TO BE OR NOT TO BE

השעה עכשיו 22:30
אני מרגישה לא טוב. כל הגוף כואב לי. אני עובדת כבר יומיים והעבודה רובה (אם לא כולה) בעמידה. חלקה עבודה פיזית ובחלקה עבודה די משעממת. אני חייבת לנוח. העבודה הזו לא בשבילי. אני צריכה פחות עבודה פיזית ויותר להפעיל את הראש. העבודה שם היא כמו ריפוי בעיסוק והראש ממשיך "לחפור". אם אני אהיה בעבודה משרדית, או כל דבר אחר, אבל העיקר שלא יהיה מונוטוני – אני אוכל לא "לחפור".
בסופ"ש ע' היה אצלי. היה נחמד. דיברנו המון, מה שנקרא זיינו את השכל ואחד את השני. גם כן לא היתה מנוחה רבה. מה שכן, טוב שזה היה כי כך הגענו להחלטה סופית שזה לא יכול להמשך בינינו. רק ידידות. ע' השתחרר מבית החולים והוא פתאום מרגיש כמה הוא צריך את החופש שלו. כנ"ל אני. אני שמחה על הסופ"ש ועל התובנות.

הייתי היום עם הילדים, ואיך שהגעתי איתם הביתה הבת שלי אמרה לי שהיא רעבה. התעצבנתי נורא וכעסתי, ועוד יותר כעסתי על עצמי למה לעזאזל אני לא יכולה לשמוע מהם כשהם אומרים שהם רעבים? כואב לי כל כך על כך ועצוב לי כל כך. כאילו מה? היא צריכה להתחנן לקבל ממני משהו לאכול? אני לא מבינה את זה!! ונמאס לי מהמצב הזה. נ מ א ס ל י ! אלה הילדים שלי והגיע הזמן שאני אוכל לטפל בהם כמו שצריך וזה פשוט לא עובד לי. את הדבר הכי בסיסי שאמא צריכה לתת לילדים שלה, אני לא מסוגלת לתת להם. עד מתי??? למה הבת שלי צריכה להתחנן בפני על כך שהיא רעבה, או שהבן שלי צריך להתחנן לפני כדי לאכול משהו. זה פשוט לא נתפס.
בערב הסומכת שלי הייתה והכינה לנו ארוחת ערב. מזל גדול יש לי שיש לי אותה. בורכתי, באמת שבורכתי.

אתמול הייתי בבדיקות דם וראיתי שם את NO. זה הכניס אותי לאי שקט ולעצבים. הוא ישב שם ופשוט חייך אליי. הנהנתי לו עם הראש, שאלתי לשלומו והלכתי. אני חייבת ללמוד לשחרר. אני חושבת שזה השיעור הראשון שאני צריכה לעבוד עליו אם אני רוצה חיים נורמליים. פשוט ללמוד לשחרר, לא רק בראש – כי את זה אני מבינה טוב מאוד – אלא ברגש, או ברבדים יותר עמוקים.

קשה לי. קשה לי העובדה שקשה לי לעבוד בכל עבודה. קשה לי העובדה שהחיים לא קלים בכלל. קשה לי עם זה שאני צריכה להתמודד לא רק עם בעיות נפשיות, אלא גם עם בעיות בריאותיות פיזיות. קשה לי העובדה שאני לבד, למרות שזה הדבר הנכון ביותר בשבילי כרגע. אני צריכה להתרכז רק בעצמי ובהחלמה שלי, וקשה לי העובדה שעם כל זאת אני צריכה להתפרנס באיזשהו אופן, ולא להיות תלויה באף אחד. אני קשה עם עצמי יותר מידי ולא מרפה, וגם זה קשה לי. קשה לי לראות את עצמי לא מגשימה את החלומות שלי, את החזון שלי. אני כועסת ועצבנית על זה, ומצד שני – מה אני יכולה לעשות? זה המצב הנתון ועם זה אני צריכה להתמודד. אני מקווה שבחודשיים שלושה הקרובים אני אתחיל "לעמוד על הרגליים" שלי, ושאני אהיה יותר עצמאית ויותר קשובה לגוף שלי, ויותר חושבת על עצמי ולא על האחר.
אוף, כמה עבודה עצמית מחכה לי. הכל מתחיל ונגמר בי, באמון בעצמי, בבטחון העצמי שלי, ברצון שלי להבריא – והרשימה עוד ארוכה.

אני יושבת בחוץ כבר למעלה מחצי שעה וקופאת מקור. בצפון החורף כבר הגיע, לפחות בלילות. אני אוותר על מקלחת להיום ואני אכנס ישר למיטה.
לילה טוב.

