TO BE OR NOT TO BE

יום שישי
אני פקעת עצבים. הילדים הגיעו אליי הביתה והדבר הראשון ששמעתי מהם זה "אנחנו רעבים". המקום הכי פגיע אצלי הוא נושא האוכל. לא יכולה לסבול את כל נושא האוכל, בטח ובטח כשדורשים ממני להכין אותו. אני חסרת אונים מול זה וישר נכנסת למגננה, שזה כעס ועצבים. כעסתי על ילדיי וכעסתי על האקס שלי, ועכשיו המצפון שלי עובד שעות נוספות, כי זה לא היה פייר שכעסתי עליו ובטח לא על ילדיי.
מוקדם יותר עבדתי על קולאז' נוסף - עוד דרך לבטא את רגשותיי. אבל עכשיו אני חסרת מנוחה, כועסת, עצבנית, עייפה, רוצה שקט. לא רוצה לראות אף אחד. אני עצובה ומיואשת.
הבוקר עבר יחסית בסדר. סידרתי את הבית, ניקיתי, שטפתי כלים, שמתי מדיח כלים, עשיתי קניות. הייתי בעשייה, ובום טראח - מצב הרוח מתהפך לו. למה? למה זה צריך להיות כך? איפה שמחת החיים? איפה האושר? איפה הכייף?
Always in the dark , no light at the end . looking for a little romance
האקס שלי נוסע כל סופ"ש לחברה החדשה שלו. אני מקנאה בו. אני מקנאה בה. מעניין אותי לדעת איך היחסים ביניהם – האם זה אותו הדבר כמו שהיה איתי או שזה שונה, האם זה יותר טוב ממה שהיה לו קודם. אבל אלו שאלות שבטח שאני לא אשאל אותו. כל מה שאני כן יודעת זה שהוא מדבר איתה המון, ורוצה לראות אותה בכל הזדמנות שרק ניתנת לו, ושכל סופ"ש הם ביחד.
ואני, אני זו שרצתה להפרד ממנו יותר מכל בכדי למצוא מישהו שאוכל להיות איתו, שיאהב אותי, שיחבק ויגע בי, ובסוף יוצא שאני לבד ובלי אף אחד. ודווקא האקס שלי, שהוא די יבש ולא מבלה - התחיל לצאת ולבלות ברגע שנפרדנו. והנה הוא, דווקא הוא - מצא מישהי שתאהב אותו ותהיה איתו.

I'M WAITING FOR YOU , I'M WAITING FOR YOU!
I'M STILL IN LOVE WITH YOU…

אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על זה, על כל הסיפור ההזוי הזה. מה בסך הכל רציתי... להיות מאושרת ברגעים בהם הייתי עם NO כי איתו היה לי טוב, כי אליו יש לי רגשות, כי איתו הייתי אמיתית.
השאלות האלה לא מפסיקות להטריד אותי!
אתמול בלילה NO התקשר אליי ואמר שבאמת עד לפני יומיים היה לו ברור מי כתב והטריד את ידידה שלו. הוא מבקש את סליחתי – ולי קשה לסלוח. הוא רוצה לשים את זה מאחוריו ואני אמרתי לו שאני הולכת עם זה עד הסוף, עד שיתגלה מי שעשה את זה.
הוא שאל לשלומי ולמה יש הדרדרות במצבי. מה כבר אני יכולה להגיד לו? עד כמה אני בודדה בלעדיו? עד כמה אני אוהבת אותו? עד כמה רציתי אותו? הרי אני צריכה לדעת שקודם כל אני צריכה להתחבר אל עצמי ורק אחר כך אל מישהו אחר, אבל אצלי זה לא עובד כך.
אני מתגעגעת אליו כל כך, והיום ברור לי יותר מתמיד שלא יהיה יותר כלום בינינו.

