TO BE OR NOT TO BE

יום ראשון.
זה כמה ימים שלא כתבתי. אני מרגישה כמו תמיד שיש לי כל כך הרבה מה לומר ולהוציא החוצה, אבל זה פשוט נשאר בפנים ולא יוצא. תקוע בבטן, בגרון. אני מנסה להוציא בכתב וזה לא מצליח. אני מנסה לדבר על זה וזה יוצא מבולבל. הרבה בלי הגיון. בקיצור תקוע.
אני חייבת לעשות עם עצמי משהו כבר כי אני משתגעת בבית!
ביום חמישי, אחרי הפסיכולוג, נסעתי לחברה טובה שלא נפגשתי איתה כבר המון זמן. השלמנו פערים, היה נחמד. הייתי אצלה כשעתיים וחזרתי הביתה.
בסופשבוע נסעתי עם אחותי והחבר שלה ליומולדת של חברה שלנו. היה נחמד, היו קטעים מצחיקים והיו פחות. סה"כ עבר בסדר, חזרנו הביתה ב 3:30 והלכנו לישון.

יום חמישי
הראש מפוצץ במחשבות ואני לא מצליחה להוציא אותן על הכתב. אני מנסה להעסיק את עצמי בבית כדי שלא אהיה עסוקה כל הזמן בלטחון דברים בראש.
אתמול הגשתי תלונה רשמית במשטרה על גניבת זהותי במיילים שלא אני שלחתי. השוטרים ישבו פה יחד איתי בבית של אחותי. הם היו שניים ופשוט גוללתי לפניהם את הסיפור. אני שמחה שזה מאחורי ועכשיו מה שנותר לי זה לחכות ולקוות שימצאו את מי שעשה את זה.
הרכב שלי סוף סוף במוסך. היום יתנו לי הערכה של הנזקים וכמה זה יעלה לי.
אתמול הייתי בראיון עבודה. היה טוב. אני חושבת שהשארתי רושם טוב. לפחות ככה אני מקווה.

אני חסרת שקט. קמה, הולכת, יושבת, מדליקה סיגריה, שומעת מוסיקה, ועוד פעם קמה, מתיישבת, מדליקה סיגריה, מכינה עוד כוס קפה, ממלאה תשבצים, עוברת לעשות משהו אחר, בקיצור – חסרת שקט, מוכרחה שינוי, מוכרחה לעשות עם עצמי משהו.

כל יום מדברת עם ע' בטלפון למרות שאנחנו לא ביחד, מעודדים אחד את השני. הוא מצא עבודה וטוב לו ואני שמחה בשבילו. הדברים מתחילים להסתדר לו. הוא שכר דירה, התחיל ללכת לפורום צעירים בעירו ומתנדב שם. בקיצור – לאט לאט הוא חוזר למסלול החיים האמיתיים.
מדברת לא מדברת עם הפרוד שלי. ישנה התרחקות. לא יודעת אם רק מצידי או שגם מצידו. מדברים נטו על הילדים ועל צורכיהם, וזהו כמעט.

בא לי לדפוק את הראש בקיר, בא לי לצרוח, בא לי להכאיב לעצמי, בא לי להתפרק, להשתולל, להתפרע. קיבינימט על כל העולם המזורגג הזה!

יום שלישי
התעוררתי מוקדם. בזמן האחרון אני ישנה לא טוב בלילות, למרות כדור השינה. התעוררתי עם מרץ. דיברתי עם הסומכת שלי כמעט שעה בטלפון ואח"כ – כביסות: הורדתי, תליתי והכנסתי מכונה. עכשיו נשאר לקפל.
סוף סוף היום יגיע גרר לקחת את הרכב שלי למוסך, ואולי סוף סוף אני אדע איפה אני עומדת מבחינתו. האמת היא שאין לי גרוש להשקיע בו, אבל אני צריכה לדעת מה אני עושה איתו הלאה.

