במקום בו פעם פחדת לצעוד, את עוד תרוצי מפחד ותסתכלי אחורה לראות אם הוא מצליח להשיג אותך.
את תגבירי את הקצב, הנעליים שלך יהדהדו על השביל, תקפידי לנשום ולנשוף שלא יגמר לך האויר.
זיעה קרה תכסה לך את העורף, הדם יאזול לך מהפנים.
את תזכרי איך הוא פעם הטיח אותך וטיפת דם זלגה והעיניים שלו נצצו.
והריאות שלך, אלו שכשהוא היה מהדק את האחיזה שלו על הצוואר שרפו מכאב רגע לפני שריחפת למקום אחר ישרפו עכשיו מפחד.
את תביטי לאחור, הוא רץ מהר יותר ממך, הוא מכיר אותך כבר 20 שנים, הוא יודע מי את באמת וכנראה מה האסטרטגיה שלך.
הוא מדמיין איך הוא תופס אותך, מתנפל עליך, מממש כמה דברים שהוא עוד לא הספיק ואז כולא אותך במרתף אפל ומשתמש בך כמו בובה, כי יש לך נפש וגוף מושלמים לסטיות שלו עם הפגמים שלך.
את לא אמורה ללכת. את אמורה להישאר ולספק את מה שהיית מורגלת שני עשורים. נשלטת היא לא משהו עם רגשות או משהו שצריך להפגין כלפיו רגשות. ואת, את הצלחת לסדוק לו את הלב.
ואת תגבירי את הקצב ותביני שזאת ההזדמנות האחרונה, אם הוא מצליח לאחוז בך, את לא תצליחי לצאת משם, זה הסוף שלך והוא יהיה עצוב קודר ואפל.
ואת מושיטה יד למי שנמצא בקצה השני של המסלול, שיעזור לך לצאת ממסלול המירוצים הזה, את יודעת שאסור להביט לאחור כל שבריר שניה והתרחיש יהיה לא טוב עבורך.
את שומעת את צעדי הריצה שלו מתקרבים הוא מושיט את הידיים כדי לתפוס אותך.
את רצה כמו שבחיים לא חשבת שתוכלי.
הוא מושיט לך את היד ומעודד אותך שתיכף את מגיעה והוא תופס אותך, עוד קצת מאמץ והכל מאחוריך.
את מושיטה את היד קדימה האצבעות שלך כמעט נוגעות בשלו, הוא אוחז לך את היד, מושך אותך אליו ומחבק חזק.
עכשיו בטוח, מוגן ושקט.