אני יודעת לחכות

כותבת את עצמי לדעת כבר ימים.
אם הייתי כותבת בעיפרון, כבר הייתי מקבלת את היבלת הקטנטנה הזו באצבעי המורה, אבל כיוון שאני נערה מודרנית, אלה רק כריות האצבעות שלי שהופכות להיות קשות והעיניים שלי שמתאדמות מאימת המסך.
כותבת את עצמי לדעת.
מרגישה את פעימות הלב מתחת לחולצה.
סופרת אותן.
כל פעימה שנספרת מקרבת רגע שלו אני מחכה.

קצת עצובה עכשיו אבל זה עצב שיש בו שמחה.
אני אתגעגע.
וזה גם טוב כי להתגעגע אומר שיש למי.
וזה אומר שיש מי שגורם לי להרגיש כל כך עד שחסרונו יוצר געגוע.
אתה בטח לא תציץ כאן בשעות הקרובות ולכן אני יכולה לומר את מה שאתה כבר קצת יודע.
אני אוהבת אותך.

כל היום מזמזמת טוקסידומון בקצב הבוסה נובה של שני הצרפתים האלה..
Ohhh give me the words
give me the words
That tell me nothing
ohhhh give me the words
give me the words
That tell me everything
כל היום מזמזמת.

איש יפה ורגיש. כמה טוב לשיר אליך.
לרגעים אני אומרת לעצמי- אל תגזימי, אבל מיד נזכרת בך ומיד נזכרת בי ויודעת שאי אפשר להגזים.
יש דברים שאין עליהם ניחומים. אפשר רק להיות ולאהוב.

אם הייתי צריכה לבחור עכשיו לאן לנסוע הייתי בוחרת באמסטרדם. בגלל התעלות כמובן. להיות קרובה למים. וגם בגלל מקהלת כנסיה ששמעתי שם פעם שרה בקולות שגירדו לי את הדפנות הנכונים. וגם בגלל ואן גוך ובשוק הפרחים הייתי קונה פרחים שימלאו לי בדיוק את הידיים וצועדת איתם ברחובות.
אם הייתי צריכה לבחור עכשיו איזה סרט לראות הייתי בוחרת בז'יל וג'ים בגלל שמשולש מכיל את הספרה שלוש ובגלל ששלושתם היו יפים ומיוסרים בנופים המדהימים האלה של לקראת סוף הסרט ובגלל הסצנה על הגשר ובגלל השחור לבן והצרפתית שמגלגלת לי את הפטיש והסדן והארכוף.
אם הייתי צריכה לבחור עכשיו את מי לחבק הייתי מחבקת אותך כמובן. למרות שהפנטזיה הגדולה באמת היא ללטף לך את הפנים והשיער.
ואם הייתי צריכה לבחור מה ללבוש, הייתי לובשת שמלה.

בעצרת לזכר יצחק רבין עמד לפני איש שהוא אבא.
הוא הניח את ידו על העורף של בנו שעמד לפניו.
כל כך הרבה אהבה התנקזה במגע היד על העורף עד שהתקשיתי לנשום.
קשה להסביר את זה ואולי בעצם קל.
ראיתי שם אהבה גדולה שגרמה לי להתרגש ולמצמץ בעיניים ולקנא.
אחר כך הוא הרים אותו כדי שהוא יראה טוב את קלינטון, ובדיוק אז הבת של קלינטון ליטפה לו את הזרוע.

אתה יודע הרי שחשבתי עליך. על העדינות והרכות שאני מגלה בך.

הייתי ילדה ומתישהו אני אהיה אם.
ואני אוהב את הילדים שלי כל כך.

בוקר של שבת ואני בדירה שלי עם שני כלבים גדולים מאד.
אחד הוא השחרחר שלי שגר כאן תמיד והשניה היא חברה טובה שלו שבאה לביקור.
אני מלטפת את הצואר המנומר שלה והא קצת מקנא אבל הם אוהבים מספיק כדי לדעת שהם יכולים להתחלק באהבה שלי ושלאף אחד מהם לא יחסר דבר.
אבל לי חסר דבר.
אף אחד לא מלטף את הצואר המנומר שלי.
לא נורא. ממילא הצואר שלי לא מנומר אלא צח וחלק. נטול פרווה לשמחתי הרבה.
אתמול בחדר כושר בכיתי. המאמן שלי שהוא האיש שאני הכי אוהבת בעולם בערך היה נבוך, וכשהוא נעמד מאחורי כדי להצמיד אותי למכשיר הזה שבו עובדים על שרירי החזה, שמעתי אותו נאנח אנחה עמוקה וידעתי שהוא נורא אוהב אותי.
הוא החזיק אותי בכתפיים והגניב לי ליטוף קטן ולמרות הבכי הייית מאד מאד מאושרת.
החברות שלי אומרות לי: " זה ברור שאת מאוהבת בו"
ואני מנסה להסביר להן שאפשר לאהוב גבר בעוצמות לא מוכרות גם בלי שזו תהיה התאהבות. ככה אני אוהבת אותו.
אחר כך בבית, הכנתי מרק ירקות של חורף ושאפתי את הניחוח שלו אל תוך הסינוסים החלולים שלי.
היום אני מרגישה ראויה למאכל אדם. ראויה למאכל גבר. אבל לא כל גבר.