יום שישי,השעה 10:35
כבר כמה ימים שלא כתבתי ויש לי הרבה מה להוציא.
דבר ראשון – פיניתי אתמול סופית את הבית בו גרתי לפני האשפוז. הפרידה מהמקום היתה קשה. מקום קסום עם הרבה אנרגיות חיוביות ונוף שקשה לתאר אותו במילים. מקום שהיה לי מפלט, מקום מרגוע, מקום שקט ומופלא. אני כולי תקווה שביום מן הימים אני אוכל לחזור לשם ושאף אחד לא ישכור אותו עד אז. נסעתי לשם אתמול עם א'. לא יכול להיות יותר טוב מזה, להיות במקום הנפלא ההוא עם האיש שאני אוהבת הכי בעולם (זה בחיים לא יעבור).
אני מתנהגת כמו ילדה קטנה, רגע אחד מתלהבת ומספרת חוויות בקולי קולות כי האדרנלין פשוט רץ לי בגוף, ורגע אחד אני שקטה ורגועה, אבל כמעט כל דבר מאוד מלהיב אותי ואני מדברת עליו או מספרת עליו בהתלהבות יתרה,כ מו ילד שזה עתה נסע ברכבת בפעם הראשונה.
כל יום אני מדברת עם ע' וכל פעם יש משהו חדש, פעם אנחנו ביחד ופעם לא. הייתי אמורה לנסוע אליו לסופ"ש, ואחרי כל כך הרבה תכנונים הוא אמר לי אתמול שאמא שלו רוצה שהוא יהיה בבית. היום כשדיברתי איתו הוא שוב שינה גירסה ורצה שאני אבוא אליו או שהוא יבוא אליי. בכל מקרה אני לא יכולה לבוא אליו כי הבטחתי לאקס שלי שאני שומרת על הילדים, כי הוא נוסע לחברה שלו.
אני לא מצליחה להבין איך אני מרגישה עכשיו, הכל מבולבל. מה שאני כן יודעת זה שאני שמה על עצמי שוב מסכות של הכל בסדר ושאני שמחה ומאושרת.
אתמול היתה הפעם הראשונה מאז האשפוז שבאתי אל ההורים שלי הביתה. אכלתי איתם ארוחת בוקר והיה נחמד. לא דברנו על האשפוז. הייתי אצלם כשעה וחצי והלכתי כי העו"ס שלי הגיעה אליי לביקור בית. סיפרתי לה על האשפוז, על התוכניות, ועשינו תיאום ציפיות. קבענו להפגש שוב בשבוע הבא.

25.10.11 יום ג', או יותר נכון ה 26.10 יום ד' - השעה 1:00 בלילה...
חזרתי עכשיו מנסיעה למודיעין. יש לי כל כך הרבה דברים לכתוב, אבל עכשיו אני הולכת לישון.

השעה עכשיו 12:00. חזרתי מהשכרת הרכב, והחזרתי את הרכב, אותו אני וג' השכרנו אתמול.
אתמול היה לי יום עמוס במיוחד, בלי כמעט רגע אחד מנוחה. זה התחיל בבוקר, שהתעוררתי חצי שעה יותר מאוחר משתכננתי, והייתי צריכה לנסוע לפסיכולוג שלי, וזו נסיעה של 40 דקות לפחות. אז הכל היה בריצה. משם, אחרי שעה של שיחה שסוחטת ומוציאה אנרגיות, נסעתי לביתי הקודם להתחיל לפנות אותו בידיעה שב-14:00 אני צריכה כבר לנסוע להביא את הרכב מההשכרה ולנסוע עם ג' לחתונה במודיעין. פיניתי את רוב הדברים יחד עם הסומכת שלי, חזרתי הביתה, התקלחתי, אכלתי משהו ונסעתי. אספתי את ג' בדרך ומשם יצאנו לדרכנו כאשר אני הנהגת.
קודם כל הנסיעה עברה ממש בסדר, אפילו נהניתי ממנה. גם כי לא נהגתי למרחקים הרבה זמן וגם החברה שהיתה לי עם ג', וחלילה שלא נשכח את הרכב המגניב שנתנו לנו שפשוט היה תענוג לנהוג עליו. הגענו לקראת 19:00 בערב ורצינו לצאת חזרה הביתה ב-20:30, אבל החתונה התחילה רק רק בסביבות 20:30 אז יצאנו חזרה הביתה קצת אחרי 21:30. לא הייתי עייפה אבל היו לי כאבי גב עזים מכל היום. חזרנו, לקחתי את ג' חזרה הביתה וחזרתי לשלי לאחר מכן. הנסיעה עברה בשלום, עשינו עצירה קצרה בכביש 6 והמשכנו.
במהלך החתונה התכתבתי קצת עם א' וקבענו להפגש. לאחר מכן היה לי טלפון מע' והוא אמר לי שהוא נשאר בדרום ושהוא לא חוזר צפונה. ז"א שכל התכנונים שהיו לנו – הכל נגמר. אני מבינה אותו ואת הצורך שלו להיות עכשיו קרוב למשפחה שלו, אבל זה לא אומר שלא כואב לי, שיש לי עוד פעם את תחושת הנטישה. מה שנקרא בעברית פשוטה – סיפור חיי.
אני אומרת לעצמי שהכל לטובה אבל זה לא משפר את מצב רוחי.
זה בדיוק כמו לפני יומיים כשהייתי אצל הילדים, היו איתי אחותי, הסומכת ובעלת הבית שגרתי אצלה. דיברנו על העזיבה ושאני עברתי לגור אצל אחותי, אבל התחושה שלי היתה כבדה ושל אי נוחות, עצבות, ועוד הרבה רגשות היו מעורבים בזה. אהבתי לגור אצלה, אהבתי לשבת ולדבר איתה. אני אוהבת אותה כבן אדם, ואותה ספציפית בגלל מי שהיא. היא היתה לי הרבה מעבר לבעלת הבית!
אני יודעת שאני לא נפרדת ממנה ושאנחנו עוד נפגש, והרבה, אבל עדיין זה לא משפר את מצב רוחי. למרות שאני מאושרת שיש לי אחות מדהימה שלקחה אותי תחת חסותה, ואני יודעת שאני נמצאת היום במקום בטוח ומוגן.

