אני יודעת לחכות

ישבתי הערב עם חברה באחד מהברים האיניים בעיר.
לבשתי חולצה קצת שקופה ושתיתי קוסמופוליטן והרגשתי מאד נוצצת.
היא סיפרה לי על בעיות בהנקה ואני סיפרתי לה על התובנות החדשות שלי שקשורות לחברות ובדידות, וכמובן גם על הסמינר שלי בפסיכופתולוגיה איבחונית ועל המרצה המדהים שאני רוצה לעשות אצלו תזה.
אף אחד לא התחיל איתנו אבל זה רק בגלל ששידרנו מין מסר כזה של "אנחנו נורא עסוקות וחשובות, נא לא להפריע!"
והיה לי נורא טוב.
אחר כך חשבתי לעצמי שזה בכלל לא משנה איפה נשב ומה נשתה, ושפשוט טוב לי עם החברות שלי שאני אוהבת כל כך והרגשתי איך כל הנוצצות הקוסמופוליטנית שלי מתנפצת, אבל לא היה לי אכפת.
ועכשיו אני יושבת כאן בפיג'מה ורגליים יחפות, מרחרחת את שיערי כדי להיות בטוחה שלא דבק בו ריח של סיגריות וטובלת את הביסקוויט היחיד שאני מרשה לעצמי השבוע בכוס המשקה הלילי המנחם שלי- ארל גריי עם חלב והמון סוכרזית.
לילה טוב.

אני רוצה להיות מתרגמת סימולטנית.
אני חושבת שתרגום סימולטני הוא המקצוע הכי סקסי שיש.
ואני אסביר.
שב, תקרא היטב ואחר כך עצום את העיניים ותדמיין. תנשום נשימות עמוקות, תן לגוף של להרפות את עצמו עד לכדי מנוחה, ותדמיין.
תחשוב על זה:
אישה יושבת מאחורי חלון זכוכית. הזכוכית נקייה, שקופה, רק פה ושם, אם מסתכלים היטב ניתן לראות אזורים קטנים שעליהם יש אבק, אבל רואים אותה היטב.
היא יושבת שם קשובה ומרוכזת. שיערה אסוף מאחורי ראשה, רוצה להשתחרר, נאבק בשקט.
מי שמסתכל בה יודע, כשתגיע הביתה היא תשחרר את שיפעת שיערה והוא יגלוש על כתפיה: ארוך, ריחני ורך.
מבטה מרוכז, פיה פתוח לכדי סדק כמעט בלתי נראה, שפתיה אדומות ממאמץ ההקשבה. במצחה קמט קטן של ריכוז.
מי שמסתכל בה יודע, כששעת הריכוז המאומץ תחלוף פניה ילבשו את רכותם הטבעית, עור החרסינה שלה יתרכך, הניצוץ בעיניה יהיה מזמין ומעניק.
היא לובשת חוצת כפתורים לבנה ומגוהצת. הכפתורים מכופתרים עד הצוואר.
אתה יכול לדמיין את מגע עור הצוואר שלה מתחת לחולצה. את עצמות הבריח העדינות שלה, את עור השיש שמעל לחזה.
מי שמסתכל בה יודע את הסודות הטמונים מתחת לחולצת הכפתורים הלבנה.
כשתבוא הביתה, היא תתיר את הכפתורים אחד אחד ותתגלא במלוא יופיה.
אל אוזנה מחוברת אוזניה, היא מדברת אל מיקרופון קטן, שפות זרות שכל כך מעט אנשים מכירים. סווהילית, פורטוגזית, סינית, יוונית.
המילים זורמות מפיה במהירות. היא עוצרת רק כשיש הפסקה בדברי הדובר.
קולה עמוק ושקט.
היא יושבת שם מאחורי חלון הזכוכית וכל מה שיש בה נתון בשליטה מוחלטת, אבל רק מחכה לרגע שבו יוכל להשתחרר.
שיערה, שפתיה, קולה, צווארה, שדיה, כולם רק מחכים לרגע שבו יוכלו לתת דרור לתשוקות החבויות בהם.
ובינתיים היא כלי, צינור המוביל את דבריהם של אנשים אחרים לאוזניהם של אנשים נוספים.
אבל בלעדיה כולם אילמים וחרשים.

ועכשיו. אחרי שדמיינת וראית אותה לנגד עיניך, עכשיו תדמיין שזו אני.

יותר טוב.
ותודה לך על השיחה.
לדבר איתך משמח אותי. ואני תמיד מחייכת.
אפילו לשמוע את הקול שלך גורם לי לחיוך.
מחר אני אקום מוקדם ואסע לאוניברסיטה ואלמד קצת ואז אחזור הביתה והכל יהיה בסדר. ממש ממש בסדר.

מיואשת.
מרגישה בתוך תהום שחורה שאין בה אור
(אבל אפילו בתוך התהום מוצאת את עצמי תוהה אם תהום זה זכר או נקבה.)
אני שונאת את הרגעים האלה יותר מהכל.
כששום דבר לא מאיר. כשיש תחושה שלעולם לעולם לא יהיה שום דבר טוב.
כשאני לא מאמינה בעצמי.
כשאני מקנאה.
איזה חושך.
ואני לא יודעת לבקש עזרה.

