אני יודעת לחכות

החלטתי להתחיל לאט לאט להרגיע את ההרס העצמי שלי.
התחלתי בזה שאתמול שטפתי כלים ישר אחרי שאכלנו במקום לתת להם לשבת איזה שבוע בכיור עד שנורא קשה להוריד מהם את הלכלוך.
עכשיו אני אמשיך בזה שאני אעשה את העבודה שיש לי לעשות לאוניברסיטה למרות שנורא לא בא לי.
ישנו יחד הלילה. בעצם כמעט כמו בכל לילה.
לפעמים אנחנו ישנים חבוקים כשפני מול פניו.
פעם נורא פחדתי לישון ככה עם מישהו כי פחדתי שיהיה לי ריח רע מהפה.
איתו אני לא פוחדת מדברים כאלה.
הוא אוהב אותי.
זה די מפתיע אותי העניין הזה שהוא אוהב אותי.
הוא בטח עיוור וקצת לא הגיוני.

אני רוצה שיהיה לי סוף שבוע טוב. נעים. שמח. בלי לחץ, בלי קהות רגשית, בלי כאב. בעצם, שיהיה כאב. הוא עדיף על הקהות.
אני אלמד. אני אולי גם אכתוב. אני אסדר קצת את הבית. אני אכין פאי תרד וסלט טעים.
אני אלמד אותו לנגן בגיטרה ובערב נלך לסרט.

אני חושבת שאולי מה שאני צריכה זה לכתוב על חיי המין שלי.
יש לזה הכי הרבה רייטינג.
על כמה שאני רטובה ועל הזין הגדול שלו וכל זה.
אבל זה כל כך משעמם אותי.
כלומר, לכתוב על זה.
אבל נדמה לי שהכל משעמם אותי. נו טוב. אז הרייטינג שלי יצנח. ממילא אני כבר לא מכירה כאן אף אחד.

אני רוצה להרגיש. רוצה להרגיש במלוא היכולת. במלוא העוצמה.
זה לא כל כך הולך לי.
פעם חשבתי שמה שיעזור לי זה בדסמ, אבל האכזבה הייתה כל כך גדולה.
אולי באמת מה שיכול לעזור לי זה בדסמ, אבל לרוע המזל כל השולטים שפגשתי כאן לא הוכיחו את עצמם בשום צורה בעצם.
טוב אולי לא כולם.
בכל מקרה אני רוצה להרגיש.
מוזיקה עושה לי את זה. לפעמים סרט או ספר.
אני רוצה שהוא יעשה לי את זה.
כלומר, אני אוהבת אותו.
אבל אני רוצה להרגיש.
בא לי לצרוח.

החופש מתקרב אלי ומעורר בי גלים של חרדה.
"את פשוט מהממת," אני אומרת לעצמי, "כל הזמן מקטרת שאין לך זמן לכלום ועכשיו כשמגיע החופש את בחרדה ממנו."
עוד כמה דברים קטנים וזה כאן.
ותכף אנחנו עוברים לגור יחד ואני תוהה אם זה משמח אותי.
ועוד משהו שצריך לעשות, ועוד חצי יום בבית החולים, ועוד מיילים שצריך לשלוח, ועוד כמה דאגות כלכליות.
אבל בקיץ הזה אני אכתוב את מה שאני רוצה לכתוב כבר זמן רב.
ובקיץ הזה אני אעשה הכרות עם עצמי.
הגיע הזמן.

היום הוא בא אלי בהפתעה באמצע העבודה עם זר פרחים ביד. הוא בדיוק הסתפר קצוץ קצוץ, כמעט קרחת, ופתאום הוא נדמה לי כמו מישהו אחר, גבר זר, וזה ריגש אותי כל כך עד שכמעט נבהלתי כי חשבתי שאולי רק גבר זר יכול לרגש אותי ככה והוא לא.
אבל אחר כך הבנתי שזו הייתה הזרות הפתאומית בו שריגשה אותי, ושאם הוא לא היה שם, אלא רק גבר זר, לא היה שם שום דבר שהיה מרגש אותי בכלל.

אחר כך דיברנו בטלפון על הקיצוץ במשכורת, ואיך נסתדר, ומין שיחה כזאת של חרדה, וכל הריגוש נעלם כי שוב היינו שנינו במציאות היומיומית הדורסת.
אבל עוד מעט הוא יבוא שוב ואני אחבק אותו ואתרגש.
ושום קיצוץ במשכורת, ושום מציאות יומיומית לא תהרוס לנו את זה.

