סרטן הגדי

כשהיא ישנה היא מדברת איתי בשפת האמממ.

אני לוחש לה דברים והיא מגיבה לי באמממ

אמממ חלש. עדין. בקושי נשמע. קבורה בכרית.

המחשבות בעולם אחר. ושקט מסביב.

אני שולח יד ומלטף ושומע את האממ. כמו סוג של אישור. מכניס יד ולש את השדיים המושלמים שלה. מלטף את הגב המלכותי מתחת לבגדים. והאמממ מלווה אותי. כמו סוג של חם קר. 

או שאני פולש עם היד כשיש לה מחזור אני מקבל פעמיים אמממ. כסוג של שלילה. וזה עדיין לא מונע ממני מלהמשיך. היא כבר יודעת שאין לי עכבות. מחזור או לא. 

ואז אני מפשיט אותה לאט לאט והאמממ מתארך. מתארך בעוד שנייה או שתיים. האם היא באמת ערה או לא.

היא מזיזה את האגן והאמממ מלווה את שנינו. כעוזרת לי להוריד את מחלצותיה.

ואז אני שוב חודר בבת אחת. פנימה. ועמוק

ללא שום התרעה או אזהרה. כמה את באמת ישנה שם

כמה את באמת ערה. 

והאממ כבר לא נשמע. וגניחה מופתעת מחליפה אותו. אבל הגניחות שלה זו שפה בפני עצמה. ולפעמים קללה מסתננת באמצע. 'פאק' אחד ענוג ששם את הכל על השולחן. או על המיטה. 

ולפעמים אני מזיין לאט בכוונה. ואומר לה כמה היא ילדה טובה. ואז לפעמים האממ קופץ לביקור. או מגביר את הקצב ולש ונושך את הבשר שלה. והפאקק משתלט. ועימו גם גניחות אחרות. והפאקק כמו נח והתיבה. אחריו נכנסות כל סוגי הגניחות היללות הנהמות והנאקות. זוגות זוגות. עד הארץ תשקוט. עד שהאממ חוזר לאוזניי. וזה סימן. 

לפעמים זה האממ המיוחד שאני מחכה לו. בוא ותחבק אותי. וכשאני מחבק האמממ ארוך ארוך. ואני מת על זה. יודעת מה. דברי איתי בשפת האממ. זו שפה שאני כן יכול להבין. ניאנדטרלי שכמוני. עד המבול הבא. 

עד המבול הבא. 

וברגע הזה את לא יודעת ילדה.

מה דאדי לקח ממך ומה נתן.

הפחד הוא כלי. 

את אולי חוששת להביט בעיניים האלה.

האם זה הזמן להשתמש במילה?

האם הוא איבד את זה?

איבד שליטה? על עצמו? עליי? על הסיטואציה?

האישונים מתרחבים. אפילו הנחיריים. 

זה הזמן להעמיס על החושים.

צחוק מרושע כנה ועמוק מהבטן משוחרר לאוויר.

רק מי שבאמת נהנה מזה יכול לצחוק ככה.

ואז הפחד מגיע. 

תפסיק בבקשה תפסיק. 

וזה רק מדרבן אותו להיות ברוטאלי יותר.

כמו הסרטן שהוא .

שברגע שמנסים לשחרר אחיזה הוא רק צובט יותר. מרושע יותר.

ואז גם הבכי מגיע.

פחד אמיתי. בוטה. כזה שבועט מבפנים החוצה. כמו עובר.

וגם זה מחרמן אותו יותר. מלהיב אותו יותר. 

תפסיק בבקשההההה תפסיקקקק

והדמעות כבר עוברות לחלקת המצעים.

וזו לא רק היראה. זה הפחד. ממה שיקרה. ממה שעלול לקרות.

ממה שרק הוא עלול לעשות. לעולל. 

להרגיש כלי בכל רמח אברייך. 

ולא לדעת מה יקרה ברגע אחרי. 

ככה זה כשאין ממש גבולות. אין קווים אדומים.

האם יש באמת מילת בטחון?

איך מישהו יכול באמת לאהוב את זה . היא שואלת אותו ביום אחר. 

מהמרחק הבטוח של ההודעות הכתובות.

משהו בו הרג את הילדה שבה. 

