סרטן הגדי

מתי התעוררת ככה עם יד מאסיבית מוחצת את הפנים שלך בין הרווח בין המשענת לספה? מתי התעוררת ככה עם הורדה ברמת הקריעה של המכנס שלך למטה מותיר את חורייך פרושים לפניי ? מתי התעוררת ככה עם הרמת הסריג שלך מעל הראש, כזה שמגביל תנועה ויוצר עמעום לקולות שבוקעים ממך? מתי התעוררת ככה עם הנחתת יד רעבה על העכוז המוכתם שלך? ההוא שאני מסרב לתת לו להגליד.להתרפא. להחלים. לחדש רקמות. אלא רק מעמיק בכל מפגש מחדש. מתי התעוררת ככה עם תלישת הידיים שלך קדימה כדי לקשור אותם אחד לשני ולרגל של השידה. שלא תוכלי לזוז. את זזה המון. מבינה זונה? אני לא אוהב את החלק הטקסי של הקשירה שבו אני אומר לך להביא את הידיים אלא לוקח אותן בעצמי. כמו כל איבר אחר בך. מתי התעוררת ככה עם נעיצת יבשה של זין לתוך הכוס שלך? רטובה או לא זה לא רלוונטי. לפעמים גם משאיר אותו שם. כי אולי את עדיין חולמת. אבל הזין שלי אם לא היד כבר יעירו אותך. מתי התעוררת ככה כשאת צעצוע? כלי? חפץ? נכס?!? התחת שלך והגרון שלך בהחלט נכס. הידיעה הברורה שאת כזו. ולא משנה שכמה שעות מאותו רגע את חוזרת לתפקיד המשני שלך כאמא. כמנהלת קריירה מרשימה ושולטת על כל פרט בחיים שלך. למעט על הגוף האלוהי שלך. על המהות שלך כצעצוע שלי. אני ממיס לאט לאט וביד חזקה את הדיסוננס הזה שבך. ומשתמש בך. פשוט משתמש בך. ככה פשוט. 

סמוקת פנים מכינה לי תה עם לימון ודבש. בכל זאת אני לא הכי במיטבי אבל מתרחק כמו מאש מקלישאת הגבר החולה/גוסס המצוי. מלטפת את עכוזייך ורוטנת מכאב. כועסת ושמחה. בוכה וצוחקת. יודעת שיש כזו מילה נכון?! בוחקת.. נכון? 

היה לך ספק שאגיע?! חולה או לא חולה? כדי להשתמש בך. כדי להכאיב לך. כדי לזיין אותך. כדי לראות אותך זונה שלי. וחולי או שעות קטנות או גדולות של הלילה אינן חלות עלי. ואם היה לך ספק אז מעתה שלא יהיה. 

ובאמת תודה על שהשארת לי מפתח להבא. אשתמש בו כמו בך. בתבונה. מסיים את התה, אוסף את החבלים ויוצא. 

ועוד דבר קטן זונה מדהימה שלי. סנובים גודם. 2022 תהיה שנה מטורפת בשבילנו. 

מתעורר רבע לארבע. מזל שאני לא אוהב לישון. אפילו שאני לא במיטבי לאחרונה.

זורק על עצמי משהו ותוך דקות כבר ברכב. לצעצוע שלי. לזונה שלי. תשאירי את הדלת פתוחה לפני שאת הולכת לישון.

חצי שעה נסיעה.

היא די בטוחה שלא אבוא. אין סיכוי. הוא לא מרגיש טוב. וככה לקום באמצע הלילה בשביל זה. ועוד חצי שעה נסיעה. היא לא יודעת ששינה לא רלווטנית עבורי ושעות לא קונבנציואליות  גם לא רלוונטיות עבורי.

שכונה שקטה. בקושי השאירו חניה בחוץ. חארות. אם ניידת משטרה היתה עוברת בטח היתה תמהה לגבי גבר בגילאי ה40 שהולך עם תיק ומחפש כתובת מסוימת בארבע וחצי בבוקר. 

עולה אליה למעלה. לחיצה עדינה על הידית. נכנס חרישית לדירה. היא נרדמה על הצד על הספה. חמודה. מתקרב בשקט. שוב פעם נרדמה מול הנינג'ה. מה יש לאנשים לראות את זה אני לא מבין. 

