סרטן הגדי

כל יציאה איתך למועדון הוא היערכות למלחמה 

אנחנו תרים סביב אחר מחנה זמני. הקרב האמיתי הולך להתרחש בין כותלי הדירה הארעית שלך. הדירה שבה השכנים כבר מאסו מלתלות שלטים על לובי הכניסה בגנות צרחות המלחמה שלך. הלומת קרב שלי . זה לא יעזור. לוחם נשאר לוחם.

מוצאים שתי כורסאות פנויים. מזיזים את הדגלנים התורנים. שילכו לסייר במקום אחר. פה נערכים למלחמה. את מניחה את התחת שלך על שתי המשענות הצמודות. הוא נפרס לפניי כמו מפת הקרב. אני מכיר את התחת שלך יותר טוב ממך זונה. את הבלימות משבוע שעבר. את הפגיעות. מספר החללים בתוכך. מכין את התוכניות לקרב הזה. את האזורים בתחת שלך שטרם נכבשו. את סימני הדם שאשאיר אחריי. דו"ח מסקנות אירוע שנכתבו בדם. 

והשני כורסאות הללו הם המחנה הזמני שלי. שלנו. חלוקת התפקידים לא באמת משנה. הניצחון הוא של שנינו. במלחמה הזו אין מפסידים. אנחנו רק נסיק מסקנות בדם לקראת המערכה הבאה. 

וסיירים שונים מסתכלים. באים והולכים. הטירונים מעיזים לפרוץ למחנה ונתקלים במבט שאינו משתמע. למזלי אין הרבה כאלה. אחרי אינספור ספיגות אני מחליט להפסיק. דווקא בנקודה שאת מתחננת לעוד. ואני יודע שאת מסוגלת ליותר. אבל את הקרב הזה נילחם בין ארבעה קירות ואוייבים מתחתינו מעלינו ומעבר לקיר שלך שקולות השבר שלך זרים להם. הלומת קרב יפה שלי. 

ואנחנו נשארים שם בחושה. משמרות שינה. הפעם אני נשאר שם עד האור הראשון של הבוקר. מבטיח לך זונה שלי. שבכל פעם נכבוש יעדים נוספים. נטפס על תלים בצורים. ועל גבעות שדייך הבתוליים. עד שתצעדי על קיבתך. עד הליל סדום הבא. 

את מבינה זונה?!

אני לא יודע מה זה רגיל. אני לא רוצה חיים בינוניים.לא הייתי 'שם' מעולם ואני לא מתכוון להיות. גם כשהתחתנתי עם הנשלטת הראשונה שלי. בחוויות המיניות הראשונות שלי תמיד הייתי כזה. כשאת איתי גם את לא. וזה ממכר.

אנחנו רק נחפש את הרכבת ההרים היותר גבוהה. עם יותר לופים ויותר מהירה. נקפוץ ממקומות יותר גבוהים. למים יותר עמוקים. נצלול ל'חור הכחול' שלנו ונסתכן בשיכרון המעמקים.

מטאבו דרך אלקטרז ועד לסדום. אל תביטי אחורה זונה. אחרת גם את תהפכי לעוד נציבת מלח בחיים העגמומיים האלה. חסרי התוחלת. מי רוצה למות ללא צלקות.

זה כמו שאת אומרת לי שאני עולה אליך רק לחמש דקות אבל יצאתי ממך רק בתשע בבוקר. את מפורקת מותשת מבוטשת אבל רעבה לעוד. מהבריוש של רולדין ועד למריר תפוז עם כמה שיותר אחוזי קקאו. זו שפה רק שלנו. 

אני מזיין אותך ורומס בך ואני זוכה לשלל מחמאות. בן של זונה. מאניק ואני שונאת אותך אבל לא יכולה להפסיק. תאנוס אותי שוב בבקשה. ושוב. ושוב. עזבתי את הדירה כיוצא מזירת פשע. משאיר אחריי ראיות בך ובתוכך. 

וכן זונה. הדרופ משבוע שעבר זה אחד הדברים היותר מדהימים שקרו לך. עם הזמן תביני גם את זה. את מוטרדת ומופתעת שהסימנים שהשארתי בך קיימים בך יותר משבועיים אחרי. עם הזמן תשיגי את התחת שלך במודעות לספיגה הזו.

וזה לא הופך אותי לפחות שולט שאני מכור לגופה שלך. שאני דואג לנשק כל אינצ' בגוף האלוהי הזה ששייך לי כעת. כמטביע את חותמי בחותמת שעווה. אני הטווס הגאה. ואת זונה גאה.