ובו בזמן הקים אותה לתחייה. הוציא אותה מהבועה שלה.

השימוש הברוטאלי בגוף שלה הוא זה שממכר ומבעית באותה נשימה.

ובכלל נשימה זה overrated.

וכשהוא נכנס לזה זה תמיד בקמ"ש מעבר למה שמותר. 

לפעמים מעבר למה שאפשרי בחוגה.

ללא אזהרה. ללא כל כללי הטקס. ללא שלוש ארבע ו..

ללא פגישה מתואמת ביומן. מפגש סשן כמו שקובעים לרופא שיניים.

זה לא רק שיש לו את המפתח לדירה. 

יש לו בעצם את המפתח לדירה. 

ולגוף שלך . ולא תמיד בזמן שקבעת איתו מראש. 

גם לא לפי הירח המלא. כל יום הוא ירח מלא. 

ואת הרי יודעת שזמני מחזור לא רלוונטים עבורו.

לא יום ראשון ולא הרגע הגיע. 

ואם כבר נהפוך הוא. זה fresh blood  עבורו.

תפסיק בבקשה תפסיק. ואז פאףף. זה נעלם. 

מוטלת ונחדרת ללא זיז. ללא ניע. ללא כח הכי קטן להתנגד.

השמדה מוחלטת. 

וידיים מחבקות. ושפתיים מנשקות. ומבט עיניים מלטף.

אותם ידיים ושפתיים ועיניים שרטשו ורמסו ואנסו והשמידו.

איך אותו אדם יכול להתהפך ככה. 

אין אפילו כח לצאת לעשן במרפסת מול הים. 

עד הירח הבא. עד הרעב הבא. עד הפחד הבא. 

אני לומד לאהוב אותך מרחוק

זה מסובך לך להרגיש את זה קרוב

וככל שאני רע יותר

כך השדים בראש שלך מוסטים יותר

בכוך פינתי במסדרון שומם

למטה הם רוקדים בטוח

ולא שומעים את המחול הזה ביננו

את הנהמה שלי שמאפילה על הגניחות שלך

התאבון שלי כנגד הרעב שלך

אנחנו מזמנים לאלינו את הירח המלא

ומדברים בהנפות ידיים. הן המכות והן המתגוננות.

בנשיכת השפה.

בלחישת הקללה. 

והברק הזה שעובר בין מבטי העיניים.

את השקט הזה הסכין לא יחתוך.

אני הזאב העירום , ילדה. 

המילים שלי ,כמו המעשים הסתתרו תמיד בין האצבעות. 

האמת שלי נמצאת אי שם בהנפה ובהנחתה. 

בין אם בכוך הזה שלמעלה או בבמה הזו שלמטה.

אני אאכיל אותך בשדים האלה. 

בצורך הקיומי הזה. להשחית. 

וזה רעב שרק גדל עם הזמן.

ועוד לא מצאנו שם לגולם הזה. 

אבל אנחנו חפים מהגדרות זונה. 

והחיוך הזה שם.

החולמני. 

הספק מסופק.

הלא שבע.

הדורשני.

ובחושך הזה .

שם בכוך למעלה.

או למטה.

או גם בכל פינה בדירה שלך.

רק בחושך הזה אנחנו רואים אותנו מחייכים. 

והבנה בלתי משתמעת. 

שזו רק ההתחלה.

עד שקיעתה הבאה של הלבנה. 

