בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

דחף

על נשים, גברים, נעליים ותהיות של סוטים
לפני 6 שנים. 16 באפריל 2018 בשעה 19:12

הייתי הרבה יותר מדי קטן כשגיליתי את האוננות. כנראה שפשוט ידיי הסקרניות התחילו להתעסק בכל דבר אפשרי ואז גיליתי שכשמתעסקים באזור בין הרגליים קורה משהו שאז קלטתי ככיף. לא היה אפשר לעצור אותי. מכונת אוננות הייתי, בגיל מאוד צעיר. היו צריכים להסביר לי שמה שאני עושה זה לא נהוג בציבור. הייתי צריך לגלות לבדי שיש קשר בין הדבר הזה שמבוגרים עושים ("סקס") לבין שיטת העשה-זאת-בעצמך שחשבתי שהמצאתי לבדי.

האוננות היא כוח העל שלי. מערכות יחסים יכולות להיות דבר נורא קשה ומסובך. אוננות לא. להכיר נשים זה מבוך שבו אתה צריך למלא דרישות שאינך מודע להן תוך כדי סיכון ללעג ועוינות. אוננות לא. סקס אמיתי זה דיאלוג, ומתוך הדיאלוג פשרה בין שני אנשים. אוננות לא. 

כשהייתי יותר קטן הייתי דחוי על ידי בנות. היום למזלי אני נראה יותר טוב, אבל למדתי לקח מאוד חשוב אז. באיזשהי נקודה אחרי שראיתי את הקראש שלי בתיכון יוצאת עם כל אחד חוץ ממני וכשקיבלתי סירובים פומביים על ימין ועל שמאל הבנתי שאולי, יש סיכוי, שאסיים את כל הסיפור הזה לבד. ובשביל זה אני צריך לזכור את כוח האוננות.

מאפיין, אך לא מדד, של מערכות היחסים המוצלחות שלי הוא שבהן האישה שיצאתי איתה הייתה פתוחה בנוגע להרגלי האוננות שלה, אוננה יחסית הרבה, וידעה טוב מאוד איך לגרום לעצמה לגמור. אני, האמת, למדתי להעריץ את זה באישה. אף אחת לא צריכה להיות תלויה בי ואני לא צריך להיות תלוי באף אחת, בסופו של יום שנינו יודעים איך לגרום לעצמנו לגמור. אחרי שמכירים בכך, אפשר להתחיל לשחק ביחד.

 

 

לפני 7 שנים. 22 בנובמבר 2017 בשעה 21:11

מכירים את הפוסטים האלה עם הכותרות המפוצצות? אתם נכנסים ומתים לקרוא עוד ואז אתם מגלים שזה פוסט דל עם כמה מילים וקליפ של יוטיוב בענק.

 

טוב אז אם לא הכרתם עד כה אז תכירו.

באהבה,

מפלצת הצומי של ה-22 לנובמבר 2017

 

 

לפני 7 שנים. 9 באוקטובר 2017 בשעה 22:58

אני באמת מרגיש שזה כבר נהיה מגוחך. בא לי שכל המטוסים עם כל הזוגות שעכשיו טסים לחו"ל יתרסקו באוקיינוס.

בא לי שלהיות לבד יהיה סוף סוף באופנה. בא לי להפסיק לשמוע התממות ולהפסיק לחפש אידיאלים שלא קיימים.

אני באמת מרגיש שאני רודף אחרי רוחות רפואים. הרי זאת שטות מוחלטת.

 

בכל תחום אחר בחיים שלי יש לי שליטה. רוצה להצליח בלימודים? משקיע עוד זמן ועוד מאמץ, קורא עוד ספרים, מתרגל עוד מבחן והתוצאה תמיד חיובית. רוצה להתקדם בעבודה? מגדיל ראש, לוקח עוד משימות, מכין את הקרקע מספיק זמן מראש כדי להגיע למקום שאני רוצה להגיע אליו. כך גם במוזיקה, בשפות, בכל דבר. אבל במערכות יחסים? אני מרגיש כאילו אני לא יכול לעשות כלום. כל הזמן שבעולם, כל ההשקעה שבעולם ובסוף רק חול בידיים.