התקשרו אליי עכשיו ממקום עבודה נוסף ורצו שאני אתחיל היום לעבוד, אבל אמרתי שרק מחר אני אהיה שם. אוכל להתחיל לעבוד, לפחות עד שאני אקבל תשובה ממקום העבודה שהייתי בו אתמול בראיון.
מפחיד אותי לצאת לעבוד, ההתחייבות לקום כל בוקר וללכת לשם. למזלי זהו מקום שלא צריך להגדיל ראש, אז יהיה לי שקט.

היום אני שוב עומדת להיות עם הילדים מהצהרים עד הלילה. מצד אחד אני מחכה לזה, ומצד שני אני רוצה היום שקט, לבד, לישון, כי בכל הימים האחרונים הייתי עסוקה כל הזמן בדבר זה או אחר.
אני אוהבת אותם כל כך אבל קשה לי להסתדר איתם לבד. הסומכת שלי תהיה איתי ואיתם היום. אני תמיד מפחדת/חוששת מהרגע שהם יבקשו לאכול או שיגידו לי שהם רעבים. זה תמיד מכניס אותי ללחץ ועצבים.

בימים האחרונים כשהגעתי לבית של הילדים שלי מצאתי את האקס שלי מדבר עם החברה החדשה שלו. זה קשה, זה כואב, זה צובט בלב. אני עוד לא יודעת איך להכיל את זה, אפילו שאני שמחה בשבילו. לי קשה נורא אבל מגיע לו שיהיה לו טוב ואשה טובה וחיים טובים ומאושרים. אני בשלב של לנתק קשרים עם לפחות 90% מהגברים שהייתי איתם בקשר אבל כל כך רוצה אהבה, כל כך זקוקה למגע מלטף, כל כך רוצה להתעורר כשגבר שוכב לצידי ושאני יודעת שהוא שלי ורק שלי.

עוד לא אכלתי היום כלום והשעה כבר 12:45 ואני לא רעבה. אני אחכה שהילדים יחזרו מבית הספר ואני אוכל איתם.
אני מרגישה שאני ממש בסדר לאחרונה עם נושא האוכל. אני לא מוותרת בדרך כלל. אפילו אתמול, עם כל הלחץ והריצות הספקתי לאכול ארוחת צהרים לא גדולה אבל בהחלט מספקת, וגם בחתונה אכלתי קצת – לא ויתרתי לעצמי – ואני תמיד מסתובבת עם חטיף אנרגיה בתיק, שיהיה בשבילי. למרות זאת ירדתי קצת במשקל (43 ק"ג).
אני יודעת שהבטחתי לא להשקל, אבל אני לא עומדת בפיתוי ואני כן נשקלת.
אתמול, בגלל שהעברתי הרבה מאוד דברים לדירה של אחותי אז החדר שלי עכשיו בבלגן ואני שונאת את זה, אבל עדיין אין לי מקומות אחסון לבגדים ולנעלים שלי, אז כנראה זה ישאר ככה לעוד תקופה שאני מקווה שלא תהיה ארוכה. אני שונאת בלגן כי זה עושה לי בלגן בראש.

יום ב', השעה 13:00
טוב, אז אתמול דיברתי עם א'. הוא הגיב לSMS ואחר כך שוחחנו בטלפון.
אתמול היה לי הספק גדול בעשיית כל מיני דברים, שנדחו כבר הרבה זמן. הרגשה טובה לסמן V ליד כל משימה ומשימה שסיימתי אותה.
כל כך רציתי לנוח בצהריים אתמול, אבל הסומכת שלי כל פעם נתנה לי עוד ועוד משימות לבצע. בסוף יצא לי לנוח אולי 20 דקות.
הרבה לפני האשפוז שלחתי מלא קו"ח למלא מקומות עבודה, ואתמול מישהו התקשר אלי ושאל אותי אם זה עדיין אקטואלי. ישר אמרתי לו שכן.

השעה עכשיו 23:00. אני עייפה, אבל חייבת לכתוב. הייתי בראיון עבודה, ובעוד שבוע וחצי אני אקבל תשובה אם התקבלתי או לא. אחר כך הלכתי לבקר את ג' שחזרה אתמול הביתה. גם אתמול ביקרתי אותה והיה ממש כיף, למרות שעולים דברים לא קלים. צריך ללמוד להתמודד איתם.
כשחזרתי מג' הלכתי לרופא המשפחה שלי. קבעתי תור אליו ב 20:00 ורק לקראת 22:00 נכנסתי. בזמן שחיכיתי החלטתי בשיא טפשותי לשלוח SMS ל NO, והוא ענה לי בחזרה תשובה כל כך פוגעת ולא נכונה. רתחתי מזעם וכתבתי לו תשובה. לצערי ולשמחתי ההודעה לא הצליחה להישלח...
כבר המון זמן, ואני מתכוונת להמון זמן, לא כעסתי כמו שכעסתי אתמול. הייתי מסוגלת להחטיף לו סטירת לחי שהוא לא היה שוכח אותי בחיים שלו. אחרי שיחה עם אחותי, שהרגיעה אותי קצת, מחקתי את כל ההודעות ואת מספר הטלפון שלו.
היום מהצהריים הייתי עם הילדים עד הלילה. מזמן לא ביליתי איתם כל כך הרבה זמן רצוף. הייתי מתוחה ועצבנית עדיין מ NO והיה לי קשה עם הבקשות שלהם לאוכל (זה תמיד מלחיץ אותי).