שלושה ימים. שלושה ימים מאז הפעם האחרונה שנגעתי בך. נישקתי. חבקתי. לטפתי. עטפתי. זיינתי. חנקתי. הכאבתי.  אילוצי החיים האחרים שלנו. כאילו עבר יותר זמן מאז. וזה לא מובן שאלה רק שלושה ימים. זה אינטנסיבי ברמות שלא הכרתי. והפכתי למכור. אליך. להבנה שאני לא יכול להסיר את ידיי ממך. בין אם מעונג או כאב. וזה הזמן שמתעתע. בוגדני. כצבוע רעב. הוא אמור לעצור מלכת אך רק נמשך ונמשך. בין משמרות צרות מלהסתיים ושגרה שוחקת זה הזמן שטס לנו קדימה. והנה אנחנו כבר. המילים כבר אינן מוכרות לי. ורק הלב הוא זה שמדבר. ואומר את המילה. שלושה ימים. רק מחר אחרי העבודה נוכל שוב להפגש. בצוהר שבין לבין. אנחנו מזדיינים ומסתשנים בשעות שבהם גם למשטרה כבר לא קוראים וישנים במעברי השורות. בזמן שכולם משתגרים כשאנחנו לא. שלושה ימים. זה הרעב שדופק בדפנות. כמו הצמח ההוא מחנות קטנה ומטריפה. feed me seymour. נפגשים שוב ושוב כמו פגועי זכרון לטווח קצר. הלהבה והבערה כאילו עמדו על  pouse. מתחילים מהתחלה. אלה הסימנים על הטוסיק שלך שדוהים. גלעד לפיגוע שעברו העכוזים רק כמה ימים לפני. שלושה ימים. הדחף שבין לאנוס לך את השפתיים ואת הלשון הנבוכה או שפתיים אחרות וענבל חצוף ודורשני. לבין לחבק עד אחרון הקנאקים לבין להשפיט אותך על בירכייך. שלא תשכחי לרגע. גם כשהשדים מתחפשים למחשבות. ולא מאלה הנודדות כמו החולות אלא דווקא המחשבות שנחות כמו הסלע. שאני אוהב אותך צעצוע שלי. ואת שאר הניקים אשאיר לכוכים אחרים. שלושה ימים. וזה נגמר מחר. ויתחיל שוב. שהלהבה לא תדעך לך כשאת לבד שם עם כל מה שהוא לא אני. שקמצוץ זעיר של בדל מחשבה לא יתגנב לנפשך ויתיל ספק בהתמכרותי. אלייך ולגוף שלך. נרקוד ונשכח. נרקוד ונשכח. מטוס הקרב מחכה להמריא. שלושה ימים. עד העילפון. עד שכרון הברושים. עד התהום. ומתחת לו. 

ומה אם זנחתי

ולא דאגתי לך אחרי ש

הייתי אמור? הייתי צריך? 

הזהרתי אותך שלא להביט לאחור 

להסתכל קדימה ורק קדימה

להתמקד במה שהזנחת. שהזנחנו. 

אחרת תהפכי לנציבת המלח והמרירות שאת היום

ואת לוטשת מבט על הטוב שנקרה לי. לצד האבדה הגדולה מנשוא. 

ומכרסמת לאט לאט בספק. ללא כל הועיל. 

מנסה לשאול שאלות שהרלוונטיות שלהן התפוגגה ממזמן. 

לפעמים את עונה לעצמך. את מה שאת רוצה לשמוע. כדי להזין את המפלצת שבפנים. את השדים שבחוץ. 

ואולי כל זה היה יכול להס... 

זה לא משנה עכשיו. לפעמים אפילו זמן שוחק. 

לוט
לא יכולתי להעלות
על הדעת שתשכח
אותי מהר כל כך

לוט
יש עדיין שאלות
שעולות בי לפעמים
מה קרה לפני שנים

איך הלכת
לא חשבת לעצור
ברחת
לא הבטת לאחור
לראות אותי
לא ידעתי מה קורה איתי
ושקט מאז

שום דבר לא זז
שום דבר לא מעניין
לפעמים הרוח קצת שוחקת את האבן
לפעמים אפילו רוח אין

לוט
אבנים מסוגלות
לעצור את העבר
תחשוב כמה עצור בי כבר

לוט
איך הצלחת לגלות
את הדרך הנוחה
לשמור שלא אטריד אותך

הן ידעת
שלהסתובב אסור
ולא אמרת
שום דבר ברור
לטובתי
עמדתי
לא ידעתי מה קורה איתי

ושקט עצוב
כלום לא חשוב
שום דבר לא מעניין
לפעמים הגשם בא שוחק קצת את האבן
לפעמים אפילו גשם אין

לוט
אתה יודע יש לילות
שאני יושבת סתם
ומסתכלת על הים

ושקט וחם
אפילו הים
בזמן האחרון מתרחק
לפעמים הזמן שוחק קצת את האבן
לפעמים אפילו זמן שוחק

יושבים על המרפסת מול הים. מכורבלים וטעונים.  קפה מגורען ודי לאטה כמו של כוסיות וסיגריה שאני בקושי לוקח לריאות. זה מדהים כמה שאנחנו מרגישים רחוק גם במרחק של מטר אחד מהשני על הספה הגדולה בחוץ. 