אז חאלס. די. אני לא רוצה להיות עבד לטלפון שלי, עבד לזכרונות שאני מנסה לשחזר, עבד לפנטזיות שאני מנסה להגשים. בא לי להיות בן חורין בחיים האלה.

 

אבל אין איך לשבור את השלשלאות. מחר אני אתעורר ועדיין אתעסק עם אותן שטויות. עדיין אדאג וארגיש בודד ואתהה לעצמי מה יכול לעזור. כמו שאל פאצ'ינו פעם אמר "*everytime I think I'm out, they PULL me back in".

 

*הציטוט במקור שונה, לקחתי את הגרסה האלמותית לציטוט כפי שנאמרה על ידי האיש הטוב ג'ורג' קוסטנזה

לפני 7 שנים. 6 באוגוסט 2017 בשעה 20:40

בעקבות המון תובנות, חוויות ובעיות שנתקלתי בהן בנושא, החלטתי לכתוב קצת על הדבר הזה שאני מאוהב/נלחם בו מאז שהייתי ילדוד קטן:

 

אז מה היופי בפטיש לנעליים?

נעליים הן יצירת אומנות. הן יפות ומוקדש להן המון מחשבה. אי אפשר לקנות יופי, אבל אפשר לקנות נעליים. נעליים תמיד מתחדשות ואפשר תמיד להיתקל בזוג שלא ראית. 

בנות אוהבות נעליים. הן חולות על לקנות נעליים ולדבר על נעליים ולהשאיל נעליים אחת מהשנייה. אוהב נעליים? פתאום השיחות האלו וללכת איתה לעשות שופינג כבר לא כל כך ישעמם אותך.

כן הפורנו שאני רואה הוא של גברים (או נשים) מלקקים למישהי את הנעל ומקבלים ממנה בעיטות ודריכות ואז מוצצים לה את הבהונות. לרוב אין שם אפילו חדירה (פורנו של סקס רגיל יש כמו זבל, shoe porn לעומת זאת? יותר נדיר). זה לא שאני לא אוהב סקס רגיל. פשוט סקס-נעליים מרגש אותי פי אלף יותר.

ידעתי שאני אוהב נעליים מכיתה א'. הייתי בוהה בנעליים של הבנות בכיתה שלי. הייתי מחטט במגירת נעליים של אחותי. לחברה הראשונה הרצינית שלי בתיכון היו נעליים מדהימות. איכשהו בלי להזכיר את המילים "סאדו" או "פטיש" הצלחתי לשכנע אותה לתת לי ללקק לה את כולן. מאז לא הייתה לי חברה אחת שלא אמרתי לה מה אני באמת אוהב.

 

מהו הצד האפל של פטיש לנעליים?

אתה מרגיש חריג. אני אישית לא מרגיש בנוח להגיד לאנשים שיש לי פטיש לנעליים, מחוץ למקומות כמו הדאנג'ן.

זה משמיד מערכות יחסים. ישנם בנות שלא התחברו לזה ואפילו שהיה לנו המון במשותף זה לא עבד בינינו. כמה פעמים מצאתי את עצמי מסתכל על מערכות יחסים שהחרבתי ואומר לעצמי "הכל בגלל נעליים???"

זה מלוכלך. הטאבו שכל כך מושך אותך לזה הוא גם יכול להגעיל אותך לפעמים. לפעמים אתה יכול לגמור ואז למצוא את עצמך נגעל ומנקה את הלשון מכל הלכלוך המגעיל. 

כשיש לך פטיש לנעליים כל יציאה מהבית זה כמו ללכת למופע חשפנות. בנות ברחובות, בבית ספר, בעבודה, מן הסתם, תמיד לובשות נעליים. ישנם זוגות שמקשים עליי להתרכז. אני עדיין לפעמים מקבל זקפה לא רצונית רק ממישהי עם נעל יפהפייה שלא ראיתי עדיין. זה בכלל לא כיף.

היו מלא פעמים שהתחלתי עם בנות שלא היה לי עניין בהן רק בגלל הנעליים שלהן. שוב. זה לא כיף.

אפילו אם מישהי תזרום איתך. אולי בעוד מיליון שנה תמצא מישהי שתסתכל לך בעיניים ותגיד "אני כל כך מתה על זה. זה הדבר שהכי מחרמן אותי בעולם". זה פשוט לא. אפילו אם זה לא מגעיל אותן הן לא כזה מרגישות את הלשון שלך מבעד לנעל פשוט. 