זה העולם שאני יוצר לנו. החוקים שלי. חף מהגדרות. חף מעכבות. עם מחזור או בלי. פלא הבריאה שלי. ולא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי. זו הסיבה אולי שלא מצאנו מקום אמש. בין אם למעלה או למטה. הקופים שמסתכלים מסביב כמו במחקר אנטרופולוגי לא יבינו. נכנסים להציץ בתאים כמו במיצג מוזיאון. אז איך יגיבו כשאני ואת אוהבים את הבמה.

תחזרי לישון זונה. כשתקומי זה יהיה שוב היום הראשון של שארית חייך. הבוקר של הגלולה הכחולה.את לא תנחתי מהג'ט לג הזה. כל מה שהכרת לפניי קרס. ואנחנו נמשיך לרקוד על הקו הדק הזה. כמו שאת אוהבת זונה. בין הימי חול לימי קודש. כשאת צריכה להגיב לחברות שלך לפשר הסימנים עלייך וכל מה שיוצא לך מהפה זה חיוך מובך ו 'דייט מוצלח'. לרצון הפתולוגי שלך שיריחו אותי ממך. עלייך. כמסומנת. בין ה'רק חמש דקות לתשע בבוקר. בין הקלאסית שהיית לזונה שאת. בין השונאת אותך לתאנוס אותי.

ובבקשה. זונה. 

play. ואז תקראו.

אני בורחת ממך אוקיינוס. 

לפעמים אני שונא שנכנסת לחיים שלי. שונא את העובדה שהכרתי את הסטטוס המורכב שבו את נמצאת. הכל היה יכול להיות יותר פשוט. הייתי נשאר עם החיים הבנאליים שלי. אאא. אשא.

_________

מזמן לא היה לנו כזה. מאז ההיא. אולי תמצא לנו מישהי?

אין לך זמן בכלל את והנשלטים שלך.

_________

כמו צונאמי הצפת את היקום הרגשי שלי והולדת את האוקיינוס. המועקה הפכה למעקה שלי. אני נעזר בה כדי לטפס. וכדי לרדת.  הייאוש הוא מקל ההליכה שלי. ואני רק מחכה לגאות. של העיניים שלך. של עיניים של אחרת. ספק אם אמצא. פעם בחיים יש וודאות כזאת. ומה אני בשבילך. חתול בשק. פקעת של חוסר וודאות.

מסתבר שהארס לא רק קיים בים אלא ביבשה. חוג הסרטן הוא הכינוי לנקודה הכי צפונית על כדור הארץ. ואת היית חוג הגדי שלי. המראה השבורה השחורה שלי. הזבוב שבבירה שלי.הפרעוש בחלל  הגדול שיצרת שם. אאא. אשא

_________

אני מחפש אבל משהו אחר. איתך.

איזה משהו אחר?

_________

אני בורחת ממך אוקיינוס

אני לפעמים מרחם על מחול הסליזיות הזאת. לסשן ולזיין. אני מודה לך שהבאת אותי לדרגה העליונה הזו. הנשגבות הזאת. שאיתך חזרתי להרגיש. לפעום. זה רק סמלי שאני תורם דם יותר ממה שהגוף שלי מספיק לייצר. פעם בחיים. אני מצביע ברגליים. לוקח החלטה. מאלה שמזיקות שלי. שליליות לי. שורף גשרים. תצטרכי להצביע ברגליים. תצטרכי לטפס איתי את כל 49 המדרגות. להעלות את הגדי. לספור איתי את העמר. אאא. אשא.

אולי בפעם אחרת. אולי בגלגול אחר. אולי ביקום מקביל. לא הייתי רוצה להיקבר בידיעה שפוקדים בזמן פנוי ויקר ערך מצבה ריקה מתוכן כשהתוכן היחיד מקועקע עלי. בתוכי ועל דפים צהובים עם עט פיילוט כחולה. הייתי רוצה להישרף ושיפזרו את אפרי בחלקת חוף קטנה מלאת צדפים סדוקים וסרטנים קטנים וחצופים. אאא. אשא.

אני בורחת ממך אוקיינוס.

סוף סוף עשיתי את זה. להביא אותך לשם. להוציא את עצמך מהמשוואה. לשנוא אותי. ולדבר איתך על מזג האוויר ועל ילדים חולים זה קשה. אבל את לא יכולה לקבל אותי ככה. וידעת את זה. זה אני שהכחשתי. ונפלתי על רגליי. לראשונה לא הצלחתי להצביע ברגליים. זו היית חייבת להיות את. 

