מילים מילים ועוד מילים

ההקדמה היא, שלא כל מה שכתוב פה הוא מציאות או חלק ממנה.

הרבה דברים כאן הם מהוויים. שאיפות. רצונות. חלומות. פנטאזיות וכן את חלקם חוויתי ולבסוף החווה הכל.

היום נשלטת קבלה הודעה עמוסה שמחה ונוטפת אושר בעקבות כך שנזרקה על ידי שולט.

שולח המייל היה שולט שרצה להכנס לחייה והיא לא אפשרה לו.

והיום הוא היה שיכור מעונג.

הוא חגג את כאבה של הנשלטת בכל דרך אפשרית.

על ידי שירה בלתי פוסקת, על ידי מילים שורטות.

והשאלה המתבקשת האם על נשלטת להלך על קצות האצבעות באופן מתמיד?

האם תמיד צריכה היא להזהר מלעמוד במקום בו הוא כבר לא ירצה בה?  ביום היא לא תיהיה חלק מחייו אלה אפיזודה חולפת.

והאם שולט ראוי צריך לחגוג את כאבה של זו שהייתה שייכת לו? של זו שהייתה חלק ממנו? איבר מאיבריו?

ופה השאלה ןהאמירה המתבקשת, כמה גועל???!!!

אני מחבקת את אותה נשלטת ובזה לשולט החוגג.

אותכם אברך בשבת חמימה ומלאת חום.

חבקו חתול הוא לא דורש הרבה בחזרה..

Painful

לחכמים שביננו ולפילוסופים בגרוש...

מרוב אהבה הלב חדל מלפעום.

מרוב תשוקה התאבנו האיברים .

מרוב השתוקקות קהה הברק בעיניים.

מרוב רצון הגיע הוויתור.

מתוך הערגה פחת הכאב.

מתוך השולט פרץ העזוב.

מתוך ההרבה פרץ הכלום.

מתוך ההבטחה נחסך הקיום.

מתוך הנצח התקיים רק המחר.

It hurts.

סיפור שהתחיל במקרה, נמשך כי ככה ונגמר בטעות.  

לאחר ששני הדמויות הכירו באתר שלדעת אנשים מסוימים היה מפוקפק,

הם נהנו לתקופה שלדעתם הייתה קצרה ביותר.

לאחר החלטה של הדמות החזקה בסיפור לסיים את הקשר.

שבורה ומרוסקת החליטה  הנשלטת לא לחיות בקשר  שקרי ולסיים את הקשר הונילי עם בעלה ועזבה את הבית.  

5 שנים אח"כ.   הנשלטת ששמה הפך לכלבה ליסה צרוף שמה הפרטי וחלק משם משפחתה 

והשולט החדש האל שלה ששמו היה גאד שכלום לא ישווה לו בשמיים ובארץ.

היא העריצה אותו מכף רגל ועד ראש, כשהתבוננה בו עיניה נצצו,

כעת משהייתה החוקית שלו היא הרשתה לעצמה לציין שהיא שלו והוא שלה היא צעקה את שמו לכל מי שרק היה מוכן לשמוע.

היא נהנתה  לכאוב אותו באושר.

היא אהבה אותו בעונג.

היא שירתה אותו בכייף.

היא חיה אותו ואיתו בטירוף.

הוא היה מושא הערצתה.  

והוא הרגיש שכלום לא ישווה לו,

הוא היה חזק,

הוא ידע שהוא יכול הכל,

הוא ידע שהוא מעל כולם,  

נולד להם ילד הם גידלו אותו לאל, שמו היה הרקולס אנשים ששמעו את שמו הרימו גבה אבל זה לא עיניין את ליסה וגאד.

הרקולס כמו הרקולס היה חציו אל וחציו אדם. ליסה וגאד עקרו מישראל לאריזונה וחיו את החלום...    

35שנים אחכ הכלבה ליסה בת 85 וגאד בן 71 יושבים במרפסת מול חוות הסוסים באריזונה.

ליסה עדיין יפה, על פרקי ידיה סימני אזיקים סגולים מימים מטורפים, זה היה בדמם ולא רק לשם שעשוע.

לצווארה שרשרת אזיקים שמשמעותה "אני אזוקה לך גאד"

היא הרימה מבטה והביטה בגאד עדיין בעיניים נוצצות כתמיד מלאות בהערצה. כסאה תמיד היה נמוך משלו.  

"גאד" לחשה "אני חושבת שהגיע הרגע" הם נכנסו הביתה התפשטו  הכלבה ליסה  זחלה למיטה קצת עייפה מהשנים.

גאד כבר היה שוכב עירום, היא הכניסה את איברו לפיה כמו שהייתה נרדמת בכל ערב.

