אני יודעת לחכות

כבר כנעט לא כאן, אבל היום אני חולה כמו שהייתי פעם חולה כשהייתי קטנה. עם חום, וגרון כואב עד שאי אפשר לבלוע, ושינה לא נגמרת מתחת לשני פוך ואחד כרית.
נזכרתי היום בהוא ששיקר לי.
גם הוא כבר לא כאן. הוא פשוט עזב, אבל אין לי ספק שהוא עוד מופיע לפעמים, ואולי עוד צד ברשת המתוקה שלו נשים יפות לפחות כמוני.
זה עושה לי עצוב.
קר לי.
אני כמעט כבר לא זוכרת מהם הדברים האלה שעושים כאן, ולמען האמת אני לא רוצה להיזכר.
זה לא טוב.
כלומר בשבילי זה לא טוב.
יש איש שאוהב אותי מאד, אולי אף פעם לא אהבו אותי ככה.
הוא מכין לי הפתעות קטנות, משאיר לי פתקים בדירה שלי, קורא לי אהובתי.
גם אני אוהבת אותו.
למדתי איך.
מה חסר לי?
שיטוט ארוך ליד הים ברחובות שיש להם שמות של נביאים.

כשאני חוזרת הביתה יש שלט על הדלת שלי.
כתוב בו:
ברוכה תהא הבאה ואהובה לרוך ולנועם.
בתוך הבית מחכה לי זר של כלניות על השולחן בסלון והשחרחר שלי מקבל אותי בנפנוף זנב מעגלי.

פגשתי אותך.
יש כל כך הרבה מילים שאני יכולה להגיד על הפגישה הזו אבל אני נושמת אותן כל כך מהר עד שבסוף אפילו לא אחת מהן נשארת בתוכי כדי שאוכל להגיד לך אותה.
זה היה עצוב. זה היה לי עצוב.
אתה יפה כל כך אתה יודע?
אתה בוודאי יודע. מישהו כמוך בוודאי יודע.

אחרי שחזרתי הביתה הוא התקשר אלי.
"אהובה", הוא אמר לי. "אהובתי."

לפעמים אני לא יודעת איך אני יכולה להכיל כל כך הרבה עצב.

אתה. אני ממשיכה לאהוב אותך. עכשיו מאד מרחוק.
כי אני לא יכולה שלא לזכור כמה אדם יפה אתה.
אני מקווה שגם אתה זוכר אותי.

בימים האחרונים הפכתי לאישה קרועה.
הוא כל הזמן אומר לי: את יפהפיה.
אחר כך הוא אומר לי: אני יכול להסתכל עלייך כל החיים.
אחר כך הוא אומר לי: אני שותה את היופי שלך.
ולי אין הרבה מושג על מה לעזאזל הוא מדבר.

ואני מתגעגעת אליך. אליך. אתה שומע?
ואני אחוזת קנאה כי נדמה לי שהוקדמתי.
תתקשר אלי כבר.
אתה לא מתגעגע לקול שלי כמו שאני מתגעגעת לשלך?

מתגעגעת אל האיש שאיתו אני מדברת בלילות.
לי אין עכשיו מילים יפות, מטאפורות או תחכומי משפטים.
פשוט מתגעגעת.
וחוששת. קצת.

אתמול בשעה תשע וחצי בערב הייתה דפיקה בדלת.
כשפתחתי אותה עמד שם הבחור הזה כשביד שלו הוא מחזיק אגרטל יפהפה ובתוכו זר פרחים גדול.
היו שם וורדים ונוריות.
האדום העמוק, הכהה, כמעט בורדו של הוורדים והאדום הבהיר החיוור של הנוריות.
ואלה היו תינוקות של נוריות. ניצנים קטנים שהחלו היום להיפתח וימשיכו גם מחר.
כל כך יפה.
אני לא יכולה להגיד שזה לא שימח אותי. התרגשתי.
כרעתי על ברכי ליד השולחן הנמוך בסלון שלי שעליו עמד הזר והתרגשתי.
הוא היה מרוצה.
"בחרתי בעצמי," הוא חייך בבישנות מהולה בגאווה.

והיום דיברתי איתך והרגשתי שוב עד כמה אתה יקר לי.
אנחנו כל הזמן מפחדים שזה ילך לאיבוד, יעלם. שנפסיד זה את זו.
אבל אתה מבין, זה לא יכול לקרות.

אומרים על אכזבה שהיא חמוצה.
אבל האמת היא שלאכזבה אין טעם.
זה רק חלל ריק שהיא משאירה. אין שם טעם או ריח, פשוט אין. ריק, שפעם היה מלא בתקווה, שמחה או אמון ועכשיו התרוקן.

מאז הבוקר, עבר בסך הכל חצי יום. כמה שעות ספורות, וכל כך הרבה דברים משמעותיים הספיקו לקרות בשעות הספורות הללו.
וטוב לי עכשיו, ואני מרגישה קצת כאילו בשבועות האחרונים הייתי ניצן של פרח ועכשיו התחלתי להיפתח.
וכל זה בזכות מישהי זרה כמעט לגמרי שבאה ואמרה לי שיש לי חיוך מתוק ושאני מדברת בחן.
אני לא רוצה להיות כל כך תלויה במה שאנשים אחרים אומרים.
רוצה לדעת בפנים שיש לי חיוך מתוק ודיבור חינני.
גם זה יגיע.
ועכשיו לפנות ערב, בתוך העייפות שמטיילת בי יש גם תקווה שממלאת אותי.
תקווה כמו שמרגישים כשיורד גשם והאדמה נרטבת ומדיפה את הריח האינסופי הזה שהיא מדיפה.

טוב נו, אני חוזרת בי.
יש כמה אנשים שאפשר לתת בהם אמון.
אני אחת מהם.

והנה שעור חשוב לחיים:
אסור להאמין לאף אחד.
אבל ממש לאף אחד.

אלה ימים כאלה של קור מוקדם בבוקר והתכרבלות עייפה כשמגיע הלילה, וקול צרוד ושיעול יבש כזה שרופאים לא אוהבים לשמוע, וראש כואב, אבל לא מספיק כדי להישאר במיטה.
וציפיה.
ואתמול קרה לי משהו טוב ממש.
בעצם לא קרה.
אני עשיתי.
אמרתי משפטים כמו:
מבחוץ אתה שליו, כמעט סטואי, אבל אני מרגישה שבפנים רוחשים המון דברים. ממש סערות.
וגם:
אני רואה משהו רך מאד בתוכך.
וגם:
הרוך שבך גורם לי לרצות לחבק אותך בכל פעם שאני רואה אותך.
והתקרבתי לאדם אחר. וקירבתי אותו אלי. וזה הרגיש טוב.

מחר אני אלך לחדר כושר. לא הייתי שם כל השבוע. מוזר. חשבתי שדווקא השבוע אלך כל יום ואתעמל את עצמי עד חוסר יכולת. כנראה שהפחד מכתיב לי התנהגות. אבל מחר אמרוד בו.
אני בעצמי. אמרוד בפחד. אמשיך להתקרב.
אמשיך לצפות.
אתקרב גם אלי.