מבלי לשים לב, האיש הזה, האיש שלי למד אותי היטב.
הוא יודע את הפחד הכי גדול שלי, והוא נותן לי בזעיר אינפין.
"יום חמישי בייבי, הוראות יגיעו".
ניכנסת לקנות שמלה, הוא לאט לאט מחזיר אותי למהות שלי, אישה.
יוצאת מחדר ההלבשה ופונה למוכרת,
"מה את אומרת?"
"מדהימה"
"איזו חזיה לובשים עם הדבר הזה?"
"בלי, תורידי ותראי"
"רוצה לעזור לי?" חיוך שובב משתרבב לי על הפנים.
"בשמחה"
ניכנסות לחדר הלבשה, אני מפנה אליה את גבי. מרגישה את הידיים שלה לאט לאט פותחות את הרוכסן למעלה, היא נושמת לאט ואני מצטמררת. היא פותחת לי את החזיה ומסירה אותה. סוגרת את השמלה.
אני מסתובבת אליה ומביטה עמוק בעיניה, נותנת לה רגע. היא נבוכה.
לא משלנו.
אני מחייכת ואנחנו יוצאות שוב למראה.
כן, בהחלט שמלה ליום חמישי.
"בייבי, תגיעי לדיויד אינטר בשעה 21:30, הוראות בהמשך"
21:30 חניתי, למדתי על בשרי שאסור לאחר, 38 הצלפות על 38 דקות איחור.
"תעלי לקבלה, תמסרי את שמך, תקבלי מפתח"
פחד, מה הסוטה מתכנן, מה מחכה לי שם למעלה. אני והפתעות לא הולכים יד ביד. ביקשתי אלפי פעמים להיות מוכנה.
הדמעות והלחץ מתחילים לעלות למעלה.
עולה למעלה, מקבלת מפתח, הוראות ברורות, שומרת על ריכוז.
אני דרוכה.
גלגלי ההצלה שלי בדמות חיילים התחילו לדרוך את נישקם.
פותחת בזהירות את הדלת.
אין זכר לבדסמ. הלחץ גובר.
על המיטה ורד עם פתק,
"מרגע זה את לא מדברת, כנסי לחדר האמבטיה ותתפשטי"
אני קפואה במקום.
אני יכולה להכיל כאב, אני אלופה במילחמות, אני יודעת ליפול ולקום.
אבל רומנטיקה? אהבה?
בהם אני מתבוננת מהצד. נוגעת, לא נוגעת.
אני יודעת לאהוב אבל להיות נאהבת?
הוא למד אותי היטב האיש הזה שלי.
ניגשת לדלת.
ידי רועדת.
למה אי אפשר לעשות סשן נורמאלי קיבינימט.
אני מוכנה לכל סטיה בדסמית באשר היא!
פותחת את הדלת, האיש הזה שלי יושב באמבטיה מלאה וממתין.
אני מחכה לחיוך, מילה, משהו להפיג את הפחד, גרגר של זמן שיעצור אותו מלכת...מסרבים להגיע.
אני מתבוננת בו, גוף מושלם, מטופח, דורש ליקוק מכף רגל ועד ראש ואני מדמיינת עצמי מתיישבת על הזין שחודר אלי כאילו נוצר רק עבורי.
אין מנוס, השמלה צונחת לריצפה יחד עם המבט והדמעות לא מהססות לזנק, זונות.
"כנסי"
הנשימות שלי מתחילות להיות כבדות, אני מרימה את עייני ומרגישה את הנשמה שלי מתרוצצת בחדר, טיפשה! היא זועקת, רוצי! עכשיו! זה הרגע, אחר כך לא תוכלי יותר, תהיי שבויה לעד!
הזיכרון יהיה חרוך בי ולא תוכלי להשתחרר.
היא מכה ברגליים, סוטרת לפנים, בוגדת!!!
הוא מסמן עם האצבע ומבט כעוס להתקדם. לא כדאי להרגיז אותו.
אני ניכנסת למים, הם חמים, אני ניטמעת ומתמכרת למגע שלו.
נישענת עליו ופותחת את פי,
"את לא מדברת!"
הוא מתחיל לנשק לי את הצוואר, ידיו מלטפות לי את הראש. הרכות הזו הורגת אותי.
הדמעות שלי הופכות לזרם ללא סכר.
אני מחכה לכאב, אני רוצה לצרוח!
הלשון שלו עוברת באיטיות לאוזן שלי ואני מזיזה את הראש כמתגרה בגורל. מחכה לסטירה שתבוא.
הוא הורג אותי ברכות. הסטירה נשארת יתומה.
מטביע את הפחד.
הידיים שלו מטיילות במורד החזה שלי בעדינות בלתי נסבלת והחיה שבי מתעוררת.
הוא לוקח את הזמן ומטפל בחזה לאט לאט, הזרם עבר למטה ואני כבר סוערת.
הידיים ממשיכות לנוע מטה והגב מתקמר, אני פותחת את פי שוב והיד שלו ניכנסת אליה, אני מוצצת אותה ומלקקת כמו נרקומנית.
כל הגוף זועק ומתחנן, האצבעות שלו מתגרות ומטיילות לאורך הקימורים, נוגעות בכל חור בעדינות שמוציאה כל שבב של שליטה מהאישה שעמדה לפני רגע מול המראה.
"אני אוהב אותך בייבי"
החיה הזו שבי מתהפכת על הבטן, ניסיון עלוב להינעץ על הזין ולהגיע לסיפוקי.
הוא התיישב על דופן האמבט ובחלקיק שניה לקח את החמצן איתו.
ההיגיון שלי מתדפק על דלתי החיה והזו מעיפה אותו, מחכה להוראות.
הוא מתיישב מולי באמבטיה.
פותח לי את הרגליים, מניח לי רגל אחת מחוץ לאמבט ורגל אחת עליו.
"עכשיו בייבי תראי לי איך את מענגת את עצמך ותסתכלי לי בעיניים כשאת עושה את זה, אני רוצה לפגוש את הנשמה שלך"
בנזונה אחד, הורג אותי באהבה הזו.
מהיום אהיה שבויה לנצח.
מכניסה אצבע ועוד אצבע.
מרפרפת בזיכרוני בסשנים ומחברת אותם לאחד.
מסתכלת בזוג עיניים מושלם.
הפעם הראשונה, הנשיקה הראשונה, מסיבה מטורפת, ידיים בתוך מישהי אחרת, זין מושלם, סקס מטורף עם שוטר שבא לבקר, הצלפה ועוד הצלפה, גלגל של כאב, חניון ומציצה, צעצוע כיפי שמטייל לי על הגוף, "תתרגלי לנוכחות שלי", חיבוק שאי אפשר להינתק ממנו,
חיבור שכזה. סגידה שכזו.
גומרת שוב ושוב, הראש נשמט לאחור. הרגליים רוצות להשתלב והוא אוחז בהן חזק.
"שוב!"
ואני גומרת שוב ושוב ושוב.
טוטאלית.
מסתבר שיש בי אמונה.
נזכרת בתשובה שנתתי, על חלקיק השניה הזו שאני מחפשת לראות בעיני האיש שלי, המלחמה הפנימית הזו שלו,
והנה היא הגיעה.
המהות שלנו יחד.