כמה רגעים של שקט. לפני שמתחיל. מסתכל עליה. מניח את התיק בזהירות. הפעם היד שלי בלבד לא תספיק. מוציא גם את החבלים. הזונה הזו זזה כל הזמן שזה מעצבן. מאלתר בסלון שלה לאן לרתק אותה כי לספה אני לא יכול. יש שידה כבדה על רגליים מטר מהספה. מצוין. זה יספיק. 

היא לובשת טרנינג גדול במידה ללא תחתונים וסריג תואם. מוריד את הג'ינס. את הסווצ'ר. ומרים חיוך זחוח. שקט מסביב. הבה נתחיל.

את נושמת?! אני שואל לא שואל ולוחש את אוזנה. 

את המים עמוק באמבטיה. את ההדף בין הגניחות. את אנקת הגבהים. את קדושת היראה. אותי. 

_____

מה חשבת על זה? אני מושיט לה ידיים ועוזר לה לקום מולי. מה חשבת על לחכות לי על הבירכיים כשאני מגיע אליך?!

האמת חשבתי שזה קצת פייק. שזה לא אמיתי. זה קצת הצחיק אותי אבל עשיתי. 

את עוד לא רואה את כל התמונה כמוני. זה עוד יגיע. את תגידי תודה ותבקשי עוד.

אין מצב. אני לא מבקשת שום דבר. 

_____

את נושמת?!  אני מניח יד על חזה פעור. כמו ילדה בפארק שעשועים שגדול למידותיה. עם מתקנים שהיא לא מגיעה לגובה המתאים בסולם כדי לעלות עליהם. אבל עדיין רוצה. חושקת. דורשת. אלקטרז ראשון לה. מועדון בדסמ בפעם הראשונה בחייה. סשנים בלייב בפעם הראשונה. פליי ראשון. חוויה ראשונה. אני מקנא בפעם הראשונה הזו שלך. וסשן פומבי ראשון. והגיבורה הזו, הזונה שלי, רעדה את כל הדרך למעלה בדרך למטה. עלתה מהמים העמוקים לנשום. 

_____

אבל הילדים ישנים בבית... היא מתריסה בפניי ואני מסיים תכף עוד סיגריה מיותרת. לילה ללא ירח מסתיר את הנוף לים. 

אני לא קם מפה עד שאת יורדת ממש עכשיו על הבירכיים. 

היא מסתכלת מסביב אבל זה רק אני, הצל שלה וחיוך זחוח על פניי. היא יורדת על בירכיה. 

_____

אין מצב שאתה מסשן אותי פה באמצע הרחבה. אין מצב!!!! זו פעם ראשונה. אין מצב!!! 

נפגשים עם מכר כזה ואחר. נשלטת כזו ואחרת. פוגשים בני אדם מאחורי ניקים ופרפורמרים. בשר ושם. תמרות ועשן. מרגישים בבית. עוד סיגריה ועוד. אני לא מרשה יותר מצ'ייסר אחד. האלכוהול לא יהיה האליבי שלך. אני רוצה אותך מודעת ונושמת. 

_____

גם אצלה בבית וגם במועדון., זה אך סמלי אבל לראשונה השארתי את התיק צעצועים ברכב. זה מאיים כשלעצמו לבוא לראשונה למועדון כזה אז עם תיק?!  צדקתי בדיעבד. הידיים והמבט שלי זה כל תיק הצעצועים שאני צריך. 

_____

משעין אותה על הדום גבוה ומרים את החצאית. את נושמת?! אני לוחש לא שואל את אוזנה. אני תכף מתחיל. קובר לה שוב ושוב את הראש כשהיא מנסה להחזיר לעצמה שליטה. להחזיר לעצמה נשימה. 

_____

אני לא מאמינה שעשיתי את זה... היא חוזרת בלופ אינסופי בדרך הביתה. מטורף. המקום האנשים החוויה. אני בהזיה. מרגישה שזה חלום. 

