בין פראצ'ט, גיימן, ואדמס

לאחרונה, אני מוצא את עצמי עם המון חרטות על דברים שעשיתי או לא עשיתי בעבר.

אנשים שפגעתי בהם.

נשים שהתחילו איתי והגבתי להן בצורה שגויה.

נשים שסירבו לי ולא הבנתי נכון את הסירוב שלהן.

החלטות שלקחתי שהוכיחו את עצמן עם תוצאות שונות ממה שהתכוונתי אליהן.

עכשיו, בסופו של דבר, כל הדברים האלו שאני מתחרט עליהם, בזכותם אני איפה שאני היום.

ואולי זה לא מקום מושלם, אבל בואו, זה גם לא מקום רע בכלל: יש לי בת זוג שאני אוהב, כלב חמוד, עבודה טובה, כסף בבנק...

אז אני לא בטוח בכלל שאם היתה לי מכונת זמן לא הייתי בסופו של דבר דואג לכך שהחיים שלי יהיו בדיוק אותו דבר, אתם יודעים? אני ממש לא בטוח שהייתי רוצה חיים אחרים.

אבל מצד שני, נורא מבאס אותי שהחיים הם לא ספר chose your own adventure, ושאין אפשרות פשוט לשמור רגע את המצב הנוכחי, ללכת לשנות החלטה מסויימת מהעבר, ולראות מה התוצאה. לכל הפחות, אולי, רק אולי, הייתי יכול לגרום לאנשים שהיתה לי איתם אינטרקציה לאורך השנים, קצת פחות כאב. 

oh well, להתבאס על זה לא יעזור. אין לנו ברירה אלא להשלים עם העבר שלנו, שגיאות והכל.