סוף סוף נגמרו החגים. התעוררתי הבוקר יחסית מוקדם לימים הקודמים, בשעה 7:40, בכדי לעשות אי אילו סידורים טלפונים.
קבעתי פגישה עם רופא המשפחה שלי ועם הפסיכולוג שלי.
דיברתי גם עם מישהי, שהיא מנחה קבוצה שנקראת "דו-שיח", לאנשים עם בעיות נפשיות כאלו ואחרות. מטרתה למגר את הסטיגמות שיש על אנשים כמונו. מה שנקרא אצל רבים אחרים "חולי נפש". אנחנו אולי חולי נפש, אבל עדיין אנשים שיכולים להשתלב בחברה בכל תחום שבו נחפוץ, אולי עם מגבלות שונות ולפעמים אפילו בלי מגבלה.
חולה נפש שהינו מטופל יכול להשתלב בחברה בכל תחום, הבעיה היא הסטיגמה ששמים עלינו.
התפקיד שלנו בקבוצה הזאת הוא להרצות בפני גופים שונים, חברות, אנשים פרטיים, סטודנטים וכו' על המחלה ולהראות להם שאנחנו אנשים רגילים בדיוק כמוהם. שאנחנו יכולים לתפקד בדיוק כמוהם, להתראות בחברה בדיוק כמוהם, ושזה מחזיר אותנו לתפקוד רגיל ביום יום גם פיזית וגם נפשית.
מעבר להרצאות שאנחנו מעבירים, אנחנו גם נפגשים אחת לשבועיים ומדברים על כל מיני עניינים, מחזקים אחד את השני, נותנים טיפים, מקשיבים אחד לשני, והעיקר שנמצאים ביחד ותומכים אחד בשני.

אין אף אחד בבית, הכל דומם. אני מעדיפה להיות בחוץ במרפסת מאשר בבית. כבר המון זמן שלא יצא לי להיות לגמרי בבית.
היום אני נפגשת עם ג' שמשתחררת סוף סוף מביה"ח. אני אגיע אליה הביתה. אני שמחה שאנחנו גרות קרוב אחת לשנייה, כך נוכל להוות השראה אחת לשנייה וכמובן בעת מצוקה להיות לעזר אחת לשנייה.
דיברתי עם ע' הבוקר והיום הוא עוזב את מחלקה 10 במזרע ועובר לבאר שבע. אני מקווה בשבילו שהמעבר יהיה חלק ותקין, ושהוא ישתחרר מביה"ח בקרוב. אני מתגעגעת אליו ואני מחכה כבר לפגוש אותו.
שלחתי אתמול מסרון לא' שנפגעתי מהמסרונים שלו, הסברתי לו קצת על מצבי ואמרתי לו שאנחנו צריכים לדבר. הוא עדיין לא הגיב.

יום שבת, השעה 12:35. מזג האוויר גומר את כולנו.
הראש חופר ופתאום ואקום, ועוד פעם מתחיל לחפור ועוד פעם ואקום, ריקנות. עוד לא מצליחה למצוא את האמצע, עוד לא מצליחה למצוא את עצמי במסגרת החדשה. חושבת מלא על א', חושבת מלא על NO, על הפרוד ועל חברותי. חושבת על ע' ועל מה שיהיה אם יהיה. חושבת על עצמי מעט מאד. אני יודעת שאני צריכה לחשוב עלי בראש ובראשונה ולא מצליחה. מרגישה תסכול. עבר כבר יותר משבוע שאני משוחררת מביה"ח ועדיין לא קבעתי פגישה עם הפסיכולוג שלי או עם רופא המשפחה שלי, כאילו יש לי את כל הזמן שבעולם. נכנסתי עוד פעם ללופ הזה שהדברים יסתדרו מעצמם. נכון, הפעם זה שונה כי יש לי רשת בטחון, אבל עדיין אני זו שצריכה בסופו של עניין להרים טלפון ולקבוע תור או פגישה, או לטפל בעניינים כאלה ואחרים.

מוקדם יותר היום דיברתי עם אחותי ואמרתי לה שלא סיפרתי לה את כל האמת לגבי יום חמישי, כשיצאתי לבלות. אז קודם כל שיקרתי לעצמי ואחר כך לאחרים. לא שתיתי כוס אחת פיג'לינג, אלא שתיים. דבר שני היה לי טרמפ הביתה עם מישהו שמזמן שמתי עליו עין ורציתי אותו, והנה באותו יום זה יצא לפועל. וכמובן, אני עם האימפולסיביות שלי, עשיתי איתו מה שאתם בטח יכולים לתאר לכם. כמו ילדים בני 16 בספסל האחורי של הרכב. נהנתי כל כך ואין בי שום חרטה על כך, אבל אני יודעת עכשיו שאני לא יכולה לסמוך על עצמי, לפחות לא בשלב הזה של חיי, שאם אצא לבלות שזה לא יקרה שוב. ולשם כך אצטרך לצאת לבלות רק עם חברים שאני יודעת בוודאות שלא יתנו לי להגיע למצב הזה.
במשך יומיים הסתובבתי עם התחושה הזאת של אשמה, עד שהיום סיפרתי לאחותי על כך. ובעצם פיספסתי גם את המטרה לשמה אני כותבת מה שעובר עלי, כי אפילו לא העזתי לכתוב את זה שמא אחותי תגלה את זה. מה שאני מנסה לומר, שמי שמפסיד זה רק אני והיושר הפנימי שלי עם עצמי. ולא משנה כלל וכלל מהן התוצאות או ההשלכות למעשי, העיקר לומר את האמת. רק כך לומדים, רק כך מפנימים, רק כך מתקדמים.

