אני יודעת לחכות

רבתי איתו הבוקר.
הרגשתי כאילו משהו השתלט עלי. כאילו אני לא יכולה לשלוט בכעס שלי.
כל מילה שאמרתי הייתה מילה שלא רציתי להגיד.
כל מילה שאמרתי גרמה לי לשנוא את עצמי יותר ולפחד יותר שהוא יתעצבן וילך.
זה קורה לי יותר מדי בזמן האחרון.
ואני כל הזמן עייפה. כל הזמן.
אבל כשאני חושבת על החודש האחרון ועושה ספירת מלאי זה נראה לי בכלל פלא שאני עדיין לא מאושפזת.
עובר אחד שנפל.
חתולה אחת שמתה.
חתול אחד שנעלם אבל חזר אחרי שבוע של חיפושים מורטי עצבים.
ריב אחד מזעזע עם החברה הכי טובה שלא ממש מדברת איתי עכשיו.
שלושה מבחנים היסטריים.
מרגשיה לא אהובה. כל הזמן. כל הזמן.

לכולם יש כל כך הרבה מה לכתוב בבלוגים שלהם ורק אני מרגישה ריקה כמו ואקום.
ולכאורה החיים שלי כל כך מלאים, עושה כל כך הרבה, והכל מעניין ומאתגר, ויש לי אהבה..
אבל ריק לי.
הריק הזה שנוצר אחרי ששאבו מתוכי את הזיגוטה הקטנה ההיא לא מתמלא בכלום.
רק הפרעות האכילה שלי מאיימות להרים את ראשן המכוער.
אפילו הגעגועים כבר לא באמת מורגשים.
הכל רק צל של מה שהיה קודם.

לאט לאט אני מתחילה להבין כמה קשה לי להיות בקשר.
פתאום זה ברור, כל הגברים האיומים האלה שבחרתי בהם בשנים האחרונות..פשוט כי נורא קשה לי להיות בקשר כזה טוב, כשאוהבים אותי.
מרגישה מיד חנוקה וכלואה ונעשית בלתי נסבלת.
משהו קרה כאן שכל כך העציב אותי.
בחוץ המון חורף ואישה אחת סיפרה לי שעל הקירות שלה תלויות תמונות שלי.
אני מרגישה מיותרת כאן.
כמו שמרגיש מישהו שהכוכב שלו התמלא בזרים שמדברים בשפה לא מובנת.

אוי ואבוי אוי ואבוי.
אני פשוט עושה פה סרטים לכל מיני אנשים שחושובים שהתכוונתי אליהם.
אני שולחת צפירת הרגעה אל חלל האויר.
זו שהתכוונתי אליה כנראה יודעת היטב שזו היא ולא צריכה להתבוסס בשום ספקולציות.
ובכלל, מחר זה כבר יעבור לי.
אני מצטערת שיצאתי מגעילה.
ייסורי המצפון הורגים אותי.
אבל באמת...יש לי נסיבות מקלות.
אני עוברת גהנום קטן.

יש כאן מישהי שאני מתעבת.
אני יודעת ש"מתעבת" היא מילה קשה ואני קצת מתביישת להשתמש בה וגם מתביישת בזה שאני מרגישה רגשות כאלה אבל זה המצב.
אני לא מכירה אותה אבל משהו ברצון הבלתי פוסק שלה בתשומת לב, בנסיונות הלא פוסקים להראות עד כמה היא שנונה ומדהימה, משהו בזה פשוט דוחה אותי.
כמובן שיש סיבה אחרת שבגללה אני מתעבת אותה.
עד כאן היא פשוט נראית לי דוחה ילדותית ועם חסכים קשים, אבל הסיבה שאני מתעבת אותה קשורה למישהו שגם אותו אני לא ממש מחבבת.
בלשון המעטה.
איזה פוסט מגעיל.
אני מגעילה.
בדרך כלל אני לא כזאת. זו בטח ההפלה.
ההורמונים.

מעולם לא הרגשתי כל כך ריקה.
לכאורה הכל אמור להיות בסדר.
יש לי חבר שאני אמורה לאהוב, הוא בחור מקסים שאומר שאני אהבת חייו ואני יכולה לבטוח בו לגמרי. אני יודעת בביטחון שהוא לעולם לא יתעלל בי, ובהתחשב ברזומה שלי זו התקדמות רצינית.
אני לכאורה במסלול הנכון למקום הנכון.
הכל כאילו בסדר.
אבל אני מרגישה כאילו יש לי חור ענק בבטן.
חור ענק וריק.
כל כך ריק עד שהריקנות הזו מאיימת לשאוב אותי.
אני מפחדת להיעלם לתוכה.
אני לא מבינה מה זה.
זה די מחריד.

רוב היום הזה אני שוכבת במיטה.
מחר אני כבר אקום, ואזקוף את הראש ואצעד הלאה כי זה מה שאני תמיד עושה.
ויש לידי איש שבאמת אוהב אותי כמו שלא אהבו אותי אף פעם, וחשבתי שזה יכול להיות נהדר לקשור את גורלי בגורלו ולהביא לעולם את היצירה שיצרנו יחד.
"זה קרה כי היית מוכנה לזה", הוא אומר. "כי היית פתוחה לזה."
אבל כנראה שלא הייתי מוכנה מספיק.

חזרתי עכשיו מבית החולים. לא הייתה ברירה אלא לסיים את ההריון הזה.
אני מדממת כמו ברז שאי אפשר לסגור.
גם מהעיניים.

העובר שלי בן חמישה שבועות ושלושה ימים.
ראיתי אותו היום באולטראסאונד.
הוא נורא קטנטן.
כשיוולד לי בן אני אקרא לו אריאל.
פעם היה לי אח שקראו לו אריאל. וזה נשאר השם שאני הכי אוהבת.
אבל לעולם לא אריק. רק אריאל.
הסתכלתי באולטראסאונד על העובר בקטנטן שלי. על שק החלמון הכהה.
הלב שלי נשבר.

אני בהריון.