Noblesse Oblige

תרימי את התחת שלך, חתיכת כלבה מפונקת, ובואי הנה. 

הוא עמד במרכז הסלון, הדי העלבון שלי עוד מתמסרים בין קירותיו. אני הייתי נטועה, עם כל העצבים שלי, על אחד מכסאות הבר שליד המטבח, בקושי יכולה לשמוע אותו מעבר לזעם שבחריקת הלסתות הנעולות שלי. 

את יכולה לתת לי את המבט הזה עד מחר, העצבים שלך לא מפחידים ולא מרשימים אותי. בואי הנה. הוא אמר והחווה עם הסנטר על הרצפה מתחתיו, מסמן לי בדיוק איפה זה ה"הנה" שהוא פוקד שאבוא אליו. 

פתחתי את הפה לירות עליו עלבון עסיסי שקשור לזה שצריך להיות חכם כדי לדעת ממה לפחד אבל הוא קטע אותי בהברה הראשונה-

גם הרהיטות שלך לא מפחידה אותי. אל תגרמי לי לבקש ממך לבוא פעם שלישית.

אז קמתי שלובת ידיים ובאתי. מביטה לו בעיניים ורוקעת בכוח עם העקבים על הרצפה בכוונה, כמו ילדה, כי הוא ביקש ממני ללכת בשקט בגלל השכנים למטה.

הוא דווקא חייך, להפתעתי. הבלבול מהתגובה שלו הפך מהר מאוד לפחד ומצאתי את עצמי מחרישה צעדים באמצע ההליכה, בעודי חוצה את הסלון לכיוונו. עד שהגעתי אליו הלב שלי כבר פרפר בפראות, אבל לא וויתרתי, עמדתי על שלי. לא התיישבתי למרגלותיו כמו ששפת גופו ציוותה, אלא נעמדתי מולו, זקופה בטוחה בעצמי. החיוך שלו התרחב.

הרבה משחקים אפשר לשחק איתי, הוא לחש ולקח חצי צעד לסגור את המרחק בנינו, אבל משחקי כוח זה לא אחד מהם. החיוך שלו נעלם באחת כשהוא ליפף את ידו סביב הקוקו שלי.

הדבר הבא שרקע בכעס על הרצפה היו הברכיים שלי.

https://s-media-cache-ak0.pinimg.com/736x/d3/2e/0e/d32e0e9eba8f1f3a8357684734b2725a.jpg

אני עוד אלמד לעמוד ולא לרוץ, ואז לשבת ולא לעמוד.

אלמד לנשום עמוק במקום הנשימות השטחיות, שהן כמו טירחה עבורי, בקצב החיים שלי

אני עוד אגלה חמלה כלפי עצמי, כפי שאני מגלה לשאר

עוד אהיה סבלנית כלפיי, וסלחנית כלפיי

אני עוד אלמד לשבת בשקט. ולא לחשוב.

אני אלמד את עצמי שהסכנה חלפה, שאם אפסיק להאבק בזרם תהיה אדמה תחתיי במים

אלמד שיש עוד קשת בין להיות ולחדול

אני אלמד להיות רגישה כלפי עצמי כפי שאני רגישה לאחרים

אני אלמד להפסיק להעניש את עצמי, על החולשות שלי

 אני אלמד לא לראות בהן חולשות

---

הוא משך את השיער שלי בחוזקה מאלץ אותי להישיר מבט למראה וקירב את פיו לאוזני

"פלנטות שלמות יש לך בעיניים"

הבטתי וראיתי רק חורים שחורים.

---

יש שיעורים כואבים לאדם, שרק הוא יכול להעביר לעצמו. 

אני עוד אשחרר את עצמי

מכבלים מעשה ידיי.