היתכן שאני עם פיצול אישיות ואני לא יודעת מזה?
כי אם כן אזי יכול להיות שאני הטרדתי את מי שזו לא תהיה.
אבל יש כאן מספר שאלות ובעיות:
הראשונה היא תאריכים שבהם הייתי אצל NO. למה שאני אתעד דבר כזה ומה אנחנו עשינו במיטה? שזה בגדול באמת רק אני יכולתי לדעת.
אחת הבעיות בכל זה היא שאני כן שיתפתי חברה קרובה שלי במעשים שלנו במיטה. אבל אין שום סיבה שהיא תלך ותעשה דבר כזה. ולמה המיילים נשלחו דווקא לאותה ידידה של NO? ולמה דווקא דרך אתר צימרים?
השאלה הגדולה כאן היא האם עוקבים אחריי, או אחרי NO? מה שבטוח – לאותו אחד (או אחת) יש המון מידע על הקשר שהיה לי עם NO, ופשוט ניסה להכפיש את שמי.
אני מתכוונת לבקש חקירה משטרתית שתגלה את האיש שעשה את זה.

יום שלישי
התעוררתי היום ב-12:00 בצהרים, מרגישה טוב עם זה. השינה היתה חסרה לי.
קבלתי היום תשובה שלילית לגבי העבודה (הייתי בראיון עבודה לפני כ-3 שבועות). בטח המבדקים הגרפולוגיים הכשילו אותי. רציתי את העבודה הזו, היא התאימה לי מכל הבחינות. אבל כנראה אחרים חושבים אחרת. לא נכנעתי לעצב וישר התקשרתי למרכז תעסוקה שיחפשו לי עבודה.
אתמול חזרתי מהדרום. הייתי אצל ע' משבת ועד שני. בסה"כ היה נחמד, אבל הגענו למסקנה שזה לא יעבוד ושכל אחד מאתנו ממשיך הלאה, ושנשאר ידידים.
אתמול הגדרתי לעצמי ולחבר קרוב שלי מה אני מחפשת בזוגיות. הוא אמר לי שלפי מה שאני מחפשת זה יהיה קשה בגלל מי שאני ושכרגע לפחות אני צריכה מישהו חזק שיוביל אותי, אבל שהוא לא מכיר מישהו כזה. כנראה שאני לא צריכה שום זוגיות כרגע אלא להתמקד אך ורק בי. הבעייה היא שאני בן אדם מאוד מיני וזקוקה למגע,ו אז אני כל הזמן מחפשת את זה. עכשיו, אם היה מישהו מתאים אזי הייתי רק איתו, אבל ברגע שאין אז???

התקשרתי ל-NO להגיד לו שאני רוצה להביא לו מכתב שכתבתי לו. התפתחה שיחה שבה הוא אמר לי שאני שלחתי מיילים לידידה שלו, מיילים עם פרטים אישיים על NO ושהיו שם הפרטים שלי + מספר הטלפון שלי. בנוסף לזה "שלחתי" בסוף גם מייל התנצלות. לא היה ולא נברא. מישהו/י שלח/ה בשמי את המיילים האלה ועכשיו ברור לי למה כל הכעס של NO עליי. אני פונה למשטרה בעניין הזה שיגלו מי עומד מאחורי כל המיילים האלה. כרגע NO לא מאמין לי שלא אני שלחתי אותם.
הפגיעה קשה, רק המחשבה שיכולתי לעשות דבר כזה, להטריד ידידה שלו ולפגוע בו. אני בוכה, לא מאמינה שזה קורה לי. למה שמישהו ירצה להזיק כך למישהו?!