_________

איזה משהו אחר?

אני צריך להתפרק. אני צריך סשן כאב.

אמממ... לתת או לקבל.

......

.....

.....

לקבל. 

שומע?

 
תדחיק!

תדחיק הכי חזק שאתה יכול.

העולם האפקטיבי שיצרת לעצמך - הפורנוגרפיה המילולית. אותו כלי שמציל אותך, שמך בכלוב.

אתה מזנה אותיות, כובל אותן בכפות ידיך הסדיסטיות, מצליף בהן עד איבוד תחושה באצבעותיך, עד אובדן צלם אנוש, מכהה כל חוש.

 
שומע?

תקבור!

תקבור הכי עמוק שלך.

כל משיכת שיער, חבטה, סטירה, סימון, הפלקה, יריקה בפרצוף, הטבעה, קשירה, חנק, החפצה, שימוש, קוברת פנימה כל רגש עצמי עמוק ומעצימה רדוד.

מגבר של תפל.

אשליה של אינטימיות.

 
מטפח את הזאב קובר את האדם.

מעלה את הגדי לעולה,

את הסרטן, טומן עמוק בחול.

חדר בריחה עם הפרוצות, הקטנות והפוני.

רק ככה - דרכן,

אתה מצליח לסבול את עצמך.

 
שומע אותי, יקר?

...באמת שומע?

הפעם האמת מדברת מגרוני.

 
- תחמול.

תחמול הכי אוהב שלך.

כי האוקיינוס שלך מעכיר מכאב, חני,

לא מזה של הידיים.

- פריצות וחילול הנפש.

מתוך כל הרעש הלבן,

אתה הכי נזקק,

ואתה זקוק רק לך.

על מה את חושבת שם למטה קטנה

את עוצמת עיניים או מציצה לך שם בחלל שבין הגרב לנעל. ואולי את סופרת את התפרים שבין העקב לנעל עצמה. ואולי את בודקת לך שם כמה נקייה היא מהפעם האחרונה. מנסה לפרום לי את השרוכים עם השיניים שלך קטנה. או להדק.

איפה את נמצאת כשאת עוצמת עיניים לך שם למטה? על מה את חולמת? זה הדם שזולג לך לראש ומרוקן אותו ממחשבות רעות. השדים שלך שאז התבצרו בתודעה שלך התנחלו עתה במאחזים אחרים.

כמה זמן עבר מאז את שם. האם הוא באמת עצר מלכת?! שעה שעתיים שלוש. אני לא מתכוון לספר לך. הצליל היחיד שאת שומעת או הלחישה של הפיכת הדפים וכמובן פעימת הכוס שלך. השלמת פערים. המיצים שלך כואדי אכזר על ירכייך. אני אוהב לצוד שטפונות.

האם החששות שלך התפוגגו קטנה? האם רעשי הרקע התפוגגו עם שאון הדפים ואיוושת הכוס. האם מתחילה להיסדק לה מראת הטראומות שלך. מפוסט אחד לפוסט אחר. את מחליפה פוסטים כמו את הזרגים בחייך קטנה. ועוצרת לריענון עם החיבוק החם של הדב. האם שתקו הכבשים?

את נושמת מהאף או מהפה? איזה קנה מהחורים שלך את מרחיבה יותר קטנה. המבוכה שלך היא המפלצת מתחת למיטה. מאחורי הדלת. עמוק בתוך הארון. לא אעיר אותך בצעדה קטנה. אלא בנדנוד פעמון השיער האסוף שלך. כמו ענבל בראש מגדל. למה העיניים שלי כל כך גדולות קטנה. 

איפה את קטנה באודיסיאה שלך. שכן אין לה באמת סוף. כמו ביקום מקביל את מקפצת בין אודיסאה אחת לאחרת כאילו היא שלולית של שחר ילדותך העגומה. אין לזה באמת סוף קטנה. איך התבגרת לי מהר כל כך? מה היה הטריגר כשאת סופרת לך שם את חריצי הרוכסן בשול הנעל. ומתי נהיית גדולה כל כך כשהפכת לקטנה. ולמה הפה שלי כל כך גדול קטנה. כמה כובעים את חושבת שיש לי קטנה.

