במילה אחת: צפוף.
בשתי מילים: צפוף מידי.
במשפט שלם: אני זקנה מידי בשביל החרא הזה ופאקינג קר לי.
בבוקר שאחרי המסיבה אני מתעוררת להודעה שמחכה שאתעורר ממנה ומחייכת לעצמי. זה נעים, שמביעים בך ככה עניין, ציפייה, סקרנות. אני מתגלגלת החוצה אחרי שלוש שעות שינה, תוהה למה אני מיובשת אחרי שני צ׳ייסרים גג, ואז נזכרת בכמות הנוזלים שאיבדתי לפני כמה שעות על הספה והחיוך שלי רק מתרחב. ככה צריך להיראות סופ״ש! יוצאת לקפה ושאכט בגינה, נעצרת רגע ליד עץ הלימון וחושבת: ״איזה יפה הוא הזדקף״. אני כבר אחרי ערב פטישיסטי ראשון בסופ״ש ״אתיקה של חטאים״, ומה אני אגיד… לפעמים אני מתגעגעת לימים שהייתי צריכה לשלם כניסה אבל אף אחד לא הכיר אותי אז לפחות יכולתי להסתשן ולהזדיין בשלווה עם אשתי בלי שזה יהיה מוזר.
מצד שני כנראה שחשבון הבנק שלי לא יסכים לכך.
בנוסף, גם איפה שאף אחד לא מכיר אותי, איכשהו מהר מאוד כולם מכירים אותי…
זו גם מסיבה שאין ברירה אלא לדבר בה עם א.נשים, כי המוזיקה שם אפילו לא מתקרבת למשהו שאני נהנית לרקוד לצליליו. מרגיש כמו משהו שאני צריכה להיות על משהו בשביל ליהנות ממנו, וכמו שכבר הבנתם אני בביזנס של לרקוד הרבה שנים - אני לא צריכה לקחת שיט כדי להזיז את השיט שלי, אני רק צריכה ביטים מוצלחים ואולי קצת מרחב תזוזה ברחבה.
לא, למסיבות ה-Sin Ethics אנחנו לא יוצאות על טהרת הריקוד, זה בד״כ יותר מינגלינג, הופעות, התחרמנות הדדית, ספיגת אווירת מין אלימה ומלוכלכת ואז סשן סמי-פומבי או פומבי, תלוי במצב התורים לחדרים, תלוי במצב החרמנות ההדדית.
אני אוהבת פומביות, אבל לפעמים כשאת נכנסת לחדר משחקים/חושך/זוגות ומקבלת את פנייך מישהי שלא בא לך לראות בפומבי, אבל תפקידה הוא בגדול ״להשגיח״ עלייך מסתשנת, כי היא בכל זאת בצוות המוניטורים של המסיבה, זו ממש המקבילה הנשית ל״הפסיק לעמוד לי״, ועד שלא יצאנו משם והלכנו הביתה - לא הצלחתי להעמיד את זה בחזרה. בבית אשתי המקסימה, כמובן, העמידה הכל חזרה עבורי.
אם חשבתי שהיא תרחם עליי בגלל שחטפתי כבר כמעט כל יום השבוע, החל מאורן בשישי שעבר, דרך שיעור עמוד שזיין לי את פנים הירכיים ועד אשתי שבהתחלה חגגה את ההתקרבות שלנו ואח״כ לדעתי חגגה את זה שהאיום הזה שחג, כביכול, מעל הראש שלנו נעלם. בכל מקרה, היא חגגה עם הקיין על כל הירכיים הפנימיות שלי עד שכבר היו לי דמעות בעיניים, עד שכבר צרחתי שבבקשה תפסיק, והיא רק התעצבנה שאני לא בשקט… אני מנסה להקשיב לה, אני מנסה להיות בשקט, אבל זה כ״כ כואב, אני צורחת כדי להצליח לעמוד בכאב, והיא רק דורשת שאסתום, או לפחות שלא אזוז, אבל אני מתפתלת ומתפתלת, עד שהיא מנחיתה לי סטירה אחת, חזקה ממש, על כל צד שמאל של הפרצוף, ואני משתתקת ונעצרת ברגליים פתוחות עם ידיים מתחת לגב בשקט מופתי.
כשאני מפסיקה לזוז הכל קופא ופתאום אני כ״כ רגועה כשהיא מעליי והכאב עובר טרנספורמציה למשהו אחר, סוג של סם, אולי זה מה שהייתי צריכה לקחת במסיבה מוקדם יותר כדי להצליח לרקוד. אני מרגישה שלווה מתפשטת בתוך החזה שלי בזמן שהירכיים שלי שורפות, שפשופים קטנים ואדומים בצורת זוגות-קווים מופיעים עליי אחד אחרי השני, ואני מדמיינת אותם נוצרים בהנאה מצופה בכאב מצופה בצייתנות.
אולי אני יכולה להיות בשקט אחרי הכל.