הראש חופר ואני לא יכולה להפסיק
אני רוצה לצרוח שכולם ישמעו
אני חפה מפשע, אני לא עשיתי כלום.
אני עייפה ומיואשת מהחיים.
לא יודעת איך להביא את החיוך
לא מצליחה בכלום.
מוכנה אפילו לספוג את "המכות"
שהעולם מזמן לי. אבל לא מוכנה
לוותר על צדק.
מפחדת לפגוע באחרים ומפחדת
לפגוע בעצמי. אבל אם עושים משוואה
ביני לבין האחרים זה יוצא
שהם בסדר ואני הנפגעת כי כך עדיף.
ועל כך אני "אוכלת סרטים".
אני יודעת להקריב את עצמי לטוב ולרע.
כשאני אוהבת מישהו אני אקריב מעצמי
הרבה לטובת הקשר, לטובת האהבה.
אבל באותה מידה גם כשמשהו רע קורה
לי אני אקח "כאילו" את האחריות עליי
ויוצא שאני מקריבה עצמי שוב.
אבל לפגוע במישהו, אני לא מסוגלת.
להגיד למישהו משהו שיישמע פוגעני
מיד אני מבטלת את הרצון לומר את
זה, שחלילה לא ייפגע.
נמאס לי כבר מעצמי
נמאס לי להיות כזאת פחדנית
נמאס לי להיות קורבן
נמאס לי, פשוט נמאס לי
מהחיים.

להתעורר עם מחשבה שאין לי מושג מה אני רוצה מעצמי.
מצד אחד אני רוצה לנסוע היום לסדנא לסופ"ש, ומצד שני לא בא לי כלום. כנ"ל לגבי מחר – אני אמורה לנסוע לדרום לפגוש את ע', רק לא יודעת אם מסוגלת, ואיך?!
אני מבולבלת, רוצה ולא רוצה כל כך הרבה דברים. צריך ללכת להורים, צריך ללכת לחברה שהתאלמנה, צריך לנסוע לסדנא (שזה עוד מעט), צריכה ללכת למרפאה לקבל חיסון, לקנות תרופות, להוציא כסף, ואין לי כח לכלום. אין לי רכב לכל זה. אני תלויה ברגליים שלי ובכוחות שלי, או באחרים. אני מתחרפנת מזה לגמרי. נמאס לי מהמצב הזה!
הכל מרגיש לי בפנים כמו בסיר לחץ, רועש, גועש, רותח ואין מנוח לרגע קט.

דברתי עם הסומכת שלי לפני שעתיים. הוצאתי החוצה קצת מהבלגן שמתרחש בתוכי.
הודעתי שאני לא מגיעה לסדנא, הייתי במרפאה וקבלתי חיסון, הוצאתי כסף וקניתי את התרופות. אכלתי ארוחת צהרים ואני שוב עם רגשות אשם על כך. חשבתי שהיום אני אצום מרבית היום, אבל במקום זה אכלתי. אני רוצה להניח ראש, ללכת לישון.

ראיתי במהלך הסידורים שלי את NO. כמובן שהוא חייך, קרא בשמי ואפילו התקרב אליי. רציתי להגיד לו משהו, אבל הוא אמר שהוא הולך לסופר. כתבתי ל-NO מכתב מפני שהוא לא מוכן לדבר איתי בעצם. אז איך זה שהוא זה שפונה אליי ומחייך אליי כל פעם שנפגשים. היום אני אביא לו את המכתב. אם הוא ירצה הוא ידבר איתי על זה,ואם לא אז... זה יכאב לי מאוד ויהיה עצוב מאוד.
אני רוצה שיהיה לי סדר בראש כמו שעושים סדר בבלגן בבית. ככה אני רוצה, שהראש שלי יהיה כבר מסודר, אבל אני לא מצליחה.