ואם ארים אותך עכשיו קטנה. לעצירת ריענון בין זרועותיי המוחצות . ואשלח אותך לסורך עם הגלולה האדומה. האם תמצאי את הדרך חזרה. חזרה למטה. למרגלותיי. לברוש מחמדך. לאודיסיאה שלך. 

היא נשענת לי על החזה ומנסה לעניין אותי בסדרה אנטומית שהיא רואה בפעם המיליון ולא משתעממת. השיער הערמוני מלטף לי דווקא איברים אחרים בגוף. 

ואני באמת שואל שאלות ומתעניין. הרגל החטטנית שלה מפלסת דרך הרגליים החמות שלי. מפשקת אותן עם הברך. ירך מתנשקת עם ירך.

הנשימות שלה עלי מאפילות אפילו על הגשם הכבד אי שם בחוץ. וכמה חם לנו ביננו מול המסך הענק ועוד לא דברנו על מסך הפוך הענק שעוטף את התשוקות שלנו. ושניות אחרי השוקו החם ששתינו וניסינו שלא ללכלך ולהזיק. הצלחנו במידת מה. נשארו ראיות על שפתיים ועל קצוות של לשונות.

והירך שלה מתעלסת עם הירך שלי. ואמת גדולה משתחררת לה אחרי קיצור שליש ונמצאת תחת עינה הפקוחה של קצינת המבחן ערמונית השיער. רעם חזק מרחוק רק מעלה את מעלות החום פה ביננו. בין הירכיים. כי לעיתים רחוקות אתה פוגש רעם נחמד. ועל ירכיים כמו שלה לא מוותרים בקלות.

ואנחנו חוקרים עם ידיים כמו בחדר חושך במוזיאון ההוא. וירך מנשקת ירך. ואני רק מחייך וחושב כמה מזל יש לי. חושב בקול.

מזל שאתה פה איתי?! היא מנסה לוודא הריגה. ופרץ צחוק מתגלגל.

לא קטנה. 'מזל' שיש רק עוד 17 עונות לשיט הזה.

אני לא יכול לנהוג ככה קטנה וכמעט מחליט לעצור

היא עטה עלי קופצנית ועליזה. קצת תמוה לשעה המאוחרת הזו של הלילה. מטפסת עלי ומנשקת אותי בצוואר. לוקח את הכסא עוד מעט אחורה. 

השמות שהיא עושה לי בתנוכי האוזניים... אלוהים. 

אני מגביר מהירות כי דווקא נסיעה איטית מהמותרת תחשיד. היא מקפלת את הגוף שלה עלי, יושבת עלי ועליו בישיבה מזרחית. פאקק כמה גמישה הקטנה הזו. הגב שלה מצפצף ברכב כאות הזדהות ולמזלי אין רכב נוסף מלבדנו. 

אני חושב שאני מהיחידים בארץ  ללא ספוטיפיי וללא נטפליקס. היא צוחקת שאני זקן והלשון שלה לא עוזבת לי את הצוואר. וכן. יכולה הפעם להשאיר סימן. מספיק. הקידס כבר גדולים. עם היוטיוב באצבעות זריזות מזמן לעצמי את השיר הזה. 

רמזור. היא מלהטטת רגליים ומורידה תחתון כשהיא עדיין עלי ואני מסתכל כאילו על הפלא השמיני. חולצת את התחתון עם הרגל השניה ואני נשאר שם עם המבט בין הפלא השמיני והתשיעי שלה. כמה שניות והרמזור כבר ירוק. החלטית להוריד את המכנס ולהשאיר את זקפתי לוחצת על התחתון בלבד. מתחככת בו בטעות לא טעות כמו לוליטה בהומברט. עם מבט חצוף ועיניים תמימות. 

מכוונת רגל ארוכה ודקיקה בין מושב הנהג לדלת. מחזיקה בידית הדלת והתפללתי שלא תפתח בטעות. מתחיל להגביר מהירות ולהביט בכל המראות כמו בשיעור ראשון של נהיגה. מוציאה את הזין שלי ומעבירה ליקוק לשון לאורך הפרצוף ההמום משועשע והאדיש שלי. מכוונת ומתיישבת. מסיטה את הגוף לצד ובטעות מעבירה בפעם המיליון את הידית להילוכים הנמוכים. אין לי מושג מאיזה קרקס היא הגיעה אבל הרגל השניה שלה מונחת על הכתף ודווקא הגב מתמיד לצפצף לי ברכב. בואו תראו כולם. נותן לרכב משמאל לעקוף אותי עם מבטים מבוהלים ואנחנו מתגלגלים מצחוק. 