"אני רוצה שתהיה יותר שולט איתי. שנהיה יותר שולט ונשלטת".

ואני תמוה מהשאלה. מביט בה במבט אבהי עם פזילה קטנה של הגבות כלפי מעלה. 

"האמנם? מה זה אומר בעצם?  וכי מה יעשה אותך יותר נשלטת מאשר את עכשיו. לכתוב את השם שלי בכל פעם מחדש על הגוף שלך? לשבת על הרצפה הקרה כשאנחנו מדברים על דברים?" עובדים על תקשורת. משדרגים אינטימיות. זורעים תשוקה.

"האם הקולר על צווארך יעשה אותך יותר נשלטת מאשר את עכשיו? יותר צעצוע. יותר כלי לשימוש שלי. יותר חור?. 

היא מגלגלת עיניים וחושבת על זה. 

"האם יש לך ספק ולו קטן שבקלים שבכל רגע נתון כשאנחנו יחד אני אעשה בך מה שאני רוצה. ואנקב כל חור שיש בך. וכן. גם את הנחיר אם ארצה בכך. ולא אין לי פטיש לנחיריים. "

היא צוחקת ועושה את ה'אממממ' המפורסם שלה. כזה שנתון לפרשנות אחרת  בסיטואציות מסויימות. אני אוהב את זה שהיא מתריסה. עושה לי את המוות. לא צייתנית קלאסית ומשעממת. בוחנת גבולות. 

ברגע אחר אני שוב מכניע אותה ובמרחק של סנטימטר אחד בודד מהפה שלה. מחרחר כמו חיית בר שניות לפני נגיסה בטרף.  נוגס נגיסות קטנות על לחיה. ומהדק אותה אף יותר כשאני מנסה להזיז את ראשה. ללא הצלחה. הרעמה שלה מתחתיה כמו הילה לאשה שהיא בשבילי. לצעצוע שהיא בשבילי. לביאה. אני מחייך אליה. זחוח. כן כן. ללביאות אין רעמה. נכון. את הלביאה היחידה שאני מכיר שיש לה רעמה. 

אני לא אוהב לקשור אותה ולא לאזוק אותה. אני אוהב שהיא מתנגדת לי. מתאבקת. נלחמת בי. לפעמים על אוויר. זה הכי קל לקשור אותה. אל תזוזי. רגל לפה. יד לשם. תודה רבה. אני אוהב להכניע אותה בכל פעם מחדש. את יכולה להיות חזקה בפני כל העולם מצידי. את קטנה וחלשלושה איתי. ואת יודעת את זה. 

היא בודקת אותי בכל פעם שוב ושוב ושוב. האם אני מכבד עונשים. האם אני מוותר לה. האם אני מוותר לי. שמוטת כוחות על המיטה על בטנה אני קם כדי להביא את הנרות. אל תזוזי. אחרת תקבלי 30 ספאנקים ביד אחת. השיא שלי הוא 84 לפני שכף היד שלי התעייפה. לשבור את השיא על התחת שלך? אל תזוזי צעצוע. וכמובן שהיא זזה.  כמה כיף שהיא זזה. כמה משעמם היה זה אם היא היתה סרה למרותי בכל פעם ופעם. אני שוב הופך אותה בכח על הבטן שלה מקפל את שתי ידיה ביד אחת שלי מאחורי גבה ומתחיל להספינק בה. 30 כמובטח. והיא נלחמת בי שוב ושוב ושוב. 

היא זזה פעם שניה אחרי עוד התראה שנויה במחלוקת. אצבע יבשה בטוסיק שלה. כמה שהיא שונאת אנאלי. שונאת. אבל אוהבת קשות את המשמעות המנטאלית. והיא נלחמת בי שוב כדי לא לקבל את האצבע בתחת. מזיזה את האגן ומשתוללת ואני שוב מטפס ועולה עליה. מכפת אותה בכח. מצמיד ומצמית. מסתיר את פניה עם יד לופתת את רעמתה. היא משתוללת כמו מנסה לברוח מאש. ואני מצליח לחדור בבת אחת עם אצבע לחור היבש של הטוסיק שלה. משהו בה נכנע. דוהר עליה כמו על בהמה פצועה. הספיק לך זונה? אמרתי לך שתקבלי.