לפעמים אני מרגישה כך:
לא ראויה למאכל אדם.
אבל רק לפעמים.
בשאר הזמן אני מרגישה ממש אחרת.

אני חושבת שהעייפות הופכת להיות חלק מהזהות שלי ואולי חלק מהמטען הגנטי שלי.
מרגישה מולקולות קטנות של עייפות זוחלות לי אל תוך הDNA.
קניתי היום שמיכת פוך חדשה ומסכת אבוקדו לשיער.
בלילה, אני והשיער שלי שאחרי מסכת האבוקדו יהיה בריא ורך נתכסה בשמיכת הפוך החדשה.
אני אשים עליה את הציפה עם הפרפרים.
אני אנסה לישון.
בבוקר מוקדם אני אסע אל האוניברסיטה שעל ההר בלי לזכור כמה קר שם וארעד שם מקור בבגדים לא מספיק חמים.
אלה הם חיי.
שמיכות פוך מכוסות בפרפרים.
אבוקדו בשיער.
רעידות קטנות מקור על ההר כשאני מסתכלת למטה אל שיפוליו היורדים אל הים.
וחלומות.
תמיד חלומות.

ואתם יודעים- כל כך יפה שם להסתכל על ההר שיורד אל הים ואני חושבת על הנמל וכמה שאני אוהבת ערי נמל ונזכרת ב"הפלגה אחרונה" של זיגפריד לנץ שהוא ספר הנמל הכי עצוב ויפה שקראתי, וחושבת על אמיל חביבי שאת הספרים שלו אני אוהבת ואיך הוא אהב את ההר הזה ואז חושבת על מחמוד דרוויש שהוא המשורר שאני הכי אוהבת ואיך נתנו לו להכנס לישראל רק פעם אחת מאז שיצא לגלות-בלוויה של אמיל חביבי.
ואני חושבת איך כל האנשים שאני אוהבת שכותבים הכי יפה שאפשר נעלמים או מתים או נמצאים בגלות.
ואלהים אדירים איזה ערבוביה של מחשבות תועות שפכתי כאן.

לפעמים זה עולה על גדותיו.
הלב שלי הגדוש ממילא.
והקוצבים שלו מתבלבלים בספירה, ואז אני מוצאת את עצמי נוסעת לכוון העיר שלי, בלילה, ממקום אחר, ורוצה פתאום לנסוע רחוק רחוק ולהמשיך עד שיגמר הדלק ואני אצא מהמכונית כשהשמש קופחת מעלי ואעמוד במקום לא מוכר ואמחה את הזיעה מעל עיני ואשמח.
ובמקום זה אני נוסעת במהירות לא ברורה אל העיר שלי ושרה כל הדרך את האריה האחת שאני יודעת לשיר ובדירה הקטנה שלי אני ממשיכה לשיר, ושרה ושרה עד שהשכנים כולם עומדים ליד דלתי, גם כאלו שאינם גרים כאן, עומדים וצועקים לי: דיייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי.
ואני מפסיקה לשיר ומתחילה לרקוד ומוכנה לרקוד עד שאפול על הרצפה שותתת זיעה, ואני רוקדת ורוקדת וכל הדם מתערבל בתוך הגוף שלי ומתערבל ומתערבל והעיניים שלי עצומות ואני רק מחכה שיבוא השקט.
ואז אני מבינה שהירח שבחוץ הוא לא שלי וגם אף פעם לא יהיה ושזה שמחבק נמצא רחוק ושהלב שלי ימשיך לזרום עלי וכך יהיה תמיד כי אני.

תמיד בסרטים זה נראה כאילו לבכות בזרועותיו של מישהו זה הדבר הכי פשוט בעולם.
הדמעות זולגות בלי בעיה כשנעטפים ומניחים ראש על חזה ומישהו מלטף לך את השיער.
האמת היא שזה לא פשוט בכלל.
אף פעם לא הצלחתי לבכות בזרועותיו של מישהו.
ואני כל כך רוצה.