יום שני
קמתי יחסית מוקדם הבוקר, 8:00, כי יש לי סידורים לעשות. ישנתי גרוע הלילה, למרות הכדורים. כבר הרבה זמן שלא ישנתי טוב. היו חלומות ואי נוחות ובקיצור – שינה לא טובה.
אני מתעוררת בבוקר עם מחשבה על NO וזה קשה. מצד אחד הוא אמר לי שהוא ואני לא חושבים אותו הדבר, שאנחנו לא באותו ראש, ומצד שני – עד כמה הוא דואג ושלא נוח לו עם זה שאני לא אוכלת ושאני לוקחת כדורים ושהילדים לא אצלי, ובקיצור – שאני בן אדם לא רגיל. ניסיתי להסביר לו שאני נורמלית לחלוטין ושהוא פשוט פחדן ולא מוכן להתמודד עם כלום. אבל ברור לי שהוא מתמודד כיום עם שני ילדים, אשה שעושה לו בעיות, עבודה, פרנסה. אבל הוא לא מוכן לגעת בפן האישי שלו וכן, הוא כן פחדן. כאן הוא לא מוכן להתמודד וזה חבל לי ועצוב לי כל כך, אך בסופו של דבר זה הפסד שלו וחבל לי עליו. במקום להתמודד הוא בורח. כמו שהוא אומר לי שהוא צד שלישי בסיפור של המיילים, וזה לא נכון. זהו קשר ישיר אליו ואליי שעבר דרך צד שלישי. אבל אותו לא מעניין כלום והוא לא רוצה להתעסק עם זה. אני לא מתכוונת להרים ידיים!!!
עדיין לא התקשרו אליי משום מקום עבודה, וזה מלחיץ. אני חייבת למצוא עבודה. אני חייבת להתחיל להרוויח כסף. הכל מתנהל כל כך לאט שאפשר להשתגע מזה. נמאס לי לשבת בבית ולטחון את הראש כל היום. זה בלתי נסבל.
נמאס לי להיות מעמסה על אחרים. אחותי המקסימה שמוציאה מלאן כסף עליי. הסומכת שלי שנותנת ונותנת מזמנה בלי סוף ובנוסף לזה גם כסף. נכון, הכסף הזה בסופו של דבר יוחזר לה, אבל עדיין זה אינו מובן מאליו. אבא שלי שנותן לי את רכבו + הוצאות על הפסיכולוג + הוצאות דלק, או האקס שלי שגם נותן לי את רכבו + הוצאות דלק ובנוסף משלם לי את ביטוח הרכב שלי שאפילו לא נוסע. כאילו, עד מתי זה ימשך? זה לא ממש מוסיף לבטחון העצמי שלי או להרגשה "הטבה" שיש לי.
לפני מספר ימים דיברתי עם חברה של אחותי והחלטתי בין שאר הדברים להשלים את התעודה לשרטטת אדריכלות ולהתמקצע בעיצוב פנים. אני אוהבת את זה.

יום ראשון
הבוקר התחיל בפגישה בביה"ס עם תרפיסטית באומנות עבור ילדיי. סיפרתי לה עליהם מנקודת הראייה שלי. האקס שלי כבר שוחח איתה שבוע קודם.
היום המשיך כמובן בחוסר מעש ואחר כך עבדתי קצת בגינה. כל יום קצת – זה כייף. הבעייה שאני מתעייפת מהר, אבל רואים תוצאות.
ניסיתי לישון שנ"צ וזה לא הצליח, וב-17:00 הלכתי לחוג ציור לשעור ראשון. היה נחמד. במהלך החוג NO התקשר. דיברנו קצת וסכמנו שנדבר כשאסיים, וכך עשיתי. התקשרתי אליו והשיחה נסובה סביב אותם מיילים שנשלחו אל ידידה שלו, ועל כך שהוא לא רוצה קשר איתי בגלל כל הבעיות שיש לי עם האוכל, לקיחת כדורים, הילדים שאינם איתי. . . בקיצור – הוא חשב בהתחלה שאני כמו כולם, שמחה, מאושרת, עובדת, עד שהוא התוודע לאמת – שאני דכאונית עם הרבה בעיות. אבל הסברתי לו שכל זה בטיפול, וזה שאני על כדורים רק הופך אותי לבן אדם נורמטיבי - ולא להיפך. וכן, ישלי בעייה עם אוכל, אבל הכל בטיפול. בקיצור – הסיכום הוא שהוא לא רוצה קשר איתי יותר. הסכמתי לזה. אמרתי לו עד כמה אני אוהבת אותו, ושהדבר היחיד שאני מבקשת ממנו זה לעזור לי לפתור את תעלומת המיילים, ושלשם כך הוא יכול להיות בקשר עם הסומכת שלי. הבטחתי לו שממני הוא יותר לא ישמע! זה קשה, וזה הולך להיות עוד יותר קשה, כי אנחנו חיים במקום קטן ונפגשים בכל מיני מקומות או באירועים משותפים בביה"ס וכו'.
זהו. אני חייבת לשים את כל זה מאחורי, לשכוח ממנו ולהמשיך הלאה.
בסוף מישהו עוד ירצה אותי, כמו שאני. אני כולי תקווה.