http://s8.favim.com/orig/72/tattoo-wings-Favim.com-680945.jpg

שוכבת על המגבת וקוראת ספר, השאגה העשירה של הגלים הופכת לרעש רקע מונוטוני ופריך. אני משכלת רגליים ובזווית עיני רואה את הברך שלי, אני מנמיכה מעט את הספר ומחניקה חיוך כשאני רואה את הסימנים הכחולים על הברכיים. אני עדיין בוהה בספר אבל הראש שלי נודד למאורעות אתמול בלילה והחיוך המרומז שלי נמתח ומדביק את שאר הגוף שלי בהימתחות שלו, מתרפקת בחתוליות על כיסא החוף כשאני נזכרת באחיזה האיתנה שלו בשיער שלי ובאנקה שלי, הנפילה האימתנית שלי מטה לתהומות היררכיית הכוחות בנינו היא פתאומית ומטריפה, הצניחה החד משמעית על ברכיי אל מולו היא כמו השתטחות לתפילה, הוא גבוה כשאני עומדת וכשאני על ברכיי הוא האל שלי, אל ללא רחמים. אני צוללת מטה ובהתאמה- הכל הופך צלול יותר.. אני לא צריכה לחשוב יותר. את חבטת הברכיים ברצפה הקרה אני מרגישה בתוך הנשמה שלי, כמו קליק של חגורת בטיחות. הוא חגורת הבטיחות עכשיו. תהיה התנגשות, יהיה פיצוץ, הכל ישרף סביבנו עוד מעט, הכל ילקח ממני- אבל הוא. חגורת. הבטיחות. ואני סומכת עליו שבזכותו שאצא שלמה מהתופת הממכרת שהוא הרעב שלו לייללות שלי. 

אני סמרטוט יפה, חשבתי לעצמי על החוף כשהתיישבתי על הכיסא וסגרתי את הספר שממילא לא הצלחתי להתרכז בו כרגע, מתכוננת להכנס למים, אני סמרטוט יפה כשאחרי שהוא מפיל אותי מהרגליים, הוא מנגב איתי את הרצפה וגורר אותי מהשיער על ארבע לחדר, זורקת אותי על הבטן ומצייר עליי בעלות, כמו חתימת הדיו הממשי על הקניין הרוחני. וכל מכה שלו מחלחלת לי לתוך האגו, מרככת אותו עד שהוא הופך לאבק, מהאבק הזה אני נוצקת לתבנית חדשה, תבנית של חפץ, אמנם החפץ הכי יקר בבית, אבל חפץ. נזכרת בזה שהוא הביט בישבן שלי ואמר 'אני חושש שלא תוכלי ללכת מחר לים'. נזכרת, מחייכת וקמה באיטיות כמעט מתריסה, נותנת לכל החוף לראות את שאר הסימנים שהוא השאיר על הישבן שלי והולכת הכי לאט שהלכתי בחיים שלי, לתוך המים. 

אני לא מתביישת בזה שאני סמרטוט יפה, אני גאה בזה.

https://s-media-cache-ak0.pinimg.com/736x/b6/fd/ed/b6fdedc7df031b99df588a9624ad3f99.jpg

פנטזיית הנעורים שלי שוכב מתנשם במיטה לידי, הזיפים השחורים שלו נראים כאילו הם עשויים ברזל, כשאור הירח נשפך עליהם בנדיבות כזו. בעוד שאני בוהה בתקרה מסוממת מעונג- הוא מצמיד את ידו הגדולה ליד שלי, היא גדולה ממני כמעט בחצי ואני מבליעה חיוך מול המחשבה שהשמועה על בחורים גבוהים עם ידיים גדולות הוכחה כנכונה הלילה, למזלי. הוא מסתכל על הידיים שלנו ומזווית עיניי אני מבחינה כי מבטו מתענן ומתכהה מעט. בזיוני סגירת מעגל ללא רגשות אין מקום למבטים כהים כאלה, אני חושבת ונדרכת. לפתע הוא לוחש

"את גנו"

סובבתי אליו פנים שואלות ולחיים סמוקות עדיין, מתנשמת מעט ומחייכת בחשש

"אני מה?"

הוא מחווה עם ראשו על הידיים שלנו ומצמיד את ידו הגדולה חזק יותר לידי הפרושה, מלקק את שפתיו והמבט שלו מעט אבוד

"הענק וגנו. אני הענק, ואת גנו.. סגורה, מסוגרת ובלתי חדירה"

חיוכי קופא מולו לשבריר שניה, הלב נבעט לי לתוך הגרון ואני מרחיקה באחת את ידו משלי. המשפט שלו תופס אותי לא מוכנה ולרגע אחד אני יוצאת מאיזון. אני ממצמצת לאט ומעבירה את ידיי בשיערי, מנסה להתעשת בחן, בוהה בעיניו הכחולות ונושמת עמוק. תתאפסי. צל הפגיעות שהבזיק בעיני מוחלף באחת בקוקטיות קרת רוח, כמעט לא אישית, בעודי מתרוממת לפתע ומטפסת מעליו כמו חיית טרף שקטה, צדה את המבט שלו. הציפורניים שלי מטיילות מעגיל הפיטמה לעצמות הבריח לקעקוע מהכתף עד המרפק. הוא מנסה למלמל התנגדות, נאחז בהארה המפלחת שלו ומתעקש להמשיך לדבר עליה. העובדה שהוא מתנגד כל כך לפני שבכלל עשיתי משהו מעידה שהוא כבר הפסיד. אני רוכנת לאוזן שלו ומעבירה לשון מחוספסת על התנוך, לוחשת ומחייכת בשקט "אני מסוגרת ובלתי חדירה? חשבתי שכבר ראית כמה אני חדירה.."