_____

ספאנק חזק. ההד נשמע הלאה משם. לא צריך יותר מיד. היא שולחת יד אחורנית לאלחש את עכוזה ואני מעיף בברוטאליות ובגסות. ועוד אחד. ועוד. ואני מכפיל ומשלש סטים. קובר שוב ושוב את ראשה במבוכתה. את נושמת?!  מרים את הזונה שלי לחיבוק מוחץ ומחסיר נשימה. אנחנו בזון משלנו. והכל קורס. 

_____

עכשיו זה מתחיל לקבל משמעות. הירידה על הבירכיים. האדון שאתה. הכל מקבל משמעות והיגיון. היא אומרת לי בנסיעה. והחיוך החולמני לא מש מפניה. ואוו. תודה לך ולוקחת לי את היד להניח על ירכיה. עדיין מתנשפת. מחזירה נשימה. הכל עדיין רץ בראש. כמו חלום. וכן. אני מבקשת. אני רוצה להיו.... שששש אני משתיק. אני יודע. מחייך אליה חיוך זחוח. פולט עשן מיותר מהחלון. ונושם. 

Breathe the pressure
Come play my game, I'll test ya
Psychosomatic, addict, insane
Breathe the pressure
Come play my game, I'll test ya
Psychosomatic, addict, insane
Come play my game
Inhale, inhale, you're the victim
Come play my game
Exhale, exhale, exhale

הכל בסדר?!  הפוסט היה קצת מעורער. 

איזה כיף לקבל ממך הודעה
תודה על הדאגה. עושה לי נעימי בלב.
אני עוברת קצת ימים לא קלים אבל שום דבר שלא מוכר לי ובסופו של דבר יעבור.

הייתי מגיע לחיבוק. ענק כזה. עוטף. מאמין בך שתעברי את זה. 

אל תגיד דברים סתם( לגבי החיבוק). 

ככה את מכירה אותי?! 

ואיי היה מתאים לי עכשיו גלידה וקצת לשפוך קיטור. אבל אני כבר במיטה ומסריחה כי לא התקלחתי וממש קר וזה. חוץ מזה אל תסע את כל המרחק הזה. 

אני במקרה ממש קרוב. 

אמממ... מה כאילו לגלידה גשם וחיבוק? 

כן. חצי שעה אצלך. 

יששששש!!!!!! כאילו אתה באמת בא רק לחיבוק?!? 

וגלידה:)

היא יורדת אלי כאילו הרגע ירדה מהרכב מהפעם האחרונה. כאילו לא עבר הזמן כהוא זה. הגשם לא מפסיק לרדת. אני יוצא מהרכב ואנחנו מתחבקים. מוחץ עצמות. הקור שבחוץ לא יחלחל ולחיבוק שלי. נרטבים נכנסים לרכב. 

נוסעים שוב לאותה גלידריה קבועה שלנו.לא גלידריית רשת כלשהיא. אלא בוטיק. פרטית . שפתוחה גם עד אחרי חצות. יושבים על שרפרפים גבוהים ומדברים. בדרך כלל המונית ועם המון ילדים. אך הפעם אינטימית ושקטה. את המוסיקה הייתי מחליף למשהו בסגנון ג'אזי. אבל היינו בשקט שלנו. באינטימיות אחרת. בוגרת יותר. מפוקחים. אני עם פיסטוק וקוקיז והיא עם סורבה. משדרים את עדיין הומור פנימי ביננו. שבנקודה הזו כבר יכול לצחוק על עצמנו מגבוה. בין המילים. מבינים אחד את השני גם בלי להכנס לפרטים. ומדברים על הכל. על הקשרים שלנו. מה שעברנו מאז. על הכל מלבד על הקשר שהיה לנו. לא מנסים להחזיר את הגלגל. ולא את הזמן שעבר. ולא את העטרה ליושנה. מכבדים את מה שהיינו וממשיכים. ואז רונה קינן נכנסת לפלייליסט של הגלידריה. כמו בתזמון מושלם. בדיוק כשמכבים את האורות ומסמנים לנו לצאת. 

מחזיר אותה הביתה ושוב ושוב יוצא מהרכב לחבק אותה בגשם שוטף. הוא לא ייקח לי את החיבוק אשה מהממת שאת. היינו צריכים את זה. מודים אחד לשני. מבטיחים שיהיה עוד. לא תמיד צריך יותר. לפעמים גם גלידה גשם וחיבוק מספיקים. וכן. ונדדתי למחשבות עליה. וחשבתי גם עלייך ככה. גלידה בגשם וחיבוק איתך וזה כל הקיץ שאני צריך בחיים שלי. 