מחר ג' משתחררת סוף סוף מהאשפוז אחרי 3 חודשים, ומצבה הרבה יותר טוב. אני מתכוונת לנסוע לראות אותה מחר בערב.
דיברתי היום עם ע' מספר פעמים. הוא מתחיל להראות שוב רצינות לגבי היחסים ביננו. אי אפשר לדעת לאן זה יוביל אבל צריך לתת לזה צ'אנס, אחרת איך נדע?! אני נהנית לדבר איתו אפילו שהוא לא תמיד ברור לי, אבל הכיוון ברור. אני באמת מחכה ליום שהוא ישתחרר מהאשפוז. מחר הוא עובר לאשפוז בבאר שבע, והבטחתי לו שאני אגיע לבקר אותו שם.

השעה עכשיו 22:50 ויצאתי כרגע ממקלחת חמה. כמעט ויתרתי על מקלחת היום, אבל גם זה חלק בי שצריך להרגיל את עצמו לעשותו על בסיס יום-יומי. היו תקופות שבמשך שבוע לא הייתי מעיזה או מסוגלת להביא את עצמי לידי כך שאכנס למקלחת. זה היה סיוט, המלחמה הזאת עם עצמי, האם אני אצליח או אוותר לעצמי. וכך ימים שלמים היו יכולים לעבור ללא מקלחת.
בערב, הסומכת שלי אחותי ואני, התחלנו לדבר על שיגרת היום שאני צריכה שתהיה לי. מחר נעבוד על זה. כרגע רק רשמתי לי כמה משימות למחר.
עד היום הגבולות עם הילדים היו מאד ברורים. כל השבוע הם מגיעים לאחותי, במסגרת של אומנה יומית, ונשארים שם עד שהפרוד שלי מגיע מהעבודה ולוקח אותם. חוץ מימי שני ורביעי, בהם הוא לומד, ואז הייתי באה אליהם ונשארת איתם עד הלילה. אבל עכשיו אני גרה אצל אחותי והם בעצם יראו אותי ויהיו איתי יום-יום, מה שעלול לגרום להם בלבול ופריצת גבולות. גם על זה אני אצטרך לעבוד.
אני רק חושבת על כמה יש לי לעבוד ובא לי לצרוח ושיעזבו אותי כולם כולל כולם!
אני בן אדם חזק עם רצונות חזקים, ואני יודעת לרוב מה אני רוצה. רק התמדה וסבלנות וכל זה יגיע, כאשר בדרך יש לי כל כך הרבה מכשולים לעבור, ולכבוש מטרה אחר מטרה עד שאגיע ליעד הסופי. למגדלור. לחזון.

פחד - למה אני מפחדת לומר לאנשים את האמת בפרצוף? למה אני לא מסוגלת לעמוד על שלי בעניינים שונים? למה הפחד משתק? ממה אני בעצם מפחדת?
אני מפחדת להיפגע מאנשים, מתגובות שלהם, אני מפחדת לאכזב או להתאכזב, אני מפחדת מכשלון או הפוך - מהצלחה. והרשימה עוד ארוכה.
הבעיה עם הפחד היא, שלפעמים אנחנו נותנים לו המון מקום בחיינו, והוא זה ששולט בנו ולא להיפך.

יום שישי 18:30
אתמול בערב יצאתי עם חברה טובה לבר-מסעדה, מקום שפתוח 24/7. הייתה שם במה פתוחה, שכל מי שרוצה לשיר או לנגן מוזמן לעלות עליה. היה ממש כיף. שתיתי כמובן אלכוהול והייתי בראש טוב. הנחמד בכל זה שגם פגשתי אנשים שמזמן לא ראיתי. גם עצם היציאה מהבית למקום שמח, וגם זה שהיה לי טוב, וגם צחקתי לא פעם אחת. חזרתי הביתה אחרי 2:00 בלילה, לקחתי כדורים והלכתי לישון.
התעוררתי הבוקר בסביבות 11:00 על ידי טלפון מג', דיברתי איתה ועודדתי אותה. אחרי כן ע' התקשר ובשיחה הוא אמר לי שהוא מתגעגע אלי ואוהב אותי ושאני חסרה לו. בקיצור כל יום דעתו משתנה, אבל זה מובן ואני לוקחת את הדברים שהוא אומר בערבון מוגבל. אני יודעת מה אני שווה ואני לא צריכה להוכיח כלום לאף אחד.
אתמול בלילה קיבלתי מיסרון מא' עד כמה הוא מאוכזב ממני ושיהיה לי דרך צלחה. נעלבתי ממנו, כי הוא זה שביקש ממני להמשיך בחיי ושאני לא אהיה תלוייה בו. אני מוכרחה לשוחח איתו על כך.