השיער השחור שלי נופל על העיניים השחורות שלי והחיוך שלי נופל על הזקפה שלו שבדיוק קמה כשהתרוממתי מהשפתיים שלו והתיישבתי מעליו. זה כמו ענן מסמם של מאגיה שחורה, זו גניחת הסירנה שלא השאירה לו ברירה אלא להיכנע לגוף שלו במקום להכניע את הראש שלי, זו אירוטיות של עריצות, לא של מעריצות. 

אני לא צריכה שתתאהב בי או תנתח אותי, הקשר היחיד שלך ללב שלי טמון בכך שאתה גורם לו לדהור כשאני מתהדקת ומתפרקת עליך. נורמות חברתיות שלחו אותי להתנפץ על חומות של מערכות יחסים האחת אחרי השניה בגלים גלים. ליבי נשבר על ידי הארזים אז מאזובי הקיר בטח שאינני מצפה לתדהמה. מאז שלמדתי את מקומי, למדתי להסתפק בדבר היחיד שקבוע- הזמניות. למדתי לעשות רק מה שטוב לי באדיקות דתית. חלומות על אהבה קברתי יחד עם הלב שלי בגן הסגור שלי, עיר המבטחים האחרונה שנטשתי הרוסה. ואני לא אומרת את זה ללא כאב של תבוסה. 

ההבחנה העמוקה והחדה שלו התקפלה קטן קטן ונשכחה כלא הייתה כשאת הבמה תפס שוב המבט המזוגג רווי ההורמונים שלו, ההתנגדות ההחלטית שלו ללפתוח אותי ולנסות לפתוח לי את הלב במקום- התמוססה מידיו, בעודו מניח אותן שוב על האגן שלי, נועל אותי מטה מטה על הזכריות שלו, ומאחורי מסכת הברזל המיוסרת שלי.

גם אני עוד הספקתי להרהר בדקירה הנוראית הזו בבטן שהוא גרם לי להרגיש כשהוא חשף את הקלפים שלי בכזו בהירות. אבל זה קרה בדיוק שניה אחת לפני ששוב טבענו האחד באחרת בסערת חשמל מסוכנת, בעודי גומעת אותו ובולעת את כבודי, מסמנת וי ועוד וי על דברים שרציתי שהוא יעשה בי כבר שנים.. שוכחת מי אני וטובעת שיכורה ומייללת בהערצה שלו למי שהוא חושב שאני.

אני בדיוק נכנסת הביתה מיום ארוך בעבודה, השותף מתאמן עם חברים שלו על שירים של seether בחדר. אני מוזגת לעצמי כוס יין ועושה ליפסינק עדין לצרחות שלהם, המוזיקה הזאת היא כמו ראגיי לנשמה, ברקע שנותנים לה לחלחל. בדירה עומד ריח הבושם שלו ואני נושמת עמוק ונאנקת בעונג, כיאה לסאקרית לריחות טובים.

שותה קצת מהיין וקורסת על ספת הבד האדומה, חולצת נעליים וממוציאה את הערכה, מחכה לפאוזה שקטה בשירה שלהם ודופקת להם על הדלת, מפזרת שלום כללי לרחבי החדר, שמתפעל מהעובדה שאני כבר עם כוס יין ביד אחת ושקית גאנג'ה קטנה בשניה. אני מושיטה את השקית לשותף שלי, "תעשה לי" אני מחייכת אליו. היא לא אוהבת לגלגל לבד, הוא מסתובב להסביר לחברים המשועשעים שלו. "אף פעם לא הייתי צריכה" עניתי.

רבע שעה אחכ כבר לא שמעתי את המוזיקה הרועשת, טבועה עד האזניים בתוך עצמי, שוקעת בספה עד ליבת כדור הארץ השקטה והקדחתנית. מחשבות טסות על פס רחב, כל מחשבה היא צבע אחר וההרמוניה בניהן עושה אותי רעבה להרוס משהו יפה. מעבדת לאט את היום שעבר עליי, כל הדברם הבעיתיים צפים במחשבותיי, נפתרים וממשיכים הלאה. בעיה אחר בעיה אני מדבגת בביעילות, פורמת את הקשרים הרכים שהיום הזה הסעיר לתוכי באדוות.

