אחד המאפיינים החריגים בבלוג שלי בכלוב, זה שאני כמעט לא כותב זימה.
במקום שבו אחרים מתארים את הסשנים האחרונים שלהם ומעלים תמונות סקסיות, אני כותב בדיחות מפגרות שמצחיקות בעיקר את עצמי, כותב דעות פוליטיות, ומעלה תמונות של הכלב והחתולה שלי.
אם אני מסתכל בפורום על שרשור הקראשים הכלוביים, ואז מסתכל על הבלוגים של הגברים שם, בואו, זה ברור שהבלוג שלי בסגנון אחר *לגמרי*.
לכאורה, היה עדיף לי לכתוב כאן בלוג סקסי, מלא זימה וטינופת, נוטף חרמנות, תשוקה, ובדס"מ, עם תיאורים על איך קשרתי את ההיא, פירקתי את הצורה של זאת והשארתי אותה עם תחת אדום וסגול, ואיך מה שמה נחנקה עם הזיין שלי בגרון שלה בפומבי אחרי שדרשתי ממנה לספור הצלפות כעונש על הבראטיות שלה.
לכתוב פוסטים ולהעלות תמונות שיגרמו לכל מי שיראה אותם להסמיק ולהזיל ריר, ויגרמו לבחורות שקוראות אותם לפנטז שאלו הן עצמן, ולהיות חייבות לאונן ולגמור מהטקסטים שלי, אחרת הן ירגישו שהן עומדות להתפוצץ.
לחרפן אתכן עד שתרגישו חייבות לשלוח לי הודעות, כי אתן חייבות לדעת מי זה המוח המטונף והסוטה הזה ואיך אתן יכולות לקבל מזה קצת לחיים שלכן.
שתהיו חייבות לבדוק אם אני טוב כמו שאני נשמע, או שזו רק פנטזיה, וזובי, לעזזל עם הכל, תזיין אותי כבר.
לכאורה.
אבל האמת היא, שפשוט לא בא לי.
מי שצריכות לדעת על המיניות והתשוקות שלי, יודעות.
ואת, שקוראת את זה עכשיו, ולא מבינה למה אני פתאום מייבש אותך ככה פתאום אחרי שרק לפני כמה משפטים הדלקתי אותך?
מי את?
מה את?
למה שאני אתאמץ לחרמן אותך?
עזבי אותך שטויות, תראי תמונות של כלב וחתולה חמודים, תקראי בדיחות מפגרות שמצחיקות בעיקר אותי, ותראי את הדעות הפוליטיות שלי.
ואם אחרי שנכיר כבני אדם, ואני אחליט שאת מוצאת חן בעיני, אז אולי. רק אולי. אם זה יהיה רלוונטי. תזכי לזה שאני גם אנסה לחרמן אותך.