אני עייפה.
אני עובדת יותר מדי ואוכלת פחות מדי.
ואולי במקרה שלי אין פחות מדי.
לו רק הייתי יכולה להתקיים על מים וחיוך.
בבוקר, בהתקף של תאוות יופי, שזרתי בשיער שלי המון המון סיכות קטנות ועכשיו כשאני מסתכלת בראי מנצנצים אלי נצנוצים צבעוניים מתוך שערותיי.
אבל אני רק חושבת: "ייקח לי המון זמן להוציא אותן החוצה."
התקף תאוות היופי חלף ואת מקומו תפסה עייפות.
מחר בצהריים יגמר השבוע ואני אוכל להתחיל את סופו.
אני אנקה את הדירה שלי עד שיהיה נפלא להיות בה ואז אני אכניס לוידאו את סיפור הפרברים ואבכה ואשיר.

אני יודעת מה זה.
זה החורף הזה שגורם לי להיקשר אליך.
החורף הזה שבועט בי את הרצון בחיבוק.
אבל יש לי שמיכת פוך
ואני אתכרבל תחתיה כשצריך.
ויש לי סמינר בפסיכופתולוגיה אבחונית שימלא את לילותי בעניין וסערות.
ויש לי את הספרים שלי
שמלטפים לי את הדמיון
ואת הזמרת ההיא ששרה:
"The sun in your eyes made some of the lies worth believing"
(מוקדש באהבה לטראומה שלי).
ואני כבר עושה סקווטים עם 30 קילו.
ובכלל החיים שלי נהדרים.
ואז, כשהחיים יהיו בשיא נהדרותם
אני ארוץ אליך רעבה ומשתוקקת.

לפעמים זה כל כך פשוט.
את זקוקה לחיוך של מישהו ואז את פשוט מבקשת ממנו לחייך אלייך.
והוא מחייך.
וזה עוזר.
איך אני יכולה להודות על ניסים קטנים בדמות נערה זהובת שיער ומלאת אהבה שהיא החברה הכי טובה שלי, ובדמות שחרחר עם זנב צוהל שהוא היצור הפרוותי שאני הכי אוהבת, ובדמות גבר שאני מתפעלת ממנו מרחוק ומדבר איתי בכנות ובדמות נערה נוספת, מבוישת ונועזת כאחד שהיא אני?
אני יכולה פשוט לומר תודה.
השחרחר ואני נלך לישון עכשיו.
כשהוא יחלום במיטה הקטנה שלו על מרדפים אחרי חתולים ג'ינג'ים ששכחו איך לרוץ, אני אחלום במיטה הגדולה שלי על ליטוף וחיבוק וחיוך.
או אולי על משהו אחר.

היום שרתי את האריה הראשונה שלי.
המילים שלה הולכות ככה:

Alma del core
spirto del alma
sempre constante tadorero

קצת קצר אבל חוזרים על זה אין ספור פעמים.
זה היה כל כך כל כך טוב.

חזרתי מרופא שיניים.
נזכרתי בפעם אחת כשהייתי אצל רופא שיניים אחר.
גם זה היה בתחילת החורף לפני בערך עשר שנים. קצת יותר.
אחרי הרופא הלכתי לחנות בגדים וקניתי שמלה שחורה עם מחשוף יפה שהראה את עצמות הבריח שלי.
המוכרת בחנות אמרה לי- אם את רוצה להתחתן- תסתובבי עם השמלה הזו. את תמצאי חתן מהר.
ואני אמרתי בשקט- כבר יש לי.
כי אז באמת היה. לא חתן, אבל מישהו שאהבתי נורא נורא.
והוא היה למשך שמונה שנים נוספות.
היום הוא כבר לא וגם השמלה כבר לא עולה עלי למרות שאני עוד שומרת אותה בארון.
אם אני לא אמשיך לרזות אני לא ממשיכה לחיות.
חייבת ללבוש שוב את השמלה הזו ולגרום למישהו לאהוב אותי נורא.

פתאום קריר.
השחרחר ואני הלכנו היום שוב לבקר את האריה.
הרעמה שלו נצבעה בצבע זהב והשחרחר שלי נבח עליו בעוז.
האריה שתק.
בדרך כלל הוא שותק.
רק פעם אחת, בלילה שרבי של ממש, שמעתי אותו אומר משהו.
אני לא יכולה לגלות לכם מה זה היה.
הבטחתי.
אחר כך ראינו שחנות הספרים המשומשים האהובה עלינו נפתחה בשנית.
אני התלהבתי.
השחרחר שלי נשאר בסטואיות שלו.
הוא לא ממהר להראות רגשות, אבל אני יודעת שהוא שמח.
עכשיו הוא ישן על המיטה שלי לרוחב. בשביל שאוכל להיכנס לשם בעצמי אצטרך להעיר אותו.
מקווה שהוא לא יהיה באמצע חלום.