הג'ויינט כבוי במאפרה והמגננות שלי זרוקות כמו שלולית בגדים על הרצפה. הנגינה נפסקה ודלת החדר של השותף נפתחת, אני לא פוקחת עיניים ואחרי שני רגעים מרגישה משקל למרגלותיי על הספה, אני פוקחת עיניים ומחייכת כשאני רואה את השותף שלי יושב לידי עם חיוך כמו מדבקה של סמיילי, בתגובה החיוך שלי הופך לצחוק משועשע. "החיוך שלך מדבק אותי" אני אומרת ונמתחת, ממשיכה לצחוק עדיין.  "הכל בסדר איתך?" הוא שואל עם החיוך היפה הזה. אני מהנהנת ומתיישבת כדי לפנות מקום לכל החברים שלו שבאים לשבת איתי קצת בסלון, ומרגישה כאילו עשיתי עכשיו מקלחת חמה. "סיימתי להתנקות", אני אומרת להם ועושה קוקו תו"כ. כולם מבינים אותי.

סמים, אלכוהול, בחורים יפים ורעים, מוזיקה טובה ורועשת....

אדם מגדיר עצמו דרך ההתמכרויות שלו

אני מכורה לכל מה שאתם רגילים להתנצל עליו

Did you miss it?

הוא שאל בלחש בזמן שהוא חדר אליי. נשמתי עמוק ודרך כל החשמל שזרם לי בגוף בשניה שהוא הרחיב אותי, הנהנתי לעיני הפלדה שלו

And this? 

הוא חדר יותר עמוק, לאט. הפה שלי נפער, מצמצתי לאט מעט והנהנתי שוב

And this? 

הוא נכנס במכה חלקה עד הסוף ואני התקמרתי מתחתיו בחדות, מתאפקת לא לצרוח, נושכת שפתיים. גבי מתקשת לעומתו והיד שלו מתגנבת מתחת לשכמות שלי ובמעלה השיער, מושך אותו קלות למרות שסנטרי גם ככה מורם כבר

Answer. me. הוא לפת את שיערי וסינן לאוזני דרך שיניים חשוקות.

וכאילו שהוציאו את ראשי משניות ארוכות מתחת למים, אני מתנשמת, ממלמלת ביללה ארוכה שכן, כן, כן

זמן ארוך מדי עבר מאז שהיה לאחרונה בין ידיי, החדר זרוע מתנות שהביא מהביקור בן החודש אצל אמא בארה"ב, אבל המתנה הכי טובה שכבה במיטה איתי. שנינו, כמו נרקומנים של עור, שקועים בטראנס טוטאלי האחד בשניה; אני מדברת בנשימות והוא עונה בתנועות חדות. אני מלקקת את תנוך האוזן שלו ואומרת משהו שמצחיק את שנינו מאוד. יותר מדי. הוא צוחק צחוק משוחרר במשך כמה רגעים ואז מאט את הקצב ועוטף לי את הגרון עם היד. אני רואה את החיוך שלו דועך לאט והלב שלי מתחיל להאיץ כשהוא מתחיל להפעיל לחץ עם אצבעותיו.. חודר אליי לאט וחזק, חזק יותר ככל שלפיתת ידו עם צווארי מתהדקת. אני מהופנטת למבט האפור ולנהמות השקטות שלו, העיניים שלי מתחננות 'אל תפגע בי', והוא מנשק אותי בתגובה. הגוף שלי מרפה לעומת השפתיים שלו ואז הוא חודר אליי חזק עד הסוף. אני גונחת לתוך הנשיקה שלו עם מעט האוויר שיש לי והוא מחייך, "ששש.."  

שעות לאחר מכן, אחרי שאני והשמש הערנו את כל הציפורים בעץ מחוץ לחלון שלי..  שכבתי עם גבי אליו, מתנשמת עדיין, מתעדכנת בסמארטפון מה קרה בכמה השעות הטובות האחרונות בהן לא הייתי על הפלנטה הזו. אני מרגישה אותו זז על המיטה מאחורי ואז רואה יד מושטת מעבר לכתף שלי, לוקחת ומניחה את הסלולר שלי רחוק מהישג ידי על השידה. "היי.." אני מוחה בשקט ומשרבבת שפתיים בזמן שהוא עוטף עם היד את הבטן שלי ומושך אותי אחורנית קרוב אליו, מניח את ראשו בשקע הצוואר שלי ומנשק את כתפי ואת הצוואר ברכות מרפאת, בדיוק היכן שנחו אצבעותיו החזקות, ללא הפסקה, מנטרל את ההתנגדות הקפה ממילא שלי.