מחשבות מחשבות מחשבות... כל כך הרבה מחשבות עוברות לי בראש בזו אחר זו. מחשבות שסותרות אחת את השניה. דילמות, החלטות חרטות ועוד פעם דילמות. ואני עצובה כל כך, עצובה על סף בכי ולא יכולה או לא רוצה כי יש עכשיו אנשים בבית. שמחה מהולה בעצב עצום. האחיינית שלי חגגה היום בת מצווה ובד בבד יושבים שבעה על החבר שלנו. ובתוך כל זה - העצבות שלי על הלבד, על הבדידות ואני לא באמת לבד כי כל הזמן יש איתי אנשים, אבל התחושה היא של לבד ושל בדידות.
רוצה להתפרע בסקס מטורף ומצד שני לא מסוגלת לכלום. עייפה, כבדה, אבל הכדורים עוד לא מרדימים אותי. אני רוצה להיות לבד, אולי אני אצליח לבכות, אבל עד שזה יקרה...
ראיתי את דוד שלי היום, אח של אבא. הוא חולה אלצהיימר וכל כך עצוב לראות אותו במצב שבו הוא נמצא. עצוב לי, אני ירודה, והיום אכלתי כמו בהמה. כל היום אכלתי ואכלתי דברים מה זה משמינים שגרמו לי להרגיש מגעיל עם עצמי, כל הזבל הזה שנקרא אוכל נכנס לגוף שלי. אני כועסת על עצמי שאכלתי, ואני כועסת על עצמי שאני מרגישה כך.
באירוע היום אמרתי לאקס שלי שאני מתגעגעת אליו. הוא חיבק אותי ואמר לי שזה גורם לו לבכות, והלך. יש בו את כל מה שאשה זקוקה לו, רק פרט אחד היה חסר לי וזה החוסר במגע והסקס. יש לו חברה חדשה, ואולי הדרישות שלה שונות משלי ויהיה להם מושלם. מה גם שהוא השתנה ולמד בשנה וקצת שאנחנו לא ביחד.
מי ירצה אותי – גרושה עם שני ילדים, או בלעדיהם אבל הם קיימים – ועם כל הבעיות שיש לי. מי ירצה דבר כזה על עצמו. כן, אני קצת מרחמת על עצמי עכשיו, וזה בסדר ומותר לי. כל מי שמסביבי יש לו מישהו, וכל מי שאני רוצה יש לו מישהי, או שהוא לא מעוניין.
השעה כבר 00:40 ואני עדיין ערה. לקחתי את הכדורים לפני יותר משעה. חוץ מזה, עם כל הריצות של היום הייתי אמורה ליפול מהרגליים כבר ממזמן ואני לא. כי הראש – כן, הראש – עובד שעות נוספות. אין מנוח.
נו, שכולם ילכו כבר הביתה, שאני אוכל ללכת לישון. נתתי את החדר שלי לזוג חברים ואני ישנה בסלון, אבל הם שם יושבים ומדברים, ואני רוצה כבר להכנס למיטה ולהתכרבל עם השמיכה וללכת לישון.

יום רביעי
עוברים עלינו ימים קשים. חבר קרוב שלנו, שהיה כמו חלק מהמשפחה – נפטר מדום לב.
זה לא נתפס. אני הולכת לאשתו ולילדים כל יום, ויש המוני אנשים שנמצאים שם כל הזמן. אשתו יודעת שקשה לי כרגע, אבל אחר כך – זה מה שחשוב, שנהיה שם בשבילה. ונהיה שם בשבילה, וזו הבטחה.
הדבר הראשון שעבר לי בראש באותו יום כשנודע לנו שהוא מת, הוא שאני זו שהיתה צריכה למות, ולא הוא. האיש והאגדה, שהיה כל כך בריא ועסק בספורט והיה אישיות נערצת – הלך לעולמו. דווקא הוא מכולם? איך יתכן הדבר הזה? זה לא הגיוני. זה לא נתפס.
איזה שיעור אנחנו אמורים לקבל כאן? למה מי שרוצה כל כך למות אלהים לא לוקח אותו, ודווקא מישהו מלא שמחת חיים ואוהב את החיים, אותו הוא לוקח?!
אחותי שבורה מזה. אפילו לעבודה היא לא הולכת, והיא נמצאת כל היום שם, עם אשתו. ואני לעומת זאת עוזרת לאחותי ומנסה לתחזק את הבית. לא קל לי. הראש חופר, עובד, חושב כל הזמן.
אני חושבת המון על המוות ומצד שני אני כל הזמן עושה תכניות לעתיד או תכניות לכאן ועכשיו. אני מבולבלת. אני מרגישה תלושה לפעמים מהמציאות. אני שוב שמה מסכות. אני חסרת מנוחה לחלוטין. אני רוצה לצעוק, להרביץ, לקלל, לגדף, אבל אני לא מצליחה. אני לא יכולה, יש מעצורים. פעם זה היה בא בקלות, והיום... כלום. זה רק ברצון ובתחושות שלי, וזה נשאר עצור בפנים.