'והכל יקפא פתאום
אם יהיה לנו רגע לעצור בפינת רחוב
לחבק ולעזוב
כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות
לאהוב פחות.' 

מקליד ומשכתב. כותב ומוחק. הפוסט היה קיים בראש כבר לפני שבוע. ואיכשהוא עם פרסומו הקולמוס מחליק לי בין האצבעות. לעיתים נדירות דוהות לי המילים. הלך המחשבה. ריקנות. תפנית. 

נכתב ונחתם. תם ונשלם. נחקק והוקע . קועקע והוסר.  גאות האדמה ושפל האוקיינוס. בין הprimal והרוחני. בין התמסרות לשיחרור. הכתובה והגיטין.

ולא. את זה אשאיר רק לנו. את זה לא אשתף. על זה לא אכתוב. זה נכתב בעור ונשטף אך מלובן. 

ואולי בגלגול הבא. אולי ביקום מקביל. אולי בחיים אחרים.

היא מסמסת לי שעברה תאונה בדיוק בדרכי לעבודה. 

אני מייד מתקשר. 

היא עוד נשמעת נסערת. נושמת בכבדות. מנסה להסדיר נשימה. הטלפון הראשון לפני בן זוגה היה אליי. שומעת את הקול שלי ונרגעת לאיטה. שניה לפני חילופי הפרטים.אני מנסה לדלות לאט לאט פרטים על מצבה והאם היא באמת בסדר. אני ממשיך להרגיע. היא לא צריכה עצות טכניות. את זה אשאיר לבן הזוג. כולנו כבר יודעים מה לעשות. מה התפקיד שלנו.

אני שואל אם היא רוצה שאבוא והיא מתריעה בפניי שלא צריך. היא הולכת להרגע שם בלנדוור באירפורט סיטי. הרכב כשיר לנסיעה אבל היא עוד לא. כישו שלי. היא מתרצת שהיא תנסה להמשיך לעבוד שם במקום לנסוע למשרד. עוברות עוד כמה דקות. אני באמת בסדר. תודה. 

מה הזמנת לעצמך? אני מחטט בעדינות.

כוס מים. 

רק בקבוק מים?? 

כן. מה רע בבקבוק מים? 

מה לגבי קפה? 

להזמין לעצמי קפה? 

לא לך. לי. 

היא תרה אותי ומסובבת את ראשה. עיניים קולטות את עיניי. ומבט אבהי. מחייך. מנחם. אוהב. היא רועדת. אני מסתכל עליה שם זה כמה דקות. חששתי פשוט לבוא להתיישב. עוד היתה באמת מתעלפת. אני מתקרב והיא בקושי מצליחה לעמוד. מתחבקים ממושכות. אני מנשק דמעה על דש העין שלה. 

אני לא מאמינה שהגעת. היית באזור או... 

אני מחייך. מה זה משנה. 

אתה משוגע. תודה שהגעת היום. יש לזה הרבה משמעות עבורי. 

ששש... אני ממשיך לחבק אותה ומנשק לראשה. 

כמה דקות אחרי כבר הלכתי משם. כשהבן זוג בדרך אליה. לטפל בדברים הטכניים. בין השאר. 

אני אוהבת אותך אוקיינוס 

אני ממשיך בדרכי לעבודה. ואיך שיצאתי מהחניה החיוך זלג לי מהפנים. ירד ממנו כעלה נידף. ותחושת הריקנות המוכרת חזרה למבצרה. המוכר והטוב. לפחות החיבוק הראשון. היה שייך לי. 

ואז היא בקשה גם לכתוב לי על הפנים. כל הגוף שלי כבר כדף מלא בכתב המסולסל שלה. רואים שהיא אומנית. יוצאת מהשורות. לא ליניארית. מנסה וטועה תוך כדי ונהנית מכל רגע. 

ושקלתי אם לצטט משהו מהפרופיל. הפרטים הטכניים הם לא מי שאני. לא הגיל ולא המקום מגורים. הדברים שאני עושה משקפים אותי. ממציאים את עצמי מחדש.