מה את?

והיא מסרבת להגיד. ואני מתחיל להכניס את האצבע השניה. היא מנסה להתנגד לי שוב אך ללא הועיל.

מה את???

בכוחות אחרונים היא מנסה להזיז את האגן הצידה כדי שהאצבעות שלי ייצאו מהחור. ואני רק מכניס עמוק יותר. פנימה יותר. קעור יותר לתוכה. 

מה את??

אני מנסה להסביר לה שאני סרטן. שהלפיתה שלי היא כשל סרטן. ואם תנסי להסיר אותה אני רק אהדק את הלפיתה שלי יותר. את הצביטה. נשיכה. הכל. 

אני צעצוע. 

אני לא שומע.

אני צעצוע!

ושלא תפסיקי צעצוע שלי. מנשק אותה מובסת כנועה ורצוצה אבל מהרהר את זה לעצמי. 

שלא תפסיקי לנסות אותי. להתנות לי. לעצבן אותי. (לנסות לפחות). להלחם בי. להתריס בי. לא להכנע לי מהר מידי. להפוך את היוצרות. ובעיקר. שלא תפסיקי לשאול אותי. עלי. עלייך . עלינו. על הקיום שלנו. המהות שלנו. על מה שעושה לך טוב. ומה יעשה לך יותר טוב להבא. וגם מה שלא. שלא תפסיקי להתנגד לי.  לעולם. ומצידי שתמשיכי לשנוא אנאלי צעצוע שלי. זה לא ישנה כלום.

עשי לי את המוות . אני הרי מכור. עטפי אותי באהבה. וגם שנאה אם בא לך. 

אממממ.... היא שוב מהמהמת ואני מנסה לנחש את הפירוש הפעם.

תני לי לנחש. סיגריה? 

אני יותר חזקה ממך. 

נשכבים במיטה. בין לבין. לפעמים לא יודע אם יש לנו יותר הפסקות בין לבין או יותר בין לבין.

מה את אומרת?! אז כל החוסר אונים הזה כי את נתת לי?!

אממ ברב הפעמים.

שאת חצופה. אם זה עוד ניסיון לעצבן אותי אז זה לא יעזור לך. כבר עדיף שתחזרי לשיטת הכפות רגליים הקפואות שלך על הזין שלי. זה באמת מעצבן.

היא צוחקת ומתרוממת מהחזה שלי. השיער שלה הוא כזה שבאור יום נראה כמו הילה סביב ראשה ובלילה נראה כמו ישות שעומדת בפני עצמה.

היא עולה עלי ויושבת על האגן שלי. הזין שלי מאותת לה מלמטה כאומר ' מישהו דיבר על החמור?'. אוחזת את שתי ידיי בצמוד לראשי.

נראה אותך זז. מהדקת את ירכיה לשלי.

אני מחייך. זחוח כבימי קדם.

את בטוחה?! לא רוצה לשנות תנוחה?!

היא מהנהנת ומלווה בקולה את תנודות ראשה בהמהום שאני פשוט מת עליו.

אתה לא יכול לזוז עכשיו.

אני מרים את ידיי מתחתיה בזריזות ומניף אותה הצידה לכיוון הקיר. מצליח להניח יד שראשה לר יקבל מכה מהקיר. לא בטוח ששמה לב עד קריאת שורות אלה. יד שמאל שלה מתחת לברך שלי. והיא שולחת בירכיה קלה לעבר ה-וובוס שלי בתקווה להינצל.

משחקת מלוכלך. אני אוהב את זה.

מהדק את רגליי לרגליה עד חוסר תנועה. יד שמאל כחומה לראשה. מרפק ימין שלי מהדקת את היד שלה וכל כף יד ימין שלי פנויה למשחק בפנים שלה. היא מנסה לזוז אך כף היד שלי מרתקת את תנודת הראש שלה.

מלביש לה סטירה באותה יד וחוזר להדק אותה. מטייל עם אצבע על פניה והיא מנסה לזוז אך ללא הצלחה. מכניס לה אצבע לנחיר שלה ומשאיר שם. היא מנסה עוד להשתחרר אך ללא הועיל. מתחננת ונאנקת.