יום שבת
עוד סופ"ש שאני ישנה אצל הילדים כי האקס שלי נסע לחברתו.
חזרתי הביתה לקראת 11:00 ועבדתי קצת בגינה. זה עושה לי טוב, ריפוי בעיסוק.
יום שישי עבר בסדר יחסית. לא עשיתי הרבה: ישנתי שנ"צ טובה, אכלתי ארוחת שישי אצל ההורים, ואחר כך הלכתי אל הילדים.
הפעם לא ישנתי במיטה שלו, אלא על הספה. אני מרגישה כבר לא ממש שייכת לשם, שלא לדבר על לישון לו במיטה - אחרי שגם היא ישנה שם.
היום כשהוא חזר, הוא שוב הביא איתו אוכל ממנה. זה דבר שאני אצטרך להתרגל אליו. עד לפני כמה זמן הייתי מנשקת אותו כשהיה מגיע, או כשהייתי הולכת. כעת, כבר זמן מה שאני לא עושה את זה, ולא נראה שזה מפריע לו או חסר לו, והוא לבטח לא ישאל אותי מדוע זה הפסיק, או מה קרה. ככה זה היה כל השנים ביחד, אז עכשיו – כשאנחנו כבר לא ביחד – אין שום סיבה שישאל, ולי אין שום סיבה להתלונן על זה.
אתמול בלילה רציתי להתקשר ל-NO ולא העזתי. אני מוכרחה לדבר איתו, להבין דברים. אבל אני מפחדת מהתגובה שלו, או מזה ששוב אני אתקשר והוא לא יענה לי, מה שאכן קורה בשבוע האחרון.

יום חמישי היה לי יום משוגע. הוא התחיל רע ונגמר בהיי גדול. אחרי שדברתי עם הפסיכולוג שלי על האמהות שלי ושבי, והיתה שיחה טובה, לא קלה – אבל טובה, נסעתי לשתי ההופעות. צחקתי והייתי מאושרת כמו שלא הייתי כבר הרבה זמן. הבטחתי לאחותי שלא אשתה אבל שתיתי קצת, וזה משחרר כמו שאתם יודעים. הייתי ממש שמחה וצחקתי המון, והייתי עם חברים והיה כייף גדול. חזרתי הביתה ב-2:00, ועוד ישבתי וכתבתי קצת.

השעה עכשיו 20:35. אני אחרי מקלחת טובה עם מים חמים ששטפו את הכל מעליי, אבל התחושה הטובה הזאת מחזיקה מעמד אולי רק רבע שעה אחרי המקלחת. יצאתי החוצה ועבדתי קצת בגינה להוציא אנרגיות, אבל אני מתעייפת מהר וזה לא מספיק. קודם לכן התקשרתי ל_NO והפעם השארתי לו הודעה במשיבון שאני רוצה להפגש ולדבר איתו. בינתיים הוא לא חזר אליי.