האירוניה שהיא יותר מהשאר הותירה בי צלקות שישארו. צמחתי איתה. בין ארבעה קירות ומיטה. בין ארבעה קירות ומיתה. אני האוקיינוס. ורק מוצא איתה מצולות. היא המראה השחורה שלי. הנפש התאומה. היא הנמסיס שלי. היא הקריפטונייט שלי. אני צריך אותה כמו שאני רוצה להדוף אותה ממני. וחוזר חלילה.

שמעתי את המשפט הזה בסרט פעם. סרט פולחן. שעדיין עומד על תילו. ניצח את הזמן. ולקחתי אותו עימי. רציתי שתדע שאני לא מפחד יותר. מהצלקות שהשאירה עלי. מהצלקוח שאקח איתי כיומי האחרון. אני לא מי שהייתי לפניה. היא יכולה לי אבל החיים לא זימנו אותנו ביחד. אולי בגלגול אחר.

רציתי שתדע שאני לא רוצה למות ללא צלקות. אני רוצה שיידעו שניסיתי. ונכוויתי. בצוננים ובעיקר ברותחין. שחטאתי. מחוץ לתא הוידויים ובתוכו. שלא תמיד למדתי.לא תמיד הפנמתי. שלקחתי יותר מידי כמובן מאליו. קטנוני לפרקים. פרקים ארוכים לעיתים. דרמה קווין שלא לצורך. ברוטאלי כשלא ועדין כשלא. נקשר ולא קושר. מרכיב ונחתך. מפרק ונבנה. נזהר יותר מידי מלתקוע יתד רגשי ואז כשמחליט שכן זה מאוחר מידי. אבל לא הפסקתי לנסות. לחמול להן. מעולם לא לעצמי. שונא מחמאות ומשפריץ את שלי החוצה. מעצים ולא מועצם. מכיל ולא מוכל. שותה מבאר מחוררת. נתקע בסליזיות. מבורכת ככל שתהיה. ומפחד ממהות. ממה שאולי אגלה. וזה עוד לא הסוף. כישו. הנמסיס שלי. החוף מבטחים של האוקיינוס שבי. אני סך תכלית צלקותיי. עם הזמן בהן. אולי זו הסיבה שלא התפארתי מקעקועים. למעט אחד. סימובולי מאד. הצלקות שלי זה כל הקעקועים שאני צריך. להתפאר. להודות. בגב זקוף ועיניים חודרות. במבט קודר ועומק חלול. מכל צלקותיי השכלתי.

שבת בבוקר אנחנו קמים ביקיצה טבעית. מטונפים ומלוכלכים. מבפנים ובחוץ. השארתי את כתביי עלייך אך דאגת לנקות את כתבייך עלי. בעדינות. ברגישות. כמתעקשת על כל אות שנכתבה על העור ובחרדת קדושה. אך גם אחרי המקלחת הצוננת הרגשתי אותם עלי. כאילו לא משו מעולם. כאילו קועקעו על העור. ויישארו. בתוך ארבעה קירות. עד המיטה הבאה. עד המיתה הבאה.

play ורק אז לקרוא

אני מוצא את עצמי ישן פחות ופחות. שעתיים שלוש. ללא רצון להשלים. שינה זה הכי לחלשים. לא שאני עושה ברב הלילות משהו יוצא דופן. לעיתים יש הבלחות. סופשים זה יוצא מהכלל. חי על נסיעות ארוכות. ככה יצא שסדרתי את החיים שלי. מזל שלא שאלו אותי מעולם לאן אני נוסע כל כך הרבה. רכב החברה הוא הזונה שלי. והחדר לפי שעה לעיתים. כשיש הבלחות. 

נכנס לכלוב. מנסה להתנער מהצ'אט. מאושיות צ'אט. היותר מעניינות נמצאות בשוליים. בתגובות. בבלוגים העלומים. רק המבין יבין. הוווו... היא הנשואה זמינה.  תוהה אם העתקתי ממנה את ה'הוו'. אני קורא לה סנטה ברב ה-הווו שיש לה. ולאו דווקא עם קשר לשלהי השנה. בדרך כלל אני מתרחק מנשואות. אבל היא משהו אחר. עושה רושם שאנחנו מפלרטטים זה שנים. חולקים חברויות בפלטפורמות אחרות ומעולם לא החלפנו דברים אחרים. היא למטה סופרת 420. מה לי ול420. אני אפילו בזבוז של סיגריה. אני הדוש שמעשן חברתית. התכתבות תוך נהיגה ושינוי מסלול אליה. 1 בלילה. זה בקושי ערב טוב בשבילי. 