אז הנחיר שלי הוא עוד חור בשבילך?!? היא בספק צוחקת בספק בוכקת.

קודם כל כן. אבל רק רציתי שוב להראות לך כמה את חלשלושה.

אני לא חלשלושה!!!! היא זועמת ומצליחה להזיז את פניה מהאצבע הסוררת שלי ואני נאלץ להפעיל יותר כח כדי לרסן אותה. מחזיר את האצבע לנחיר שלה.

את חזקה מול כל בעולם. ברגע בו נפתחת הדלת. אך מולי את חלשלושה. מחייך את החיוך המאלדרי שלי ומשאיר את האצבע במקומה.

את הצעצוע שלי ואני אשחק בך איך שאני רוצה. גם עם אצבע בנחיר. 

היא מתנשפת ועוצמת עיניים. אני מרגיש שהיא רטובה גם מבלי לגעת ולהריח. מהדק יד לפיה ועם אגודל ואצבע משוכללות מהדק את האף שלה. מתחיל שוב לספור. הרגליים שלה מתחילות לדווש באוויר וזה משעשע אותי.

את הצעצוע שלי ואין לך שום יכולת להתנגד לי צעצוע.

משחרר אותה לנשום בכבדות ולפלוט פאקק.

מה את?!

זונה.

מה עוד?!

חור.

מה עוד?!

צעצוע שלך.

ומה עודדד?!

מכורה לזין שלך.

ומה עודדדד?!.

אממממ....

תגידי את זה!

חלשלושה.

play בבקשה עם קריאת הפוסט

הוא מטפס על סולם בגיל 87 כדי להתקין מנורה. המטפלת מתחננת שלא יעשה את זה. שהוא עלול ליפול. תחזיקי רק את הסולם. אני לא אפול. והוא לא.

לעשות עם הנכדים את שמורת תל דן בגיל 82. עם ההליכה שלא בדרך סלולה וישרה. עם מעט הפסקות ובלי תלונות. מוקדם מוקדם בבוקר. כשכל השמורה שלו ושל הנכדים. להצטלם ליד המפלים.

מסרב לתת לאחרים לבשל במקומו. לנקות במקומו. לעשות במקומו. מסרב להתנייד בתחבורה ציבורית בגיל 87 כשכוחו עוד במותניו. המרחק לבנק זה רק 2 קמ.

המטבח היה אחד מממלכותיו. מעוגות ותבשילים. בשר אדום.בשר לבן. מרקים ועוגות. הקציצות שלא יחזרו. המרק שלא יחזור. הבורשט שלא יחזור.

כשביריון עם ילדים מאחורה מקלל ומאיים עליו עם שני ילדיו שתפס לו את מקום החניה, הוא רק מסתכל עליו במבט הקלינט איסטוודי שלו וללא שום זיז פחד על פניו הוא אומר לו בשקט: "זה לא יפה לדבר ככה ליד הילדים" והביריון נוטש.

בכל אירוע משפחתי הוא מסמר הערב. רוקד ושר גם בגילו המתקדם. מספר בדיחות. גם גסות. שירי עם רוסים עם קורטוב של הומור. הוא הנואם במפגשים חשובים. עם הרבה הומור עצמי וקריצה עם שירבוב לשון לילדיו ההמומים מאחורה. 

שומר על קשר עם גרושתו וממשיך לדאוג לשלומה וצרכיה. עשרים שנה אחרי שעשתה לו את המוות. רק מאוחר מידי היא תבין שהוא היה החבר הכי טוב בחייה. 

לא צריך טכנאים. בקושי נותני שירות. ידע לעשות הכל בבית. ברמה של מקג'יוור. לתקן נעליים ושעונים. מדפים רהיטים כלובים וקירות. 

לא מדבר על השואה. לא הופך עצמו לקורבן. שומר בהדיקות על קשר של שתיקה לגבי מה שהיה. שחלילה לא נרחם או נסתכל עליו אחרת. 

עושה הסכם חשאי עם אחיו הגדול בן התשעים שאנחנו לא מתפנים לבית חולים ונשארים בבית. כי מי שמתפנה לבית חולים לא יוצא ממנו. נבואה שהגשימה את עצמה. 