השעה עכשיו 22:40. אכלנו ארוחת ערב אצל אחותי, וגם אמא שלי הגיעה. לא התרגשתי מהפגישה, הכל התנהל כשורה.
הפרוד שלי נסע הלילה לחברתו החדשה והוא מתכוון להישאר לישון שם. מוזר לי כל העניין הזה, אבל אנחנו מדברים על זה בחופשיות וזה טוב.
שלחתי לNO מיסרון, איך זה שהוא ראה אותי אחרי תקופה ארוכה, כאשר הוא יודע שהייתי מאושפזת ואפילו לא התקשר לשאול לשלומי. עדיין לא קיבלתי שום תגובה ממנו, אם בכלל תהיה תגובה. אני יודעת שאני לא צריכה לצפות לתגובה ממנו, אבל בכל זאת זה יהיה פוגע אם לא.
אני כבר מסטולית לגמרי מהכדורים, אני כבר אלך לישון.

סיימתי שיחה עכשיו עם ע', ושוב הוא מדבר על הביחד שלנו וכמה שהוא מחכה לי ורוצה אותי. הוא לא סגור על עצמו וזה מבלבל.
סידרנו עוד את החדר שלי היום, ועכשיו יש לי ארון לבגדים. לאט לאט החדר הזה יהפך למבצרי ואוכל להרגיש בו נוח. כרגע הוא די ריק ויש בו הד. גם צריך לצבוע את הקיר מחדש גם זה יגיע...

יום חמישי, השעה 11:15
עכשיו סיימתי שיחה עם ע'. השיחה הסתיימה בזה שאיחלנו אחד לשני בהצלחה. הוא אמר שהקשר ביננו מלחיץ אותו ושלא נראה לו שהוא בנוי כרגע לקשר בכלל. עצוב, אבל לא כואב. אולי אפילו במקום מסויים זו הקלה. בטח ובטח כי זה בא ממנו ולא ממני. אני סתם השתפנתי ולא אמרתי כלום קודם לכן, אבל זה מהסיבות שלי. בגדול גם אני לא בנוייה למערכת יחסים כרגע. אני צריכה להשקיע את כל כולי בעצמי, בשיקום שלי, בהחלמה שלי, בחיים שלי.
בסוף הכל יוצא לטובה. שום דבר לא קורה סתם, לכל דבר שקורה יש סיבה גם אם לא יודעים מה היא.
אין ספק שזה מוריד ממני לחץ, אבל עכשיו כאילו שוב נשארתי בלי אף אחד מהבחינה הזאת בלבד. כאילו, מי יתן לי חום ואהבה, מגע וחיבוק? אין למי לחכות, אין למי להתקשר, לא להגיד מילות אהבה ואהדה כלפי מישהו, לא לעודד ולא לפרגן. ריקנות.
כשהייתי נשואה ולא היה את המגע לו חיכיתי כל חיי, החום והאהבה, ניתן לי אישור מבעלי להיות עם אחרים, וכך היה. הכרתי מישהו וניפגשתי איתו רק למטרת סקס. נגעלתי מעצמי בעוצמות שאי אפשר לתאר בכתב. כשחזרתי הביתה כעסתי, צעקתי, התעצבנתי, בכיתי והאשמתי את בעלי בכל מה שעברתי.
יש הבדל גדול בין סטוץ ששניים נדלקים אחד על השני ועושים סקס בהסכמה, ואין חרטה על כך ברך כלל, לבין להרגיש כלפי מישהו רגשות, והדגש על רגשות, ולעשות איתו סקס.
אבל להזדיין במטרה של פורקן בלבד הוא בולשיט אחד גדול, ופה במקום הזה בדיוק הייתי נופלת כל פעם מחדש, גם אם זה היה קורה עם אותו אדם יותר מפעם אחת. פה תמיד נפגעים!

השעה 19:00. ישנתי שעה וקצת אחה"צ.
שתיתי היום כ-3 כוסות יין אדום והרגשתי טוב עם זה. אחר כך הלכתי לילדי, הביתה. בדרך לשם פגשתי את NO ואת מי שהייתה זוגתו ואת ילדיו. רעדתי כמו עלה נידף ברוח, לא ידעתי איך להגיב ומה להגיד. עצרתי לידם ודיברתי עם זוגתו לשעבר והוא עמד בצד והתבונן. רציתי שהאדמה תבלע אותי באותו הרגע. הלכתי משם, ומאותו רגע אני כל הזמן אומרת לעצמי מעניין אם הוא יצור איתי קשר...
אני אוהבת אותו כל כך, אבל הבטחתי לעצמי שאני ממשיכה בחיי. כמה שזה קשה. אמרתי שאתקל בו במקודם או במאוחר, אבל זה היה too soon. הלב שותת דם, הוא שבור לרסיסים ונמאס!! לי כבר מהמצב הזה. א' שמאוכזב ממני, NO שלא רוצה אותי, ע' כי הוא לא מתאים, ונ' הפרוד שלי שמצא לו בת זוג חדשה. ואני...? כלום אחד גדול!