40 דקות אחרי ואני כבר מוצא חניה. אני תמיד מוצא חניה. תמיד. לא זוכר מתי הסתובבתי רבע שעה או חצי שעה אחרי חניה בתל אביב. אבל אני לא בתל אביב הלילה. ברכב שלי תמיד יש אוהל, שקי שינה, מחצלות, פק"ל קפה ובגדים להחלפה. בחניה שוממת לקול חתולים מיוחמים אני מחליף את המכנס. לא צריך יותר. 

שששש.... היא מסמנת לי עם אצבע מקושטת. מרב תכשיטים לא רואים את היד. סוגרת את הדלת אחריה. אנחנו מחליפים נשימות עם הג'וינט שלה למרות שזה לא עושה לי כלום. בשבילי רק אלכוהול נקי. להבא. נקי נקי. ואנחנו צוחקים על שטויות. משהו משוחרר כזה בשעה הזו של הלילה. וגם הטפשה הזו מבקשת ממני בשקט. ואני לא יודע בשקט. לא יודע איך לא העיפו אותי מהקיבוץ. במיוחד כשאני מסשן בשעות הבוקר. 50 מטר מהגן. שאלוהים יעזור להם. לא לי. חסר תקנה. חסר עכבות. חסר בושה. אני מזיין אותה על המעקה כשהמו'מ שלנו פתרנו על סעיף הגניחות שלה. אני מזיין חזק. הגניחות שלה לא בשליטתי. השקט הוא באחראיותה בלבד. ואני צובט ומנשק ודופק ומועך ולש ומזיין ומושך ונוגע ומלטף ומזיין ומלקק ומפמפם. היא חוששת ליפול מהמעקה שהיא שעונה עליו אבל לא יקרה לך כלום מנפילה מקומה ראשונה. בערך. וממשיך. מה זה הרעשים פה?! אשה יוצאת אלינו מהדלת משמאל בהמשך המסדרון. וחתול רחוב אפור מביט מצד ימין מהמדרגות. מלאה ועמולה.בוערת ועמוסה. כנסי הביתה גברת. אני מחייך אליה והנשואה קוברת את רעמתה ובושתה מעבר למעקה. 

אנחנו עושים עוד הפסקה ירוקה מייד אחרי זה. לא קשה להבחין בפס האור מתחת לדלת משמאל וצל קטן באמצע. אני מחייך. יש לנו אורחים. השעה שלוש ועכשיו אפשר לקרוא לזה ערב טוב. נכנסים לשניה לצאט לראות את המקומיים ויוצאים. היא נותנת לי לסיים את הירוקה שלה ונכנסת ואני רק נזכר בסיפור על האיש הירוק מהכבש ה16. הדלת נסגרת חרישית. היא למדה לא לאחל לי 'תשלח לי הודעה כשאתה מגיע'. אני כבר מתחיל לחבב אותה. שונא את הדואגות. הצל הקטן הזה עדיין שם. מסיים את הירוקה מתקרב לימין למדרגות ו מציע לחתול שפוטר אותי במן 'מיאו' מתנשא כזה. לא אוהב חתולים. אמממ.. הצל עדיין שם. מה השעה. רק שלוש וקצת.  אני מחייך ולוקח שמאלה. לעיתים יש הבלחות. 

צפו בקטע הזה לפני. 

