נתקלתי לאחרונה בתופעה מוזרה,
כלומר, אני כותב מוזרה, אבל ברור לי הסבר אליה.
אז אולי היא לא כל כך מוזרה, בעצם.
נשים שטורחות "להסביר" למה הן לא מעוניינות בגבר. לתת סיבה.
והאמת? שאני לא מבין את זה. מה זה מעניין אותי למה? את לא מעוניינת, אחלה, סבבה, לא שאלתי אותך למה.
תאמיני לי שאני ילד גדול מספיק כדי שהסיבה שלך פשוט לא חשובה לי.
לא כי כמובן שהרצונות שלך לא חשובים, כן?
אלא כי בראש בראשונה אני יודע שאין לי איך לשנות את הרצונות שלך.
נגיד ואת אומרת לי שאת לא מעוניינת בי בגלל פער הגילאים ביננו, אוקיי, מה אני אמור לעשות עם זה? כלום.
אז מה יש לי לעשות עם המידע הזה?
שום דבר בריבוע.
מהרגע שאמרת לי שאת לא מעוניינת, וזו כמובן זכותך המלאה, כל מה שיש לי לעשות זה להגיד תודה רבה, ערב טוב, ולהמשיך הלאה.
עכשיו, בסופו של דבר, ברור לי שזה נובע מזה שנשים התרגלו לזה שגברים שואלים "למה" ומנסים לשכנע ולהתעקש.
"אולי בכל זאת" שכזה.
אבל אני לא מבין את הגברים שעושים את זה.
איפה האגו הבסיסי שלכם?
כאילו, עזבו אתכם מזה שאת לא מכבדים את זה שהבחורה אמרה לכם לא, אני יודע שלא באמת אכפת לכם
אבל טיפת כבוד עצמי?
אתם באמת הייתם רוצים להיות עם מישהי ש"שכנעתם" אותה?
אתם לא רוצים להיות עם מישהי שאשכרה *רוצה* אתכם מיוזמתה?
או שאתם באמת חושבים שאף אחת לא תרצה אתכם בלי שתשכנעו אותה קודם?
כאילו, בואו, אני יודע שאני לא כריס המסוורת' או טום הילדסטון או כל "חתיך" הוליוודי קלאסי אחר. יש לי גוף שיותר דומה לג'ק בלק מאשר לרוק, אוקיי?
הריבועים היחידים שיש לי בבטן הם רביולי.
ורעמת השיער הארוך שלי התחלפה מזמן בקרחת.
אבל וואלה, אני יודע שיש מספיק בחורות שאשכרה מעוניינות בי.
זה לא קורה *המון*, נכון, אבל מדי פעם זה קורה שיש בחורה שנמשכת למראה שלי ו\או לאופי שלי ובאמת מעוניינת בי.
אז למה לי לנסות להתעקש על מישהי שלא?
זה לא רק בזבוז זמן ואנרגיה, אלא גם כל כך... השפלה עצמית.
לסיום, דברי חוכמה של הגבר הג'ינג'י השני הכי חתיך בעולם (אחרי הכלב שלי):