 

עם הטוב והרע, זהו המשא שעליי לשאת בחיים האלה. ניסיתי הרבה פעמים להיגמל או לשכנע את עצמי שאני בכלל לא נמשך לזה. אבל אין מה לעשות. זה מי שאני. ואם גם אתם (אולי גם אתן??) ככה, אז תדעו שאתם לא לבד ויש מי שמבין.

 

בהצלחה לכולנו :)

 

לפני 7 שנים. 14 ביוני 2017 בשעה 21:19

עם מי מבנות ישראל אפשר לדבר על נעליים? אני מרגיש כאילו יש לי טעם יותר מלחצי מהבנות פה. And I don't even wear the damn things

הייתי צריך לעבוד כמו אל באנדי בחנות נעליים, או אולי לעצב כמו לובוטין. לעשות משהו מועיל עם כל הידע המיותר הזה שיש לי על נעלי נשים. קניתי לחברה שלי זוג לאחרונה והמוכר היה בטוח שאני הולך ללבוש אותן בעצמי מרוב שנראיתי בעניין (וניסיתי לזייף שלא).

בנושא אחר לחלוטין, עוד מישהו חושב כמוני שהמונוגמיה בדרכה החוצה מהעולם? לא תוך עשור, ולא תוך 50 שנה, אבל שזה בדרך החוצה. סקס נהיה דבר יותר ויותר שגרתי ופחות טאבו עם השנים. אני חושב שהמסגרת הזאת שהוכפפה לנו שאנחנו חייבים רק בנאדם אחד, שאנחנו צריכים להתחתן ואז להתחיל מאבק בתשוקות שלנו עד יומינו האחרון כדי לא להרוס את הקשר הטוב שלנו, לאט לאט מתחילה להיות פחות רלוונטית. הרי אנחנו בכיף מחזיקים הרבה חברים, לפעמים יוצאים עם ההוא לבירה ועם ההם הולכים למשחק, ואנחנו אף פעם לא רוצים להיות רק עם אותו חבר אחד כל החיים שלנו. אז למה אנחנו חושבים שזה אמור להיות ככה ביחסים מיניים?

מעבר לזה, למה אנחנו תמיד יוצאים מנקודת ההנחה שזה שאנחנו מאוהבים בו זה זה שאנחנו רוצים שיגדל את הילדים שלנו? אני לא יכול להתאהב במישהי אלא אם אני חושב שהיא תהיה אמא טובה? למה אנחנו ילדים גדולים אבל עדיין לא יודעים לחלוק?

אשמח לשמוע דעות על שני הנושאים.

לפני 7 שנים. 6 ביוני 2017 בשעה 22:45

לפעמים אני בדאון. למזלי אני מזהה את זה. אני מודע לזה. אני יודע שזה לא רציונלי. אני יודע שחצי מהמחשבות שלי הם הגזמות. אבל עדיין. זה לא כיף. הדאונים לאחרונה נהיים קצת יותר מבאסים. למה? כי אני אף פעם לא באמת מתאושש מהם. אני פשוט ממשיך הלאה. בלי איזה נקודת מבט חדשה על החיים כמו שהייתה לי פעם כשהייתי יוצא מדאון. אני לא מתפקס מחדש. אני פשוט ממשיך.

אז למה אני בדאון?

חברים שלי מעצבנים לאחרונה.

אני מוצא את עצמי בהרבה מסגרות מוקף באנשים שלא בא לי לדבר איתם.

אני בדאון כי מאז שיש לי חברה אני מרגיש שאני לא יכול לדבר עם אף אחת ואני בנאדם שאוהב שיש לו ידידות.

אני בדאון כי אני מוקף בכל כך הרבה אנשים שכל מה שמעניין אותם בחיים זה סקס ונילי, חתונה, משפחה, קריירה מתונה ובית במושב כשכל מה שלי בא זה סקס בדסמי, להיות פוליגמיסט נשוי ל-19 נשים (שכל אחת מהן נשואה לעוד 20 גברים), לגדל ילד ראשון בגיל 60, להיות זמר/שחקן/כותב/עו"ד/כבאי/נשיא העולם ולעבור עיר/מדינה כל שנה. איך לעזאזל מצאתי את עצמי מוקף באנשים שכבר לא מעניין אותם לחלום או לקחת סיכונים? יותר גרוע מכך, איך לעזאזל מצאתי את עצמי מוקף בכל כך הרבה ונילים?