אתם לא יכולים פשוט להתעורר בשלהי ה30 או ה40 שלכם לצד האשה הואנילית היפיפיה שלכם ולהחליט שהנה. הפכתם לסאדיסטים. לבדסמים. לשולטים. אתם יכולים לעבוד על הנשלטת התורנית שלכם. אבל לא על עצמכם. כאילו זה חלק ממשבר גיל הארבעים. ננסה לגוון. לשחק. מהצד. עם אישור בלי אישור. לכל היותר זה הופך אתכם לקינקיים. סאדיסטיים אתם לא. ולא משנה איך אתם מחזיקים את השוט שלהם וכמה שדרגתם את היכולות. כל זב חוטם יכול להצליף בימינו. אני נישאתי למאזוכיסטית. זה מה שרציתי שיחכה לי במיטה. מאזוכיסטית. אם יש סיבה שאני אוהב להשתמש בעיקר בידיים האכזריות שלי היא היא הסיבה שאני סאדיסט. אני לא צריך עזרים כדי להכאיב. אני אוהב להכאיב לבד. מצידי להשאיר את התיק ברכב. אני אוהב להכאיב עד שזה כואב לי. לא ממרחק מטר או שניים. להיות צמוד צמוד. קרוב קרוב. להרגיש את הד החבטה על כף היד השוממת שלי. ההילה הזו שמתפשטת בגוף. זה כמו בסרט 'איש הנצח' שעל כל קורבן שנערף הראש, המנצח שואב קצת מכוחו כדי להמשיך הלאה. אני כנראה נולדתי סאדיסט. זה בטח גם קשור לזה שאני דור שני. אבל זה לפוסט אחר. אם אתם מתחזקים פרופיל בטינדר אתם לא באמת סאדיסטיים. אחת פנתה אלי להעניק לה כאב מדוד. שלא משאיר סימנים. כי יש לה שולט צעצוע וזה והוא לא יאהב סימנים של אחרים. סירבתי בנימוס. אני קבלן כאב. חלק מהסימן היכר שלי זה הסימנים שאני משאיר. אחת אחרת נשואה רצתה סשן ללא סימנים. לא מנת התה שלי. אני סאדיסט ואני בא כדי להשאיר את חותמי עלייך. אני לא צריך פעם בשבוע או פעם ב. אני אוהב להכאיב ואוהב להעניק כאב גם אם זה יהיה בכל יום בשבוע. לא נמאס לי מזה. לא משעמם לי מזה. זה אחד הדברים היחידים שיוצק תוכן משמעותי לחיים שלי. אני לא חפץ מלשבור אותך וללכת. אני רוצה להשתמש בך לאורך זמן. לקחת אותך לקצה. ומעבר. הרבה מעבר. במבט לאחור זה תמיד היה שם. סקס אלים. ברוטאלי. גם כשעוד לא ידעתי שיש לזה שמות וקהילה וקודים. אני נהנה מזה. להכאיב. לסטור. להפליק. אני לא מתחרט ולא אתחסד ולא אצטנע. אני לא יכול אחרת. זה תמיד היה שם. זה בוער. גם כשאני באספת הורים או סתם באירוע חברתי. אני לא נועץ באשה מבטים של מעניין יהיה לזיין אותה. אצלי זה מעניין יהיה להכאיב לה. לרמוס אותה. הכאב שלי נשלט.מדוד. מחושב. מבוקר. אני לא יוצא מכליי כדי להכאיב. זה לא ממקום אימפולסיבי. כל המסוכנים ועלובי הנפש פה שיוצאים בהצהרות של 'אני כל כך כועס שבא לי להכות מישהי'. GET THE FUCK OUT. אני נהנה להכאיב. זה מסב לי עונג. וההתמסרות שלה לענג אותי היא להתמכר לחוויה. ואז היא כבר שבויה בזה. אין דרך חזרה. זה רק אירוני שהיד המכאיבה שלי היא אותה היד שיודעת לרגש. להפעים. להצחיק לפרקים. ובעיקר להעביר מסר. ומידי פעם. להעניק כאב. ואני כותב בכתב יד. צפוף. קטן עם אותה עט עד כאבי המפרקים. עד הקליקים. וחוזר להכאיב חלילה. אני לא יכול אחרת. וזה לקח לי שנים להבין. זו לא התחפושת שלי. זו לא המסכה שלי. ומוטיב המסכה לא לחינם מככב זה 17 שנה בפרופיל פה. ובחלק ניכר מהטקסטים שלי. ללא פרופילים משניים או משולשים כמו כמה הזויים שיש פה. אותו הניק. אותו הפרופיל בשינויים מזערים עם השנים. אותה התמונה. אני החניבעל. אני הזאב. אני הסאדיסט.