יום רביעי. ערב חג סוכות שני. השעה 23:30
היום התעוררתי אחרי 11 בבוקר. התעוררתי יחסית בסדר, אבל כשיש ילדים בסביבה צריכים להראות יותר מאושרים.
חברה שלי א' באה לבקר אותי היום, אחרי שלא ראיתי אותה אני חושבת למעלה מחודש. ישבנו קצת ודיברנו. לאחר מכן הגיעה הסומכת שלי, ישבנו יחד עם אחותי לדבר ואחר כך המשכנו לסדר את הבית.
הילדים שלי הגיעו באיזשהו שלב והיו איתי. בערך ב 14:00 נשכבתי במיטה ופשוט נרדמתי, ישנתי עד אחרי 17:00. הלכתי לאכול עם הילדים שלי והפרוד ועשינו על האש. זה היה נחמד, אבל לא ממש הייתי עם מצב רוח טוב. שמתי מסכה על הפנים. אחרי כן חזרתי הביתה, לאחותי, ועשינו ערב בנות. אכלתי שוב, אמנם לא הרבה אבל אכלתי. אני מרגישה חזירה ואני יודעת שעליתי במשקל לפי הג'ינסים שלי. אני כל הזמן חושבת לבדוק כמה אני שוקלת, אבל בינתיים אני עומדת בפיתוי.
אני יושבת עם חברותי ואחותי ומרגישה שאני לא שם בכלל. שתיתי קצת יין שקצת שחרר אותי, וכשהיה משהו מצחיק צחקתי, אבל לא השתתפתי בשיחה סביב השולחן. גם כשיצאנו החוצה עם קפה וסיגריה השיחה התנהלה ביניהן ואני שתקתי.
אני לא ממש יודעת מה אני מרגישה. אני כן יודעת שאני רוצה לבד. אני רוצה שקט. אני רוצה לא לראות איש.
כמה קל היה לחיות כמו פעם, אפילו שאלה היו חיי הישרדות ולא ממש נהנתי בחיי, או הפוך נהנתי עד מאד. כל הזמן הייתי בעליות חדות וירידות חדות. אבל עכשיו כשיש לי יותר מודעות לגבי עצמי וממה אני סובלת, קשה לי. כי צריך עכשיו להקדיש יותר תשומת לב לכל פרט ופרט, ללמוד להתנהל כמו מישהי שהיא בת 40 ולא בת 7. ללמוד איך להתנהל כלכלית, חברתית, בין-אישית, זוגית. ועוד המון המון תחומים. אבל אני מרגישה עייפה, שכל הכוחות שלי אזלו!!! אני כל הזמן מנסה להרים את עצמי ואני מרגישה שאני לא מצליחה. אני יודעת שאני צריכה עוד המון זמן לעצמי, זמן להחלמה, זמן להתרומם ואני יודעת שזה יגיע...אבל אני לא מצליחה למצוא את הסבלנות והכוח עד שכל זה יקרה.

דיברתי עם ע' היום כמה פעמים. אני מתגעגעת אליו אבל אני מרגישה חסרת בטחון לחלוטין לגביו. פעם הוא אומר שהוא אותי ופעם הוא אומר שהוא לא יודע אם הוא אוהב אותי. הוא כן אומר שהוא מתגעגע אלי, לדיבור איתי, והוא מפנטז לא מעט לגבי בענייני מין, כי נתתי לו את ההסכמה לכך. אני בעצם הבאתי את עצמי למצב הזה, אני עודדתי אותו בעניין היחסי מין שיהיו לנו. אני והפה הגדול שלי. מרוב שדיברנו על זה גם אני מפנטזת על זה, וכמו טיפשה (או שלא) אני ממשיכה ללבות את האש הזאת ביננו בשיחות טלפון. אני נותנת לו כל הזמן את הOK. סביר להניח שזה לא יחזיק מעמד הרבה זמן, למרות שיש פעמים שהוא מדבר איתי ואומר כמה אני בשבילו ומה אני בשבילו ואיך הוא רוצה כבר להיות איתי. ובפעמים אחרות שום דבר לא ברור לי, כולל מה כוונותיו, ובכלל הדברים אותם הוא אומר. אז אני מוצאת את עצמי כמטפלת ותומכת ומנסה באותו רגע לראות אותי כבת זוגו לעתיד. איזה סיוט זה!

עברתי היום ליד הבית של NO והוא לא היה בבית (לפי שהרכב שלו לא היה). אני כל הזמן אומרת לעצמי "O, את תהיי חזקה אם תראי אותו" ומצד שני אני מתה לראות אותו ואני בכלל לא בטוחה מה תהיה התגובה שלי. גם אתמול עברתי ליד הבית שלו והוא היה שם, אבל לא בחוץ. עוד נתראה. יהיו לא מעט הזדמנויות, כי המקום קטן והילדים שלנו נמצאים באותו בי"ס. ויגיע היום, שכן, אני אצטרך להתמודד מולו.

א' כתב לי SMS לפני מספר ימים "מאוכזב. ובגדול!" נפגעתי מזה, אבל ברור לי שזה שלו. זה ברציונל. אבל ברגש...אני מרגישה שפגעתי בו וקשה לי עם זה. יום למחרת שלחתי לו תשובה, שאני לא מתנצלת ולא מצטדקת, אני עוברת תקופה קשה, ושאני נמצאת אצל אחותי בבית, והוא יודע בדיוק איפה היא גרה. יום למחרת הוא שאל אותי שוב במסרון אם אני עדיין בנתק, ואמרתי לו שאין שום נתק מבחינתי. אבל הוא עדיין לא יצר קשר איתי. אני מפחדת לאבד אותו. הוא אחד החברים הכי טובים שלי עוד מילדותי ואני לא רוצה לאבד אותו. אבל אני יודעת שכל זה שלו ולא שלי.
בכלל בזמן הקרוב אני הולכת לנפות חברויות כאלו ואחרות, שלא ממש הועילו לי בחיי. זה חלק מהלמידה שלי ומחיי החדשים.