אני בדאון כי זאת אמורה להיות תקופה מצוינת מבחינתי. הולך לי טוב בהכל. יש לי חברה שאני א-ו-ה-ב. אבל איכשהו אני מוצא את עצמי בדאונים האלה. אולי כי עכשיו שמצאתי אהבה אז אני צריך למצוא מטרה אחת שתגדיר אותי בחיים? אולי כי אני מפחד מזה שמצאתי אהבה? כי לפי כל העולם ברגע שאתה מוצא אהבה אז אתה אמור להיות איתה ורק איתה עד סוף העולם אבל איך אפשר להיות עם בנאדם אחד עד סוף החיים? כמה החלטות כאלה אני אצטרך לקבל? כמה פעמים אני אצטרך לבחור משהו אחד ולרוץ איתו עד הקבר? איך אפשר אי פעם לדעת שעשית את הבחירה הנכונה?

ואולי אני בדאון כי הוצאתי בן & ג'ריז שיפשיר ועוד לא נתתי בו ביס.

 

טוב זהו הוצאתי את זה. תודה שהייתם איתי פה בדאון. נתראה בחזרה למעלה.

לפני 7 שנים. 2 במאי 2017 בשעה 18:14

אני רק רוצה שתדעי שאני אוהב אותך. אני לא צריך שום דבר מהשטויות האלה. לא צריך כלוב או דאנג'ן או שום דבר כזה. כל מה שאני רוצה זה אותך. אני רק רוצה שתדברי איתי כדי שתביני כמה אני אוהב אותך. אני רק רוצה שתסתכלי לי בעיניים ותביני כמה אני מצטער. כמה אני רוצה שנמשיך ביחד בחיים שלנו. 

 

כל יום אני מתגעגע אליך. כל היום אני מחכה לך. הלוואי שאת קוראת את זה.

לפני 7 שנים. 3 באפריל 2017 בשעה 18:00

עקב בקשה של מישהי מאוד קרובה אליי אנסה לתאר במילים את מה שכל כך מחרמן אותי:

אני מתחרמן מבנות שנראות קצת פקצות עם ג'ינס ועקבים. אני מדמיין הכל כשאני רואה אותן הולכות ועושות רעש עם הקליקים שלהן. כשאני עם שולטת אני אוהב שהיא פשוט אומרת לי לעשות והיא מאוד ספציפית כמו "נשק פה" או "לקק שם". אני נהנה להיכנס לחדרים של בנות ולראות את כל הנעליים שלהן (ושיהיו להן הרבה) ולראות אותן מדגמות אותן. אני אוהב שגם הבנות חושבות שהנעל סקסית כמו שאני חושב שהיא סקסית. אני נהנה מנעליים בגזרות שונות שחושפות חלקים שונים ברגל (הבהונות, העקב, אפילו הקרסול) כי הן מדגישות אותם והופכות אותם לחלק ראוי להערצה בעצמו.

אני אוהב כשמישהי רעה ומקללת. אני אוהב כשבחורה דוחפת את העקב סטילטו שלה לפה שלי ומכריחה אותי ללקק את הסוליה שלה עם הלשון. אני אוהב להישלט ע"י 2 בנות ביחד ולשמוע את הדיאלוג ביניהן, במיוחד כשהן מדברות עליי. אני אוהב כשדוקרים אותי עם העקב או שמים עליי לחץ עם הסוליה של הנעל. או אפילו, וזה ממש עם מסוימות, בועטים אותי קצת כשאני על הרצפה. אני מת על זה כשמישהי מחזיקה לי על הראש ומנחה אותו כדי ללקק את הרגליים והנעליים של מישהי אחרת. אני אוהב גם כשהיא מורידה את הנעל שלה ומחזיקה אותה ביד אחת, בעוד שהיא תופסת אותי בשיער ביד השנייה ומצמידה אותי כדי ללקק או להסניף את הבפנים.

