מאה עשרים ימים של הדחקה מסתיימים ממש עכשיו. יחד עם האבל הטכני, וטון שכנועים עצמיים ותירוצים וסיבות מדוע אין לי סיבה בכלל לכאוב. או לכאוב במינון מהונדס. ונכון שכתבתי עליך פוסטים וחשבתי עליך המון. אבל זה היה מתוך בועה מרוחקת ומרופדת שמאוד קורסת לתוך עצמה בימים האלה. והכאב, וחוסר האונים, והחידלון, מגרדים ודוקרים לי את העצמות מבתוכו ועמוק. וזה פתאום נוחת עליי כמו משקל של אלף אוניות, כמה משמעותית היית בחיים שלי, ועד כמה הכרתי וידעתי את הפחדים הכי קטנים שלך, בדיוק איך שידעתי להצחיק אותך עם הומור השחור שלנו. וכל דבר פתאום מזכיר לי אותך בצורה ברורה ונושמת. וכשיורד גשם אני מחפש אותך. וכשאני מעלה סטוריז אני מרגיש את התגובות הציניות והקורעות שלך על בחירת השירים שלי. (פזדיץ זה מה יש) ובכל פעם שאני מגיע למקום כלשהו, אני נזכר בדיוק מה כתבתי לך אז, ומה בדיוק הרגשתי אליך. ובכל פעם שאני יוצא למועדון שלנו אני מחפש את השיער האדום שלך. ואני מחפש אותך בלי הכרה, ברחובות של העיר שלך. ברחוב שלך. עד שאני שוב מוצא אותך כאן, בבית החדש שלך. שפעם ראשונה הערב ראינו בו את השקיעה היפה הזו. ושלא תתבלבלי אני חזק. אולי יותר מתמיד. ומעריך הרבה יותר את החיים שהבנתי כמה הם יכולים להיות שבריריים. אבל הפעם הזו אני מכיל את הכאב וממשיך לחייך. אבל אני מרשה לעצמי הפעם באמת לצאת לתהליך של ריפוי, לכאוב עד העצם ולהרגיש את השריפה הענקית בנשמה, לגעת בחור הענק שבלב. ולחוות את הפרידה הסופית ולדמוע. אומנם לא לבכות ממש, בגלל מגננות ישנות שאת יודעת. ותמיד תהיתי מי תהיה האישה שתגרום לי לבכות והנה סוף סוף נדמה לי שמצאתי:)))