לשרוד התקף לב קשה 4 ימים בלי להתלונן. בלי לדעת שזה התקף. רק כאבי גב. מסרב לקבל טיפול. מסרב לראות רופא. 

להחליט להלחם פעם אחת אחרונה. להבין בהיותו מורדם ומונשם שהוא לא יצא מזה כשם שנכנס. מחליט לקחת את גורלו בידיו. להחליט בעצמו על מותו. לא להיות לנטל או מעמסה. לא להיות שבר כלי ולאבד צלם אנוש. הייתי עצמאי עד הרגע האחרון וככה אמות. 

לתת לנו להבין שהוא השלים את המשימה כשבת הזקונים הביאה את בכורה רק לפני חצי שנה. כל הילדים בעלי משפחות. לכולם יש ילדים. דאג לבתים לכולם. לא החסיר דבר. בחייו. ובמותו. אפשר ללכת. 

מוקדש לך אבא. אני מתגעגע. 

הדבר הכי קשה היה לראות אותו מונשם ומורדם. האיש החזק הזה שלימד אותי בחסרונותיו כבמעלותיו כל מה שאני יודע. עמוד האש הזה של החיים שלי. דמות ה'גבר גבר' שעליו ביססתי את מי שאני היום. בעל עיני הקלינט איסטווד והמבט האבהי הזה. העשוי ללא חת. אבא באמת לא פחד משום דבר. אבל באמת באמת. ועכשיו. מורדם ומונשם. נזקק. וזה יותר מכל דבר אחר שבר אותי. 

כבר לפני כמה שנים ידעתי שמשהו שם מתחיל לדעוך. התחלתי לנצח אותו בשחמט. וזה לא משהו שקרה. בחיים. הוא נהיה פחות חד מבעבר. אחרי כל ניצחון כזה התהפכו היוצרות. ולו כדי לשמור על כבודו שחקתי חד פחות כדי לתת לו לנצח. לא בהגזמה. במינוריות. בקטנה. עד כדי חוסר הרגש.

צובט את עצמי כדי לא לדמוע. זה לא יקרה. כמעט סוטר לעצמי. לא אתה לא נותן לזה לקרות. חשבתי לקרוא לפוסט הזה stronger. ואולי אני רק רחוק משם. אבן או לא אבן. אחיזת עיניים. התפוח הקרוב של עמוד האש.

ולא. מסמס לכל מי שאני מעדכן. אני לא צריך משהו. לא חיבוק ולא חיזוק ולא אוכל. אצל רוסים אוכל זה אהבה. גם אצל אחרים האמת. אני מסתדר. הגרושה והנוכחית כעמודי תווך לצידי. עמודי תמיכה. עמוד האש הזה לא יפול. אבל טוב שיש תמיכה. ותודה לכל אחת מהן בנפרד. מעבר למה שמילים בפוסט של לפנות בוקר יוכלו להעיד.

רמזו לי בעדינות במחלקת טיפול נמרץ שלמחלקה הזו יש שעות ביקור ספציפיות. גם לי. שבדרך כלל שעות ביקור אינן חלות עלי. התקרבתי אליו. מקמץ אגרוף ביד לכדי כאב. אתה לא מתחיל עכשיו עם זה. ואני מנסה ונכנע לשליטה עליהן. מטנפות את דש העיניים. מכווץ שרירים ומתמתח. מרים ראש. לא אתה לא. אבא. זה משהו שאתה אומר לי שנים והפעם זה אני שאומר לך. אנחנו אבן. ואנחנו מחזיקים מעמד. ואנחנו עוד נחזור לשחק שחמט. יד על השכם מהגרושה. והזונות הקטנות בוגדות בהסכם הלא כתוב שיש לי עימן שנים. מאחורי חומות על חומות. מי הרשה לכן לצאת? אחת קוראת לחברתה. מכווץ ומהדק ומקמץ. אנחנו עוד נחזור לשחק שחמט. אתה תראה. עם הבולגרית החמוצה הזו שאני תמיד חושש שפג תוקפה. עם האבטיח הזה שאתה תמיד מחמיץ אם נשאר ממנו. עם שני בירות מעוד מותג שטרם הכרתי. ועם פיסת הים הקבועה שלנו. אתה תראה.