אני מתחרמן מהמגע ומהריח של עור. אני מתחרמן מלהסתכל על מישהי מלמטה. אני מתחרמן משריטות של ציפורניים ומצחוק מרושע. אני נהנה לשמש כמשענת רגליים. אני אוהב לא לדעת למה לצפות עם מישהי. לרוב אני מחפש תכונות אצל שולטות שאני לא מחפש אצל האנשים שאני אוהב סביבי. אני רוצה שהן יהיו גסות ורעות, ושיהיה להן אכפת בעיקר מעצמן. אני אוהב את הפנטזיה של ללכת למישהי שהיא לא בשום מסגרת פטיש, במקום הכי ונילי שיש ולהגיד לה שאני אוהב את הנעליים שלה ואז לשאול אותה אם אפשר ללקק אותן. אני אוהב לראות את הפרצוף שלה משתנה כשהיא שומעת מה אני אומר ולראות אותה חושבת ומהרהרת בזה.

אני אוהב להתחיל מהערצת רגליים ואז לעשות מסאג'ים. אני אוהב לנשק ידיים כסימן להערכה. אני אוהב שדוחפים לי אצבעות לפה תוך כדי חדירה. אני אוהב שדוחפים לי נעל לפרצוף תוך כדי חדירה. אני אוהב שגם בסקס לא "שוברים דמות" ואני עדיין עבד שאומרים לו מה לעשות.

רגשות זה turnoff. אני מחפש רוע צרוף.

לפני 8 שנים. 27 בספטמבר 2016 בשעה 22:39

אז אני מתרגש להודיע שאחרי החופשה שכפיתי על עצמי בעזרת המלאכיות, בבואות דמיוני, חזרתי! וחזרתי פי אלף יותר טוב!

התחלתי עם לקיחת נשלטת לשעבר מחו"ל (אני לא שולט, באמת שלא, פשוט התפלק לי) לראות את הסצנה בארץ. היא ראתה ונכנסתה הרבה יותר עמוק ממה שנכנסתי בכמה שנים בלילה אחד. המשכתי עם חזרה לאותן מסיבות ואותה נהנתנות שהתעסקתי בה קודם. 

אבל עכשיו, גבירותיי ורבותיי, החלטתי לנסות שינוי קטן. אני לא רוצה להיות יותר נשלט. אני גם לא רוצה להיות שולט. אני רוצה להיות סוטה. כן סוטה. סוטה מגעיל. סוטה מלוכלך. איש שמעקמים את הפנים מולו. אבל מה, אי אפשר להגדיר סוטה כל כך בקלות. סוטה הוא פשוט סוטה. לא מצפים ממנו לשום דבר, חוץ מלסטות. זה בדיוק מה שמתאים לי.
"אה את מחפשת נשלט? כן כן... שיקנה לך שתייה כל הלילה ויסיע אותך? כן כן... נשמע מצוין. אבל אני, לצערי, רק סוטה. אני פשוט מתעסק בדברים... שונים. הלוואי והייתי יכול להיות לך לשימוש, אבל זה לא מי שאני."
"את מחפשת שולט? שיצליף בך ויראה לך שהוא סופר אלפא מגה גבר ויכה בחזה שלו מול כולם? כן כן... נשמע מצוין... אבל אני סוטה. אני משאיר את השוט בבית. ואני צריך את החגורה בשביל להחזיק את המכנסיים. אני מצטער, מקווה שתמצאי את מה שאת מחפשת."

אני מרגיש חופשי ומאושר. אין לי יותר מחסומים. אין לי יותר גבולות (כאילו יש לי, כן? אל תשכחו שהמילת בטחון שלי היא "אבוקדו"). אני מרגיש שדרך חדשה סלולה לפניי. וכולכם מוזמנים להצטרף! נשלטים, נשלטות, שולטים, שולטות, מתלבשות וא-מיניים גם יחד! בואו כולנו נשבור את השלשלאות ונצא מהתבנית! אהההההההה

 

 

 

 

 

טוב טוב. נרגעתי. דאנג'ן בשישי מישהו?

לפני 8 שנים. 13 באוגוסט 2016 בשעה 23:12

"אנחנו חושבות שזה יהיה טוב אם תצא לחופשה קצרה" 

אני נותן להן מבט מבולבל, למרות שהרגשתי שזה הולך לבוא. אני יושב מול שלושתן. שלושת המוזות שלי, אריס, אניו ואתנה. אה, סליחה, שכחתי לציין שבניגוד לסיפורים הקודמים שלי, הפוסט הזה הוא כולו בדייה. אך תשארו עמנו.

