלך מכאיבות לי ואני לא טובה בזה. לא טובה במערכת יחסים וזוגיות. זה משהו שלא נולדתי לו. אני לא רגילה ואני מקווה שעם הזמן אתרגל. תמיד הספקות והחששות מובילים אותי למצבים סתומים שאני רק מחכה לברוח מהם ופשוט לא מצליחה. הרהורים בלתי פוסקים על מה איך ולמה זה ככה. בעיקר כשאני רחוקה וכשאתה. כשאני רואה אותך מחייך אלי ואוחז בי, הכל מרגיש אחרת. אז למה זה לא מרגיש אחרת עכשיו.
הרבה דברים קרו לי מהטובים והרעים שיכולים לקרות. הרגשה של אובדן עצום ומעגלים שנסגרים להם. אם זה הבוס לשעבר ואם זה אותו סיפור עגום של ליל חג האהבה שנגמר בטרגדיה. הכל תם ונשלם. גם היא הלכה כבר ולמרות הגעגועים אני משלימה אני מרגישה יותר טוב עכשיו קצת יותר מחוזקת ועם זאת עדיין קצת אבודה. כל כך הרבה בלבי שיכול לצאת ולהיות כל כך שאני עוצרת ואולי אוצרת. אני לא יכולה להסביר כי כשאני פותחת את הפה זה נשמע מטופש פתאום ולא מובן, אולי אפילו ילדותי. אבל אני לא ילדה וגם לא מרגישה כך. אולי אני צריכה את החיבוק אולי את ההכוונה ואולי הגיע זמן שאני אאמין בעצמי כפי שהרבה עשו בשבילי לאורך השנים. אני מטילה ספק בדבר היחיד שאמיתי ושלי- זאת אני. אבל בפנים אני מרגישה שזה לא בידיי ואולי אני תמיד מזוייפת. מזייפת אהבה. לא, אני רוצה לחשוב אחרת. אבל מה אם זה לא באמת אתה. אולי אני צריכה חופשה מעצמי. אני צריכה להבין וללמוד אבל כמה זמן ואיך והיכן.
אני צריכה הפסקה מעצמי. הפסקה לנשום את עצמי פנימה עמוק ולהוציא. להפסיק לבכות ולהעצבן ואולי כך אלמד להעריך. אולי אפשר אחרת.
לפחות כך אני מקווה.

לעיתים אני מרגישה שהחיים שלי הם כמו סיפור ממושך שאין לי ולו שליטה קטנה בו. יש פעמים שאני רוצה להגיד לו דברים ואני יודעת לא לפחד ושהוא יקבל ויחבק ועדיין כל כך קשה להוציא את אותם המילים מראשי אל פי. והפחד שאולי הוא ילך ואולי בכלל אני. הסוף שבוע היה מעניין ועמוס כל טוב החלק מחיבוקים ונשיקות וכלה בקשירות ספנקים והצלפות ובעיקר כאבים מתוקים בשדיי, ירכיי וגבי שגרמו לי לדמוע מאהבה. ומילת הביטחון נעתקה לה מפי בעקבות הנאה מוחלטת והתמסרות לרגע. הרגשתי לרגעים קצת בודדה אבל אינני לבד ואולי אני בכלל לא בטוחה ואז באה המכה הכואבת מכולם ולא מאהובי היקר. הספיגה הייתה בלתי אפשרית למרות האהבה שלי למזוכיזם, זה היה מעבר למה שיכולתי לספוג. ואז הבכי ודמעות גדולות נחתו על לחיי. רציתי רק ללכת, לברוח ועדיין מקנן בי הפחד להיות שם שוב. אני נפגעת בקלות והרגישות שלי מדהימה אפילו אותי לפעמים. בלתי נשלטת. אולי במקום אחר וחדש זה יהיה אחרת. מקום שלי, שלנו. מי יודע? אולי זה בכלל לא מקומי.
ועכשיו אני רק רוצה שיאחוז אותי בשתי ידיו יחבק אותי קרוב וילחש לי מילות אהבה. שינשק לשפתיי ויאחז בידו בשדיי עד שאפלוט אנחה עמוקה. שיחדיר את אצבעו לתוך תוכי ויענג אותי. הכל מאהבה.