קולו השקט חזר להיות צלול ומרגיע.

How about this..? did you miss this?

שאל תוך שהוא מחכך את אפו בלחיי ואז מנשק שוב, בדיוק בנקודה שלי בין העורף לכתף

אני מסתובבת אליו, ישר לתוך המבט המחייך שלו ומחבקת. הוא נשען אחורנית ומניח את ראשי על החזה שלו, מזיז את השיער שלי הצידה ומלטף את גבי בכף יד פתוחה, לא דוחקת.

מעולם לא נרדמתי מהר יותר לצד גבר. לא לפניו ולא אחריו. 

"אני מתגעגע לכוס שלך", הוא סימס כל הדרך מטוקיו, "מתגעגע לכל מה שרטוב אצלך.. הכוס, הפה, הדמעות"

לפני שהוא טס הוא דאג לוודא שהוא מותיר אותי מסופקת ומסומנת, כי למרות שאנחנו לא אקסקלוסיביים- הוא לא אוהב את המחשבה שגברים אחרים זוכים בי גם.

באורגזמה האחרונה כל מה שיכולתי לראות היו הוורידים הפועמים מתחת לקעקועי הזרועות שלו, איך הם בולטים ממאמץ של הידיים שלו לילה שלם בתוכי, סביבי, על כל פיסת עור כואבת שלי.

אז בכיתי. אבל לא כי הוא הכאיב לי, אלא כי התגעגעתי עוד לפני שהוא הלך

-

כל יום במשך שבועיים קיבלתי סמס כזה, שהשאיר את האש בוערת וכבל אותי אליו, למרות שהגנתי בחירוף נפש על זכותי להיות עם אחרים- לא נעתרתי לאיש.

חודשים שהעיניים הירוקות האלה למדו אותי, עד שהוא הבין איך אני פועלת: הוא לא אמר לי לא להיות עם אחרים, הוא פשוט גרם לי לא לרצות אף אחד אחר.

המבט הצלול שלו נח עליי

הוא נראה כל כך מרוצה,

עד שהדבר היחיד

שנראה לי הגיוני לעשות

היה להרים את ידו

ולנשק את מפרקי אצבעותיו

כשהרמתי את מבטי בחזרה אליו

ראיתי שהחיוך המרוצה בעיניים שלו

התפשט עד השפתיים

ואז היד שנושקה כל כך בעדינות זחלה לעורף שלי, תפסה אותי בכח מתון מהשיער והצמידה אותי, שפתיים לשפתיים, עולם לעולם.

הזרם המבעבע של המים גורם לי לגנוח כשהוא משתפל על נקודות מסויימות בגופי, בעיקר הגב התחתון. משל הייתי הפיניקס שעולה מן הלהבות, אני נולדת מחדש מתוך התופת היוקדת. מקלחות לאבה הן הסגפנות המטהרת שלי, המחטאת.. אני עומדת עם גבי לברז הקבוע בקיר, מרימה מעלה את שערי הכבד, הספוג, מרשה למים לשטוף ממני את החטאים. הזרם הבוער מצליף בעורי המאדים מן העורף ועד הגומות בשיפולי מתניי, משחרר ממני אנחות שקטות אך עמוקות עמוקות של כאב שיש בו עונג, סבל ועילוי משורגים ומתפתלים יחדיו באוויר ההביל סביבי, ניגרים מעורי המיוזע. 

שרשרת הזהב הדקה על צווארי מתלהטת כשאני מרימה את סנטרי מעלה, המים מלקקים אותה בגסותם הרותחת ואני מרגישה אותה בוערת עליי לאיטה. איך שהיא לופתת את גרוני ולוחצת כיד מלובנת וקשה. הגבות מקדירות בכאב אך על השפתיים הפסוקות קמעה רץ צל חיוך אפל.

גשם מי האש פוסק בקול חריקת ידית שקטה. אני מושיטה יד באוויר החלבי והסמיך של האמבטיה לכיוון הכללי של המגבת, כורכת אותה סביב כתפיי ומנגבת- ראשית את העורף, לאחר מכן מאחורי האזניים, ואז את פניי- ריסים, שפתיים סנטר.

מרחיקה את המגבת ונושמת עמוק,

אני חיה.