וכך בין מציצה אחת לאחרת,  נרדמה לנצח. בבת אחת כבתה בחוץ השמש,

כשגאד התבונן החוצה מחלון חדרו הוא הבין שהשמיים נפלו.  

המעריצה שלו איננה, הסוגדת שלו עזבה, המפנקת שלו נעלמה, האישה שלו נמוגה, הזונה שלו לבשה את בגדי האבל שלה, 

הנשלטת שלו התפוגגה, הכלבה האהובה שלו מתה.

היו בה בכלבה ליסה המון נשים וכולן העריצו את גאד.  

גאד עצמו היה אתאיסט ולראשונה בחייו הרים מבטו לשמיים וזעק.

"אם אתה באמת קיים, אם אתה שם קח אותי עכשיו."

באותה שניה יצאה בת קול מן השמיים, עם כנפי פרפר קטנטנות.

"בוא " לחשה והוא היה בטוח ששמע את הכלבה ליסה. והוא הלך איתה בטח שהלך.

הוא קם מהמיטה צביטה בליבו בישרה לו שהוא כבר איננו.  

הסיפור המלא ב.....  

מוקדש לך My God  אומנם זה היה רק לרגע קצר.

אבל היה עדיף רגע קצר ומאושר איתך מאשר לא להכיר אותך.

יהיה קשה לאחר להכנס לנעליך.

אבל אם הוא יהיה ראוי הוא יצליח.

אם לא יצליח הוא אינו ראוי..

המגע שלו, גם כשהוא כואב הוא ממכר כי הוא שלו.

הקול שלו, זו הנעימה הכי נפלאה שהטבע יכול היה ליצור.

נשימתו שלו, מרפרפת על לחייך עדינה ככנף פרפר.

החיוך הנדיר שלו, מקסים גם כשאינו נוגע בעיניו, וכשהוא כבר

נוגע בם נשימתך נעתקת.

ויש גם את הכעס שלו, הוא דווקא נוגע בעיניו, וגם כשהוא כועס הוא מחייך חיוך שאת יודעת שהוא מסתיר יותר מחושף.

ויש את הדבר הנדיר ביותר שלו, היצירה הנדירה והמתוקה שלו.

הסיבה שגורמת לחיוך שלו לגעת בעיניו.

הסיבה שבגללה הוא דואג כשהיא מאחרת.

שבגללה הוא מחייך כשהיא מאושרת.

שהוא נחרד מהמחשבה שיום אחד היא כבר לא תהיה.

ואת לא תמיד יודעת שזו את.

את הסיבה לכל התמורות בפניו, לכל השינויים בחייו.

את, את ורק את.

נכון שאין מאושרת ממך???

עצרו את העולם, אני רוצה לרדת.

הרגע הזה שאת מביטה בעיניו ומבינה שזה הנוף אותו חיפשת כל חייך.

הרגע שהוא מנשק אותך בחוזקה ובעוצמה מותיר אותך חסרת נשימה ואת מבינה  שלא אכפת לך להחנק.

הרגע שאת מניחה את הראש שלך על לוח ליבו ומבינה שזה המקום בו את רוצה לחשוב.

הרגע שאת מתפשטת מולו לראשונה ורואה את מבטו המעריץ ומבינה פתאום כמה את מיוחדת.

הרגע הזה שאת שוכבת על גבך ומפוסקת ממתינה השד יודע למה אבל מבינה שההמתנה משתלמת.

הרגע המחשמל הזה כשהאיבר הזקור שלו עומד קרוב לנשיותך המשתוקקת אבל הוא לא נוגע נוצרת תחושה מחשמלת שיכולה להאיר את תל אביב וחיפה גם יחד ואת מבינה שאסור לך להאיץ ברגע. 

הרגע הזה שהוא גומר בזכותך והחיוך המסופק שלו לא מותיר ספק לגבי האושר  שלו ואת מבינה פתאום שיש לך את הכח לתת.

הרגע הזה שנוחתת סטירה על פניך ואת מבינה שהכאב נעים.

הרגע שהוא מלטף את גופך לאורכו ואת מבינה שזה מגע המשי הממכר שיש.

הרגע שאת מתאהבת בו והוא בך ואת מבינה שסופסוף הגעת הבייתה.

הרגע הנורא הזה. זה שגורם לנשימתך להעצר. ללבך לרצות לחדול מלפעום. לראותיך לחדול מלנשום. לדמך לקפוא בעורקייך. לעולם לעצור את סיבובו, הרגע שאת שואלת את עצמך אם כדאי היה להתמסר טוטאלית ולהתאהב באחר יותר מאשר בעצמך ואת מבינה שאין לך תשובה החלטית.