חשבתי פתאום היום על אלישע, חבר טוב שלי מהעבר, שגם הוא נפטר מדום לב. גם איש אהוב כל כך, רק דברים טובים יש להגיד עליו, וגם אותו אלהים לקח. במשך שנה שלמה היינו מחוברים כאילו היה בינינו דבק מגע. לא היה שום דבר מיני בינינו, קשר אפלטוני לחלוטין. היתה לו חברה ששמעתי עליה הרבה ושגם הכרתי אותה. היינו יחד באגודת הסטודנטים. הוא היה יו"ר אגודת הסטודנטים ואני הייתי אחראית ורכזת תרבות של האגודה. שעות על שעות היינו יושבים ביחד ומדברים. היה לנו סימן שהיה שלנו בלבד, [א' בחזקת 5] 5א (אלישע , אני אוהבת אותך, א') והפוך.

יום ראשון, השעה עכשיו 23:45

היה לי יום קשה ועמוס.

יום שישי והשעה עכשיו 12:40
אני נמצאת אצל הילדים בבית מהבוקר ואני חסרת סבלנות. לא מוצאת את עצמי. מפחדת לצאת החוצה שמא יראו אותי.
אני לא מפסיקה לחשוב על NO. אני רוצה לדבר איתו, להבין דברים ולפחות לסגור מעגל. אף פעם לא יכולתי שלא לדעת מה הסיבה לכך שמישהו כועס עליי או לא מדבר איתי. גם אם הקשר ינותק לעולמים, אני מוכרחה לדעת ולהבין מה עובר עליו ולמה הוא כל כך כועס עליי.
פיזית אני מרגישה יותר טוב, אבל נפשית... אני מרגישה עמוסה, באי שקט, בבלגן, בבלבול, עצבות ולא יודעת מה עוד.
אני פשוט כבר לא יודעת איך לתאר את מה שעובר עליי. אני חייבת לעשות משהו עם עצמי. אני רוצה לצאת ללימודים ואני רוצה עבודה טובה שאני אוכל להנות בה.
עשיתי הבוקר קולאז' מגזרי עתונים. יצא יפה. עכשיו אני רק צריכה להוסיף קצת רקע, והכל יהיה גמור. זו גם דרך ביטוי. הבעייה היא שאני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי.

יום רביעי 13:30
התעוררתי היום ב-11:00. נדמה לי שישנתי טוב, אבל התעוררתי עם מלא מחשבות ובלבול.
לפני מספר ימים עשיתי בדיקות דם ושתן, והבדיקת שתן חזרה לא טובה בלשון המעטה. כנראה דלקת. מחר שוב בדיקות.
ישר עולים בי תסריטים לא טובים על הבריאות שלי. תמיד אמרתי לעצמי (וגם היום) שחבל שאין לי איזו מחלה חשוכת מרפא ושאני אמות ממנה. לפחות ככה אני אדע שזה לא בא ממני, אלא בגלל מחלה.
אבל מחלות נפשיות אלו מחלות שלא רואים אותן, ויש או שאין דרך לטפל בהן, אבל מה שבטוח שאפשר לשפר את אורח החיים ע"י עבודה, ועבודה קשה. יש בי צד שרוצה להחלים, שרוצה להלחם, ויש בי צד שלא רוצה כלום, אלא רק שיעזבו אותו. ושיהיה מה שיהיה.
אני אוהבת חופש ולא אוהבת להיות מחוייבת למשהו או למישהו. שונאת גבולות. שונאת שאומרים לי מה לעשות.