השיר נגמר ואני מורה לה לרדת ממני. התגריתי במזל מספיק ללילה אחד. היא חוזרת להתיישב לידי ומתכופפת לסיים את העבודה. אני עוצר אותה ומצווה עליה לחגור. היא פוזלת לכיוןן האוזן שלי והצוואר והזין שלי כחוסם צמתים סדרתי פותח במחאה.היא נחגרת ועושה פרצוף חמוץ. סורי קטנה.ואולי מאוחר מידי אבל  מישהו פה צריך להיות המבוגר האחראי.

זקן!! 

תורך עם בחירת שיר קטנה.

ורק בראש שלי עוד שומע מישהי אחרת נוזפת בי. אלוהים... שמישהו ייקח ממך כבר את הרישיון הלוואי. 

קשר הירח הזה היה מטונף מיסודו

מלוכלך מזוהם מגועל. 

ומעולם לא התפשטנו. 

מפנטזים על ארבעה קירות ומיטה. 

היינו נפגשים בנקודה שהירח משכיב את השמש לישון

עם כפות רגליים יחפות שדורכות על צדפים ונזהרות מסרטנים. 

בכל מובן אפשרי.

עם חימר נקי וגיטרה ושמיים ורודים.

פצענו יבלות ביודעין וחיטטנו בפצעים.

החזרנו שלדים לארון כמחזירים חליפה ממכבסה עם עטיפת ניילון וקולב חד פעמי.

חפרנו קברים. ביד גסה ונטולת אמצעים. עם אפר שנדבק לציפורניים. כגלעד לאותות ומופתים שעשינו שם.

נחשפנו כפי שלא נחשפנו בעבר. יש דברים שגם המטפלים לא יידעו. והם יישארו בין הלבן של העיניים שלך לבין האוקיינוס שלי.

היינו עירומים כביום היוולדנו ועם זאת מעולם לא התפשטנו.  

בעוד שאני ואת הלכנו לאיבוד בהארדקור של רגשות וכאב. בין שפתיים לשפתיים. בין חוטם לאף וכל הכיווצוצים בין לבין. על מבוכה ערה וחייכנית. כמו שמש ביום סגריר. כמו אי הוודאות שבקשת. 

בין הלבן שלך לאוקיינוס שלי.

עירומים עד לשד עצמותינו. ומעולם לא התפשטנו.

מפנטזים על ארבעה קירות ומיטה. ביודעין שכבר לא יקרה. החיבור האלמותי בין הנפש לבשר. בין הנשמה שאבדנו לדם שלגמנו.

ועל דברים שחשפנו. אולי ביום מן הימים ימצאו עצמם כתובים פה. בבלוג הצנוע. החסר כל מושמדים. 

אני צריכה שתחסום אותי חני. וזה היה הדבר הכי קל. במאית השניה. בהחלטה מודעת. החלטית. עם אובדן הגוף והנפש. עם גאות הייאוש ושפל האוקיינוס.

ועם כל דריכת רגל יחפה על צדף סדוקה אחשוב עלייך. על קשר הירח הזה. על השכול של הנפש והגוף. על ארבעה קירות ומיטה.

וכשדברים לא מסתדרים. 

נותן לעצמי סטירה. מטאפורית. 

ותרגעי את שקוראת את זה. כן כן. את. 

שומר בפנים אבל יוצא החוצה 

ויותר מבעבר.

לא מחטט בפצעים.

לא שומר טינה. גם לא יודע איך.

לא מתעסק בכעסים ונקמות.

תסמונת הדור השני אם תרצו. 

כל אלה רק מהמורות קטנות.

לפעמים מצביע ברגליים. 

מייעל את האנרגיה שלי אחרת.

שומר בפנים. יוצא החוצה.

מבקר את עצמי תמידית. עקבית.

ואולי מחמיר יותר מידי.

האם עדיין יכול להיות אבא יותר טוב

גבר יותר טוב.

מאהב יותר טוב.

ה'שולט' יצא מהמשוואה. חף מהגדרות. 

עושה מה שטוב לי. ולאשה שאיתי. 

ולאחרונה עובר שינוי. 

כזה שמזין את עצמו. 

אני לא אדם שמתמכר. 

אבל בהחלט מוצא עצמי מתמכר לזה. 

ובעיקר כותב. 

עד כאבי המפרקים. 

עד התייבשות ההשראה 

עד מילוי המצברים. 

ושומר בפנים. לפעמים בבלוג.

אבל יוצא החוצה.