הרגע המפחיד הזה שאת חוששת ממנו שיום אחד זה יגמר. את הרגע הזה את לא מבינה ואת גם לא מנסה.

מוקדש לך דון.

אין דבר אם תועה אתה בדרך, מאבד את הצפון וסופה גדולה עוברת מבשרת שטפון.

ואני איני יודעת מה יביא לי המחר,

משהו בחושך מנחם אותי ושר, אין דבר יותר שלם מלב שבור ויותר זועק מן הדממה.

לב שבור ולב פצוע, לב עייף מדיבורים, הוא יודע אהבה שנקנתה בייסורים.

וכשהוא כמעט שוקע והמיים עד צואר משהו בתוך החושך מנחם אותו ושר:

אין דבר יותר שלם מלב שבור ויותר זועק מן הדממה.

אם בתוך דממה זועקת לפעמים אני נשברת מנחשת את העתיד אבל זוכרת את העבר.

אז בתוך הרי החושך שסוגרים עלי רכות, משהו תמיד אומר לי להשלים ולחכות.

אין דבר יותר שלם מלב שבור ויותר זועק מן הדממה.

תודה לנעמי שמר על המילים המקסימות, שכמו קראה את מחשבותי וכאביי מילה במילה..

הוא לא היה מושלם, הוא גם לא היה ממש שפוי,

אבל עיניה הסומות מהערצה ראו אחרת,

כשהתקרבה אליו היא נרעדה, הוא שידר יראת כבוד.

היא הביטה בפני האל המפוסלות, בגופו החטוב והיא חייכה לעצמה.

היא הרגישה שנשמתה מצאה את פתחו של גן עדן.

היא הביטה בו והרגישה שמצאה את האל שלה.

הוא זה שנטל את ידה הרועדת בידו החזקה והאיתנה והוביל אותה פנימה למקדשו שלו.

שם תתעתד לעובדו כל חייה.

כל שרצתה מעתה היה לשרת את האל הפרטי שלה.

לכבד, להוקיר, לאהוב ולהודות לו על שהתיר לה את כל אלה.

עתה הרגישה כי תמו חיפושיה.

מסעה הארוך, הכואב והמפרך הגיע אל קיצו.

נשמתה המיוסרת מצאה את תאומתה.

היא תלתה את נעלי המסע הבלויות מנדודיה ונעלה נעליים נוחות.

תמו נדודיה, סבלה האחד הגיע אל קיצו סבלה האחר רק אחל.

היא הגיעה למקדשו של האל ושם בפנים הוא המתין.

קצת מטורף, קצת בלתי צפוי אבל זה היה מה שחיפשה.

את האחד שיעשה ממנה שלמה,

את זה שיאחה את כל שבריה.

את זה שייתן לה את השקט הקטן בכל הרעש הגדול.

זה שבכל הכאוס של החיים בכלל ושל חייה בפרט

יעזור לה למצוא את עצמה.

את עצמה שאבדה בעברה.

אני מעריצה אותך אתה האחד.

מהתחלה היא הייתה הססנית חסרת בטחון. שכנעתי אותה להפגש היא נעתרה.

הגעתי. היא הייתה שם. נבוכה וביישנית. בדיוק החומר אותו חיפשתי. החומר ממנו ניתן להרכיב נשלטת מושלמת.

אך יחד עם זאת היה בה משהו מתריס, היא לא מיהרה להשפיל מבט אך כשהשפילה זה היה אחרי כאב.

תחינותיה נשמעו כצליל מלאכים. דמעותיה היו מבורכות ומספקות כטיפות גשם אחרי בצורת ארוכת שנים.

היא השתוקקה לרצות אותי, היא כאבה את הנאתי ונהנתה.

היא שתקה כשהתבקשה, היא גנחה בהסכמה, היא זזה, נשמה,פעמה רק בהוראתי.

הייתי מאושר. חיוך השטן שלי סופסוף נגע בעיני.

היא הייתה מקסימה, התאהבתי.

לפני שירדה מהרכב לחשה :"לפעמים פנטזיה צריכה להישאר בגדר פנטזיה".

פעם ראשונה בחיי נותרתי ללא מילים. לראשונה בחיי לא ידעתי איך לנשום בכוחות עצמי.

תעתועי השליטה. 

לראשונה בחיי תהיתי בידי מי נמצא הכח. השולט/ת או הנשלט/ת.

הערת המחבר :"אני מתאהב מהר. אני מכור לרגש. אם איני מקבל את כולך טוטאל. אני מוותר.

אני לא יכול לכאוב אותך עוד פעם"...