אני יושב במשרד שלהן בקומה המיליון אלף בערך. הן קראו לי כי... טוב אולי עדיף שהן יסבירו.

"אנחנו לא חושבות שזה עובד. לאחרונה התחלת לצאת הרבה יותר, התחלת לרדוף זיונים כאילו אתה איזה דושבג בדרום אמריקה, אתה מאונן כמו חייל בעמדה וזה לוקח לך את כל הזמן! את כל התשומת לב!"

"אההה..." אני מגמגם למשמע האמת, "אני מאונן כולה פעמיים ביום"

"שטויות! עוד השנייה הזין שלך יתחיל ללבוש את כף היד כבוקסר! אבל זה לא העיקר. העיקר זה שאתה לא מפוקס. יש לך עוד דרך ארוכה לפניך, ואתה צריך להתיישר עליה. היציאות האלה לא עובדות. הבנות האלה לא שוות. הגיע הזמן להתמקד במטרה"

אני מקווה שהן בעדי. ושהן לא נגעלו מדי מהקטע של הלעשות ביד. הן בכל זאת שוות בטירוף, יושבות בכיסאות מנהלים מעור, עם חליפות נשים עם מחשוף נדיב ועקבים שחורים. השיער שלהן חלק ומבריק והעיניים שלהן שורפות בי חורים. זה די מובן מאליו, כשלוקחים בחשבון את העובדה שדמיינתי אותן, אבל הן עדיין מרשימות.

"אני מבין מה אתן אומרות... וחשבתי על זה גם... אבל מה אני אמור לעשות?"

"נקרא לזה חופשה... תפסיק ללכת למסיבות, תפסיק לחשוב כל הזמן על סקס סתמי, תפסיק לפרטט. תעשה רק את מה שאתה צריך לעשות."

"אבל איך אני אמצא אותה אם אני לא אחפש?"

"אנחנו נדאג שהיא תחכה לך כשתסיים..."

אריס מביטה בי בעיניים הירוקות הממיסות שלה. היא שמה את היד שלה עליי ומושכת אותי. לא משיכה עדינה, היא מכאיבה לי, אבל כאב שמראה דאגה.

"אל תדאג, אנחנו נשמור עליה. אנחנו נחכה עד שהכל יגמר. אם זה יגמר בפסגת ההר, אז היא תטפס לשם איתך. אם זה יגמר כשתשרוף הכל לאדמה, היא תחזיק את הלפיד לידך"

מכל אחת אחרת זה נשמע מגוחך, אבל אריס מכירה אותי. היא יודעת מה אני מחפש. אני מנסה לשמור על הפאסון הגברי שלי ליד הבחורות הקשוחות האלה, אבל דמעה בודדת יורדת לי מעין ימין.  בניגוד לציפיות שלי, הן לא צוחקות. הן באמת מגנות עליי.

"טוב.. אני אצא לחופשה.."

אני קם מהשולחן ויוצא מהמשרד שלי. אני לוקח את הארגז ושם את הבגדים השחורים, את האזיקים ואת הקונדומים בפנים וסוגר אותו טוב טוב. הן שלחו שומר אחריי כדי לוודא שאני באמת עושה את זה. זה בסדר, אין להן מה לדאוג. אני כבר השלמתי. אני מביא לשומר את הקופסה ואומר לו:

"מה שאתה לא עושה, רק תשמור על מה שיש שם. עוד מעט אני חוזר לקחת הכל בחזרה."

הוא לא משנה מבט, אבל אני בכל זאת מבין שהוא מבין אותי. הוא לוקח את הארגז ואני הולך למעלית. כשהדלתות מתחילות להיסגר אני לוחץ על הכפתור והדלתות נפתחות מחדש. כל הקומה מסתכלת עליי, השומר במיוחד. הוא מהדק את היד על הארגז. אני מוותר על איזה רעיון שלא חשבתי עליו, לרוץ ולקחת את הקופסא ולאזוק את עצמי לשולחן. כנראה שאני באמת יוצא לחופשה. טוב. סבבה. מה עכשיו?