סוף סוף שקט. אמנם אני כבר חצי רדומה, אבל בבית שקט והשעה 1:00 בלילה. החברות הלכו הביתה. אני אוהבת שקט, זה נותן לי אפשרות לחשוב בבהירות, זה עוזר לי להירגע. ככה אני יכולה להתרכז במה שאני עושה. לדוגמה, כותבת עכשיו.
מוקדם יותר היה לי צורך לכתוב ולא הצלחתי כל כך מפני שלא יכולתי ברעש שהיה לחשוב ולהוציא את זה בכתב. הייתי צריכה לקרוא את מה שכתבתי מספר פעמים ולאטום אוזניים בכדי שאוכל להמשיך.

יום קשה עבר עלי. הגענו לביתה של אחותי ואירגנו לי חדר לגור בו. כל היום היינו בין סידור הבית לבין שחרורו של גלעד שליט.
בצהריים החלטתי סוף סוף להרים טלפון להורים שלי, לאחר שאלה לא טרחו, ולו פעם אחת, להתקשר אלי מאז השתחררתי מביה"ח. השיחה הייתה קצרה, בלי שאלות בכלל לגבי מה שלומי וכדומה. אכזבה נוספת. אבל למה ציפיתי בעצם?! אם עד עכשיו היא לא התעניינה בי, אז למה עכשיו?!
דיברתי היום עם ע' לא מעט. אני יודעת שהוא יוכל להצליח אבל עכשיו הוא עובר לבאר שבע לבי"ח פסיכיאטרי, שם הוא יהיה קרוב יותר למשפחתו. לא קל בכלל הקשר הזה בגלל המקום שממנו הוא התחיל, ואני מתחילה ממש לפקפק האם הוא יחזיק מעמד עוד לפני שהתחיל.
אני חושבת הרבה על NO ולא מעיזה ליצור קשר איתו.

סוף סוף הלכתי הביתה, אל הילדים שלי וכמובן אל הפרוד שלי. התרגשתי מאד כשהגעתי, צחקנו והיה לנו כיף. אז הפרוד שלי סיפר לי שהוא פגש מישהי ושזה רציני. הוא אמר שהוא לא ידע איך לספר לי בגלל המצב בו אני נמצאת. שמחתי בשבילו, באמת שכן. אבל באותה מידה זה כואב והרגשתי דקירה בלב. אמרתי לו שכך אני מרגישה. הוא אמר לי גם, שנראה לו שאנחנו (היא ואני) נסתדר ביחד.
סיפרתי לו על ע' ועל הבעיות שלו, על הפרש הגילאים שיש ביננו, והוא אמר לי שכדאי לחתוך את הקשר הזה כמה שיותר מהר. אני יודעת שהוא צודק, ויכול מאד להיות שזה מה שאני צריכה לעשות, אבל כרגע הלב אומר אחרת למרות שיש בי הרבה ספקות.

אני מפחדת כל כך שאני עצמי לא אמצא את האחד שיהיה שלי ושיקבל אותי כפי שאני.
אני מפחדת כל כך שהפרוד שלי ישכח ממני ושלא יהיה לצידי כשאני אזדקק לו. הוא, הילדים שלי ואחותי הם המשפחה היחידה שיש לי.
אלוהים תעזור לי! תעזור לי לעבור את התקופה הקשה הזאת.

הפרעת אישיות גבולית גובה מחיר גבוה, ומזה אני סובלת. פתאום הפאזל של חיי מתבהר אחד לאחד, ולחבר את הכל למשהו אחד שלם, שהוא אני, כל כך קשה.
אני לא מקנאה בו. אני כואבת על עצמי, אני עצובה על עצמי.
מתי כל זה יפסק??? מתי אני אוכל לעמוד על שתי רגלי ולהתייצב מול כל העולם? מול עצמי?
למה מי שאני רוצה לא רוצה אותי? למה זה מגיע לי? איזה מבחן אתה אלוהים מנסה להעביר אותי? מה אני צריכה לדעת שאני עוד לא יודעת? מה אתה מנסה להראות לי שלא ראיתי כבר? אני בת 40 עוד מעט, חצי מחיי כבר עברו, וכל מה שאני מחפשת ורוצה זו אהבה, פשוט אהבה!
לא מחפשת את האביר על הסוס הלבן ולא מחפשת מושלמות. רק בקשה אחת יש לי וזה מישהו שיראה אותי וירצה אותי כפי שאני עם כל המגרעות שבי. אבל יש בי גם המון מה לתת, יש בי גם תכונות טובות ואפילו טובות מאד. וכשאין למי לתת את זה.... לא נשאר בי הכוח והיכולת לתת את זה לעצמי. אני מכירה את כל הקלישאות שזה צריך לבוא קודם אלי ואחר כך לאחרים, שאני צריכה לאהוב את עצמי ואז יאהבו אותי, שאני צריכה לתת לעצמי ואז לאחרים...
אז למה? למה זה לא קורה? מה דפוק אצלי? איך יתכן שאני יודעת כל כך הרבה ולא מסוגלת ליישם שום דבר מכל זה על עצמי? למה? ואני יודעת שכל התשובות נמצאות בתוכי, אז איך אני לא מצליחה לראות אותן?