השעה כבר 22:35 ו-NO עדיין לא התקשר אליי. אני אובדת עצות. אני לא יודעת מה לעשות. אני מוכרחה להפגש איתו ולדבר איתו.
אני שונאת דברים לא סגורים. אני שונאת להיות תלוייה באוויר. אני פשוט שונאת את ההרגשה הזאת שדברים לא נמצאים בשליטתי, ושאין ביכולתי לעשות כלום.

ליל חמישי (יום שישי) 2:20 בלילה
אחרי אתמול, שעברתי שוב טלטלה רצינית עם הרגשות שלי והרצון העז להתאבד, היום היה יום מעניין.
זה התחיל מזה שאתמול הייתי אצל אורתופד, ומשם זה המשיך לשיחת טלפון עם האקס שלי ושהוא מבלה בוקר נפלא עם חברתו החדשה, והמשיך הלאה לזה שישנתי אצל הילדים. והיום בבוקר – אחרי חצי שנה שלא ישנתי איתם – לקחתי אותם לבית הספר, וכל הבוקר הייתי חסרת שקט וסבלנות. לקחתי כדור הרגעה והלכתי לישון צהרים. בשעה 18:00 נסעתי לפסיכולוג שלי, וממנו המשכתי להופעה של מירי מסיקה, ומשם להופעה נוספת של להקה מקומית. בקיצור – מקיצוניות אחת לקיצוניות שניה. כמו שציינתי בהתחלה, עוברת טלטלות רציניות.
עם כל החרא שהיה לי במהלך היום, התלבשתי יפה ואפילו שמתי פס שחור בעיניים (מה שלא קורה כמעט אף פעם), ובערב התלבשתי יפה פעם נוספת לקראת ההופעה.

יום שלישי
העונה שבה כולם חולים. לפני שבוע הבת שלי היתה עם דלקת גרון. התחלנו טיפול באנטיביוטיקה, ויום אחרי זה התברר שהיא אלרגית לפניצילין, אז החלפנו אנטיביוטיקה.
היום אני הולכת עם הבן שלי לרופא. הוא חולה אסטמה. הפרוצדורה מוכרת- אינהלציות ועוד חומרים למיניהם. אבל צריך לבדוק שזה לא הפך לדלקת ריאות. מאז שהוא תינוק הוא סובל מזה. משאף כל לילה לפני השינה, כדור מונע כל לילה, ואינהלציות אינסופיות. פעם לא היתה לנו מלחמה על זה, ודווקא היום, כשהוא גדול יותר, הוא לא מוכן לעשות אינהלציה. זה מפריע לו לשגרת היום. מפריע לו לשמוע טלוויזיה, מפריע לו לשחק, פשוט מפריע.

אוקיי, היה ברור – הבן שלי עם התקף אסטמה + ברונכיט. כואב לי עליו. אני כולי תקווה שביום מן הימים זה יעבור לו.

משעמם לי ואין לי מושג מה לעשות. אין לי אינטרנט – אז מחשב יורד מהפרק. התקשרתי לחברה והיא לא עונה, אז אני נשארת שוב לבד עם המחשבות הטורדניות על מהות החיים ומה הטעם בהם, על האהבה שאין לי והרצון העז שיהיה לי מישהו כזה שישכיח ממני הכל.

יום שני
אוכל! כל יום זו התמודדות מחודשת עם נושא האוכל, אבל מה שהכי מטריד אותי בו זה ההכנה שלו.
העצבים וחוסר האונים שאני חשה ברגע שמישהו (אחד הילדים, או כולם) אומר – אני רעב, אני רוצה לאכול, מה יש לאכול וכו'. . . אני נכנסת ללחץ אטומי ומאבדת את העשתונות.
פעם הייתי פוטרת את עצמי מהכנת אוכל והייתי נותנת לילדים דגנים או מעדן, והיום אני מתמודדת למרות הפחדים והקשיים והתסכול. כן, מגיע לי צל"ש על כך.
אני מנסה כל הזמן להזכיר לעצמי ולהגיד לעצמי שאני אמא טובה אפילו שאני לא מבשלת ולא מתעסקת עם אוכל. יש בי מעלות רבות מעבר להרבה אמהות אחרות. אז מה?! אני לא מושלמת. ולמרות זאת זה כואב.