משהו אצלי נפסק. נקטע. כמו איבר. והכאבים שאני מרגישה הם כאבי פנטום.
וזה מוזר כי משהו אחר החל. ונמשך.
אנחנו יחד כבר חצי שנה.
הוא ישן עכשיו על המזרון שהוא הביא אתמול כדי שיהיה מקום לכל האנשים לשבת.
הוא יפה.
אני אוהבת אותו.
אבל לפעמים אני מתמלאת בזעם כלפיו ומרגישה איך כל הגוף שלי רוטט מעצבנות ומרגישה איך קרובה להיות אלימה. אבל אף פעם לא מגיעה לרגע של האלימות. תמיד עוצרת קודם.
אנשים תמיד אומרים לי: "את כל כך רגועה. איך זה שאת תמיד כל כך רגועה."
הם לא יודעים כלום.
טיילנו עכשיו ברחובות המחשיכים של העיר שאני אוהבת. אנחנו והשחרחר.
כבר לא מכירים אותי כאן.
לפני חודש היה לי יומולדת ואף אחד כאן לא שלח לי מזל טוב. זה היה לי קצת עצוב. בשנה שעברה זה היה אחרת.
אבל אני זו שהתנתקתי.
וזה בסדר לי.
הוא שוכב על המזרון והחולצה שלו נמשכה קצת למעלה. חושפת את חלקת העור הזו שבינה לבין המכנסיים.
אם לא הייתי מםפחדת להעיר אותו, הייתי מנשקת אותו ממש שם.

היום אני אכתוב.
אני לא נפגשת איתו היום. זה אומר שיש לי קצת זמן לעצמי, דבר שלא קורה כבר כמעט בכלל.
אז היום אני אכתוב.
נכון שישנתי עכשיו שעתיים ושזה כל מה שאני רוצה לעשות, אבל היום אני אכתוב.
ממלא אותי מין לחץ מעיק של תחושת חובה ויאוש.
אבל היום אני אכתוב.
אולי אם אני אכתוב, אולי אם אני אכתוב הרבה, תתפרק קצת הבועה שמקיפה אותי ואני אוכל קצת קצת להרגיש את התחושות שחשים אלו שלא מוקפים בבועה.
אני רוצה להרגיש.
לפעמים אני מרגישה שאני אוהבת אותו.

היום עשיתי כמו שלא עשיתי כבר הרבה זמן- אמבטיה של שעה עם מסכת פנים ומסיכה לשיער ופילינג לגוף והמון ריחות טובים, ואחר כך שמלה שחורה עם מחשוף עמוק ועגילים ארוכים מצלצלים ואיפור שמדגיש את העיניים.
אני רוצה להיות יפה הערב. בשבילי או בשבילו או בשביל שנינו.
איפה היא, אני שואלת את עצמי לפעמים, ההיא שרצתה לפזר פרפרים בשערה.
קשה לי להיות בקשר.
עוד מעט הוא בא.
אני אוהבת אותו אני חושבת.
הפחד מעולם לא היה מפחיד כל כך.

המון זמן לא כתבתי.
הימים זורמים במין שגרה שלפעמים היא נפלאה ולפעמים היא הדבר הכי מלחיץ שיכול להיות.
היום אנחנו עושים ליל סדר אלטרנטיבי. עשינו הגדה בעצמנו. הגדה של חופש, עם שירים וקטעים שעוסקים בחופש, ויצא נורא מרגש.
מעניין איך זה ירגיש הלילה, לא להיות עם המשפחה שלי אלא להיות איתו.
אני מקווה שזה ירגיש טוב.
כשלא היה לי חבר חשבתי שחבר זה הדבר הכי נפלא שיכול להיות.
ברור שזה לא ככה.
אבל זה בכל זאת די נפלא. לפחות רוב הזמן.
כשאני מסתכלת בראי אני רואה שהפנים שלי קצת השתנו. אולי התבגרתי מעט. אולי אני פשוט עייפה.
רוצה שיחזרו הבועות שקופצות לי בבטן כשאני מתרגשת.
ועכשיו אני הולכת לאפות פאי כרישה ובטטה. חופש חופש, אבל לבשל ולנקות אני בכל זאת צריכה.
חג שמח.