וואו, איזו שינה! פאקינג 14 שעות. הנה משהו שמסדר לך את המוח. יאללה, אוכל ולעבודה. אני אוהבת שבתות כאלה, לא מבוזבזות. תודות ליולי השבת הזאת אכן לא תהיה מבוזבזת.
"קוקי, את ערה?", יולי ליטפה לי את הראש.
"כן מותק שלי", הסתובבתי אליה וחיכיתי לשפתיים שלה שירדו אל שפתי לנשיקה. היא אף פעם לא מאכזבת.
"אני מוציאה את הקטנות לים. איפה חנית?", שאלה אותי יולי.
"הפרא הקטן בכלוב במטבח כרגע. אני חייבת לבדוק אותה, את יודעת שאני חייבת", אמרתי ליולי.
"כן קוקי שלי, אני יודעת. אבל...היא מיוחדת. אולי תהיי...מתחשבת איתה?", יולי ניסתה לשכנע אותי.
"תלוי איך היא תתנהג. הכל תלוי בה, את יודעת".
התרוממתי לישיבה על המיטה, יולי נתנה לי חיבוק פרידה והלכה לדרכה.
כשיצאתי מהשירותים שמעתי את יולי והקטנות יוצאות החוצה ואת הדלת ננעלת. רעב התחיל להציק לי בבטן...רעב ל...משהו משובח.
נכנסתי למטבח וראיתי שהפרא הקטן עדיין ישנה. כל כך שלווה, צוברת כוחות למה שעוד מחכה לה.
נשענתי בגבי על השיש, אספתי את השלט של הקולר ולחצתי. ראיתי אותה מתפתלת מעט על המזרן שבכלוב, עדיין חצי ישנה. לחצתי שוב. זה לא אמור להכאיב לה יותר מדי, רק להעיר אותה. היא פקחה עיניים והתפתלה שוב, מתגרדת מתחת לקולר ומתחשמלת באצבעות. "אאוץ'! אייי!! די עם זה!!!!", שמעתי אותה צועקת. הסבל הקטן שלה עשה לי נעים בבטן.
"איך תבקשי יפה שאפסיק, פרא קטן?", שאלתי אותה בשעשוע. ראיתי אותה מתפתלת... ממבוכה...או מזעם, לא ממש הצלחתי להבין. לחצתי שוב. "דייי!! דיי!!!! תפסיקי בבקשה!", היא התחילה להתחנן.
"מתחמם", אמרתי בחיוך קטן והרמת גבה. הבטן שלי התחילה לקרקר. לחצתי שוב.
שמעתי אותה נושמת מהר ואוספת כוחות לתגובה, המצח שלה מתכווץ במאמץ. "תוכלי בבקשה להפסיק לחשמל את הצוואר שלי?", היא התעשתה, הביטה בעיני וביקשה יפה.
"הו, ככה מבקשים", אמרתי בשביעות רצון וחיוך. "את רעבה, פרא?", שאלתי.
"כן, מאוד", שמעתי אותה אומרת בקול שקט ומסתובבת קצת בכלוב, עיני קלטה רטיבות מובהקת על הכוס שלה.
"פרא, על 4, עכשיו. תצמידי את הישבן שלך לסורגים", אמרתי בתקיפות מה.
"לא!!", היא התנגדה ועיניה ירו עלי גיצים.
לחצתי על השלט. היא רעדה והתנשמה מהר, מתאמצת לא להגיב, משחקת איתי משחקי כוח. לחצתי שוב. היא רעדה עוד קצת וחמימות נוספת התפשטה בבטני. התקרבתי אל הכלוב, עמדתי ממש מעליו. היא הרימה אלי עיניים ולא התיקה את מבטה מפני. לחצתי שוב. ראיתי את פניה מתכווצים בכאב. חייכתי. לחצתי שוב. אצבע משולשת ורועדת הופנתה כלפי. כן? זה המשחק שאת משחקת?
לחצתי שוב ושוב על הקולר, עד שהיא לא יכלה יותר. היא צעקה ונאנחה וצעקה ונאנחה ויכולתי לראות את המאבק הפנימי שהתחולל בה.
"נו, אז מה את מחליטה?", שאלתי אותה בעניין.
היא הגיבה לשאלתי בהצמדת ישבנה לסורגים, כמו שביקשתי. חייכתי שוב וכרעתי מול ישבנה, מלטפת אותו מבעד לסורגים. החדרתי לה אצבע אחת עמוק לתוך הכוס. היא החליקה מאוד מאוד בקלות והוציאה מהפרא אנחה רמה. "אז...אני רואה ש...את רעבה, פרא. גם אני רעבה, מאוד", אמרתי לה בטון נמוך. הוצאתי את האצבע שלי ממנה, נפניתי מישבנה והלכתי לכיוון פניה. הכנסתי את האצבע אל פי והסתכלתי לתוך עיניה, "זה היה המתאבן. מממ...כל כך טעים". היא האדימה עמוקות והתנשמה מהר, לא יודעת איפה לקבור את עצמה...ממש פרא ארגמני.
הוריתי לה להישאר איך שהיא והתפניתי להכין את ארוחת הבוקר- חביתת פטריות.
כשסיימתי להכין אותה לקחתי את צלחתי המלאה בחביתה חמה וריחנית ,התיישבתי בישיבה מזרחית מול הכלוב והסתכלתי לפרא בעיניים. התחלתי לאכול, נהנית מכל ביס. ראיתי שהיא רועדת מעט מהתנוחה שהיא הייתה בה, בולעת רוק מהמראה שלי אוכלת. כשהגעתי כבר לחצי החביתה פניתי אליה, "את יודעת...כל מה שאת צריכה לעשות זה לבקש".
"א...אפשר...אפשר חתיכה מהחביתה שלך?", היא ביקשה בקול רועד.
חייכתי. "כמובן. תתקרבי עם הפה לסורגים ותפתחי אותו גדול גדול".
היא עשתה כבקשתי, שפתיה נמעכות כנגד הסורגים, עיניה מתחננות. חתכתי באצבעותיי חתיכה מהחביתה והגשתי לפיה. היא התרחקה מעט מן הסורגים ולעסה את החתיכה, אנחות עונג קלות נמלטות מפיה. כשהיא סיימה היא חזרה שוב עם פיה לסורגים והאכלתי אותה. בביס האחרון היא הביטה בי בביישנות והודתה לי בקול חלש.
השחלתי את אצבעותיי המלוכלכות מחיתוך האוכל מעבר לסורגים. "בואי לפה עם הפה, ככה תודי לי", אמרתי לה. היא התקרבה אל אצבעותיי, ליקקה, מצצה וניקתה כל אצבע עד תום, עוצמת עיניים תוך כדי, נהנית.
חום התפשט בין רגלי וחייכתי. פרא קטן, ארגמני ומיני...והיא כולה...לרשותי.
החזרתי את אצבעותיי לחיקי ושלפתי מפתח לפתיחת הכלוב מכיסי. "עכשיו...הגיע הזמן לנקות אותך", אמרתי ופתחתי את מנעול הכלוב…
המשך יבוא...