אני בדכאון. אני לא מצליחה לעבור רגע אחד מבלי לחשוב על NO , או על האקס והחברה שלו, או על א'. שני הדברים הכי חזקים שיכולים להשפיע על בן אדם הם פחד ואהבה, ואני נמצאת בשני המקומות האלה. אני חושבת שמה שבעיקר משפיע על האהבה שלי לאנשים מסויימים זה שאני בעצם לא יכולה לקבל מהם אהבה בחזרה.
האחד הוא בעלי לשעבר. אמנם עוד לא התגרשנו אבל אנחנו פרודים כבר הרבה זמן, ולו כבר יש מערכת יחסים חדשה וטוב לו שם.
השני נשוי בשנית ואני תמיד נמצאת איפשהו בתמונה, אבל בחיים לא יוכל להיות משהו בינינו.
השלישי אמנם עם שני ילדים אבל רווק, והוא לא רוצה אותי. למה? אין לי מושג וזה משגע אותי. כל עוד זה היה, היה לנו טוב ביחד. ברגע שהבעתי רגשות כלפיו – הכל נהרס.

יום שבת
ברקים, רעמים, גשם, מתאים למצב הרוח שלי. ככה אני אוהבת.
ישבתי בחוץ עם כוס קפה ושתי סיגריות, והגשם הולך ומתחזק. מנקה הכל מבחוץ ומבפנים, שחור אפור כהה, מתאים בדיוק לתחושות ולרגשות שלי. את זה - הגשם לא יכול לנקות.
רוצה כל כך מישהו להתכרבל איתו עכשיו מתחת לשמיכה, להשאר במיטה ולא לצאת ממנה.
חזרתי עכשיו מהילדים. לא הייתי הרבה זמן שם. הם בדיוק התיישבו לאכול, אז אכלתי איתם. אכלתי מרק. שאלתי את האקס שלי אם הוא הכין את המרק והוא השיב שלא, שזו חברה שלו. זו כבר הפעם השנייה או השלישית שיוצא שאני אוכלת מהאוכל שלה. בא לי לבכות. המקום הכי כואב הוא הכנת אוכל, מה שלא עשיתי כמעט אף פעם, ופתאום לילדים שלי יש אוכל מהחברה של האקס שלי. כחצי שעה אח"כ היא התקשרה אליו, ואז יצאתי לעשן ואח"כ הלכתי הביתה. לא יכולה להכיל את זה. עוד לא. זה טרי מדי, זה קשה מדי, זה כואב מדי, ואני לא יכולה להתמודד עם כל זה.
רוצה להעלם. לא רוצה לחיות ולא רוצה להיות ביקום הזה. לא רוצה לסבול יותר. לא מעוניינת להתמודד יותר עם כלום. לא רוצה לעבוד קשה, כי גם ככה החיים קשים. חוץ מזה אני יודעת כבר הכל, מה כבר אפשר לחדש לי?!
מחשבות אובדניות ואין אומץ. זה כל הזמן שם. לעתים רחוקות אני רואה משהו חיובי, את האור שבקצה המנהרה, אבל לרוב מה ששולט בי זה משאלת המוות. הלוואי שאלהים היה לוקח אותי במקום החבר שלנו. הלוואי שהיה צדק בעולם. הלוואי שלא הייתי צריכה לעבור את כל שבעת מדורי הגיהנום. הלוואי שלא הייתי קיימת ואז הכל היה נראה אחרת. הלוואי. . .
השעה 17:05 ואני הולכת לישון קצת. אני עייפה מהכל.
אני מרגישה מאוד מטופש לעשות קולאז'. סיימתי עוד אחד עכשיו וזה נראה טיפשי, מכוער, ילדותי, אבל בעיקר טיפשי. אין טעם בזה. מספיק שאני מבטאת את עצמי בכתב, אז צריך גם עם גזרי עתונים?
ריפוי בעיסוק. כן, יש בזה משהו, אבל לא מעבר לזה. זה היה בסדר לפעם פעמיים, אבל זהו...